הרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטבסק, היה מנהיג החסידים ברוסיה, מפטירת המגיד ממעזריטש ועד עלייתו ארצה. פעם ישבו תלמידיו בהתוועדות חסידית וביניהם נכח רבנו הזקן. לפתע נכנס אדם חולה והחל לבכות: "יהודים, התפללו עלי, התחננו לרחמי שמים עבורי". התלמידים הביטו אחד על השני בפליאה ואמרו כי אינם מסוגלים לברך. "עליך לפנות אל הרבי, הוא יודע לברך".
שקע רבנו הזקן בדבקות ואמר: "חברים, האם שכחתם מה ששמענו מתלמידי החברייא קדישא, תלמידיו הדגולים של המגיד ממעזריטש, כי מה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול אפילו מלאך מיכאל אינו יכול לפעול?!" והביא לכך הרבי משל: כאשר ילד מבקש משהו מאביו – עזרה כספית בקניית דירה למשל – האבא מסוגל לדחות אותו. אך כאשר כל הבנים מתקבצים סביב השולחן ומבקשים עזרה עבור אחיהם מעומק הלב – אין אבא שלא ייענה לבקשתם…"
זה גם הביאור של הרבי מליובאוויטש בנוגע לשאלה מה הביאור הפנימי (מעבר לפן ההלכתי) מדוע חוגגים בארץ הקודש יומיים ראש השנה (ליקוטי שיחות יט/286) הסיבה שממשיכים לחגוג יומיים ראש השנה אף כיום – כשמקדשים את החודש על פי הלוח. ובעומדנו בערב שנת "הקהל", שנת ה"יחד" הלאומית, הדברים מקבלים משנה תוקף ומשמעות.
בחגים החשובים הפותחים את השנה – אנו עומדים יחד. בימים הגדולים עליהם עומדת השראת השכינה בכל השנה – עם ישראל ניצב כאיש אחד בלב אחד. זה מתחיל מהשכן הקרוב לצדו מתפללים בבית הכנסת ועד הבן דוד מארצות הברית שעומד ומתפלל באותו יום בו אנו מתפללים.
לכן כשבחוץ לארץ נמשך ראש השנה יומיים – גם בארץ ישראל נמשך החג יומיים. ולאידך, כשבארץ ישראל נמשך יום כיפור יום אחד – גם בחוץ לארץ זה המצב. בימים הכבירים הללו, אנו לא באים לבד או אפילו לא בקבוצות של דרכון ישראלי ודרכון זר, אלא המשפחה כולה מתכנסת יחד.
***
כך אומר הפסוק הפותח את פרשת השבוע: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל". זה הפסוק שפותח את הפרשה האחרונה שלפני ראש השנה ומביא אותנו לחגי תשרי. מובא בספר הזוהר כי "אתם נצבים היום", הכוונה לראש השנה, יום הדין בו מתחדשת כריתת הברית הנצחית בין הקב"ה וישראל. כך בכל פעם שנאמר בתנ"ך "היום" הכוונה לראש השנה, כמו בתחילת ספר איוב: "ויהי היום ויבואו בני האלוקים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם" – והכוונה ליום הדין והמשפט, כשמלאכי הרקיע מתאספים לפני ה' לסנגר או חלילה להיפך. כך בהפטרת חנה המפורסמת שנקרא בבוקר הראשון של ראש השנה: 'ויהי היום ויזבח אלקנה ונתן לפנינה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות" והסיפור התרחש בראש השנה.
וכאן מדגישה התורה: "אתם נצבים היום כולכם … כל איש ישראל, מחטב עציך עד שואב מימיך". בעומדנו למרגלות כיסא הכבוד בראש השנה, איננו מתחלקים לטורים נפרדים לפי צבע הדרכון, אלא רק לפי הגדרה אחת: "יהודים". וכל עם ישראל ביחד.
הסיבה לכך כפולה: ראשית, זאת סגולה טובה לזכות בדין. כשכל המשפחה מתייצבת לפני השופט, זה עושה רושם טוב של משפחה הגונה ומגובשת… וברצינות: כשאנו מתעלים מעל המרחקים והבדלי הסגנונות, כשאנו מעמיקים לתוך נפשנו ומוצאים את המאחד והמשותף, כשניו יורק באה עם כפר סבא ותל אביב עם יוהנסבורג – מה שבולט הוא שם המשפחה ולא השם הפרטי. כאשר יהודי בא כיחיד – רואים אותו, אך כאשר הוא בא בתוך כלל ישראל – רואים את היהודי שבו!. וזה מזכיר לקב"ה את שם המשפחה המשותף שלנו ושלו: העובדה שאנו בניו אהוביו, בני אברהם, יצחק ויעקב. זה מזכיר רקע היסטורי של אלפי שנות מסירות נפש ואז הדיון על עברות וחטאים נתפס אחרת לגמרי.
***
היה לאשתי דוד זקן, בעל מסירות נפש וכו' הרה"ח ר' משה סלונים ז"ל. במשך שנים הוא ניהל את "רשת אוהלי יוסף יצחק", הארגון שריכז את בתי הספר וגני הילדים של חב"ד בארץ. מדי שנה בראש השנה, נהג לארח מפקחים ומורים במשרד החינוך שלא היו שומרי תורה ומצוות, כדי שיחוו ראש השנה בכפר חב"ד.
בכל שנה מחדש, כשהיה יוצא עם האורחים לאחר תפילת ערבית מבית הכנסת הגדול בכפר, "בית מנחם", היה חש נקיפות מצפון. סביבו נשארו חסידים להתפלל באריכות, זה העמיק במאמר חסידות, זה הזיל דמעה וזה ניגן ניגון חסידי מעורר נפש. הוא חש צער על כך שהוא מתפלל בזריזות וממהר לעזוב את בית הכנסת עם אורחיו בלילה הראשון של השנה.
שנה אחת החליט שאינו מזמין אורחים והוא נשאר בבית הכנסת. לחברים שפנו אליו בבקשה להתארח בכפר חב"ד, סידר מארחים אחרים והוא כבר לא היה יכול לחכות לתפילת ערבית של ראש השנה, כשיישאר לשפוך נפשו לפני ה'. התפילה הסתיימה והוא פתח מאמר חסידות. בית הכנסת התרוקן מיושביו והוא חש התעלות נפש.
לפתע ראה בזווית העין שתי דמויות בכניסה לבית הכנסת. עמדו שני בני זוג שאינם שומרי מצוות והציצו פנימה בסקרנות. הוא קם להתעניין בהם והתברר שהם עברו עם הרכב בכביש 44, בכניסה לכפר חב"ד, והאישה אמרה לבעלה, "מעניין איך נראה ראש השנה בכפר חב"ד…"
כמובן, הוא סגר את הספר והזמין אותם לסעוד עמו. ואז הוא הבין שחשוב להתפלל באריכות, אבל יש יהודים שהשליחות שלהם בעולם היא להיות "אתם נצבים היום, ראשיכם, שבטיכם, כל איש ישראל, מחוטב עציך עד שואב מימיך".
