עובדות מפליאות על מרן הרב שך זצ"ל
התורה אויר לנשימה
הגאון רבי אהרון סלר שליט"א, נכנס עם חבריו לראש הישיבה, מרן הגרא"מ שך זצ"ל, והראו לו קטע מ"הגהות הגר"א" שלא הובן להם. "מה הפשט?" ביקשו הבחורים לדעת, והרב שך הצטער, "קשה לי לקרוא את האותיות", אמר. הבחורים נסוגו ורצו לצאת מהחדר, ואז השיג אותם קולו של רבינו הישיש הקדוש: "אין לכם מידות טובות!"
"מה??" התחלחלו הבחורים.
"יושב כאן יהודי זקן, שלא מצליח לקרוא את הגהות הגר"א, ואתם לא מוכנים להקריא לו את הדברים?!" התמרמר מרן זצ"ל, וישב עם הבחורים במשך שעה וחצי, עד שדברי הגר"א עלו יפה יפה.
ופעם אחת בכה הרב שך. היה זה לאחר שעבר ניתוח קטרט בעינו. הרופאים ציוו בחוק בל יעבור, שראש הישיבה לא יעיין בשום ספר שהוא. העיון בספרים, ולו לרגע קט, יזיק לרב. אחד מנכדי מרן עמד ליד מיטתו והרב שך נרדם.
ויהי בחצי הלילה, התעורר הרב והתחיל "לחשוב בלימוד". במהלך המחשבות נצרך לספר הרשב"א ופנה לנכדו: "תביא לי בבקשה רשב"א מהארון, קשה לי לקום לבד". הנכד סירב בעדינות, הרופאים אסרו. הסב התעקש והנכד התעקש אף הוא.
"אנא, תביא רשב"א לרגע אחד!" התחנן הרב שך, ונתקל בחומה בצורה. אז לא עצר הרב שך ברוחו ופרץ בבכי סוער, מתחנן מבעד לדמעות לקבל רשב"א. הנכד הביא ועיניו של הרב אורו.
כולנו חייבים לנשום, ודף הרשב"א הוא אויר לנשימה!
עוד עובדה מצמררת על רבינו בעל ה'אבי עזרי' זיע"א:
כאשר עיניו של הרב שך זצ"ל, חולות היו, ונזקקו לטיפול רפואי דחוף, הובהל לפניו פרופסור בכיר לרפואת עיניים, שציוה על רבינו זי"ע לקרוא עבורו טקסט כל שהוא, ה"קצות" נפתח קמיה מרן והוא החל לקרוא, בשצף קצף, ישר, ברור להפליא.
התפעלו הנוכחים מראייתו הצלולה של חכם הארזים, אך רופא העיניים המהולל הצטחק, הניף את ידו בתנועת ביטול מושלמת ופסק: "הרב קורא הכל מתוך הזכרון! הוא בכלל לא קורא מתוך הספר!"… לשולחן הובהל עיתון "יתד נאמן", ה"קצות" נסגר והעיתון נפתח, ומרן זצוק"ל, שלא ידע "יתד נאמן" על-פה, החל לקרוא לאט לאט, טיפין טיפין, בקושי גדול ובראיה לקויה וקשה…
שקיעות בלימוד
סיפר אחד מגדולי גאוני דורינו שליט"א: בבחרותי למדתי בישיבת חברון בירושלים. באחד מלילות שבת קודש, יצאתי עם קבוצת בחורים מהישיבה להשתתף בשולחנו של האדמו"ר מגור, ה"בית ישראל" זצ"ל. אחרי ה"טיש" (השולחן), פנינו לכיוון שכונת רוממה. השעה היתה כבר אחת וחצי לאחר חצות, והרחוב שמם מאדם.
לפתע, הבחנו מרחוק בדמות בן אדם, שאינו הולך לכיוון מסויים כמו שהכל הולכים, אלא מתהלך לרוחב הכביש הלוך וחזור. תמהנו לעצמינו – מה זה? כשהתקרבנו, ראינו דמותו של הגרא"מ שך, והוא כל כולו שקוע בלימוד, ואינו מרגיש באף אחד, הולך הלוך ושוב, שקוע במחשבותיו הקדושות. הוא עמד שם באחת וחצי בלילה, ומי יודע כמה שעות הסתובב כאן… הגענו סמוך אליו, ופתאום אני מרגיש שהרב שך תופס אותי בחוזקה, לא רואה אותי כלל, ומבלי להכיר במי המדובר, אך תפס נפש חיה: "זאג מיר מיין טייערער, וואס איז פארט דער פשט אין תוספות…?" – "תגיד לי יקירי, מה בכל זאת הפשט בתוספות…?"
מחשבה על הזולת
"ר' צבי, גם אני חשבתי פעם לעזוב". במשרד הישיבה, עבד יהודי קשיש ור' צבי שמו. זקן מופלג היה, לא רחוק מגילו של הרב שך. מידי יום ביום נפגשים היו למטה, ברחבת 'שערי יושר' שבכניסה לישיבת פוניבז'. לאחר סיום התפילה הרב שך יורד במדרגות, ושם כבר המתין לו ר' צבי, שתפקידו היה למסור לידיו את המכתבים האישיים שנשלחו מכל קצווי תבל.
מכתבים ללא כתובת מוגדרת, שהגיעו מכל העולם כאשר הם ממוענים אל 'הרב שך – ישראל', הועברו בקביעות ע"י פקידי הדואר למשרדי הישיבה, ואחד מתפקידיו של ר' צבי היה למסור את המכתבים הללו לידיו של רבינו מידי יום ביומו.
פגישות הבוקר הקבועות הללו היו עלולות להיפסק, אילו היה ר' צבי, אשר גילו המתקדם כבר נתן כפי הנראה את אותותיו – מממש את כוונתו לפרוש מתפקידו.
ידידיו, חברים לעבודה, ועוד רבים אחרים ניסו לשכנע אותו כי אין זה מומלץ לעזוב עבודת קבע עתירת סיפוק לטובת שהות בין ארבעה כתלים שהגה לא נשמע ביניהם, אך האיש אטם אזנו מלשמוע. נראה היה כי הוא נחוש בדעתו לעזוב, ויהי מה.
כמעט ויצאה תכניתו של ר' צבי אל הפועל, אלמלא נכנס הרב שך עצמו בעובי הקורה. בחכמה ובתבונה פנה אליו באחד הימים כאשר נפגשו בקומת הכניסה. "מה שמעתי עליך, שאתה עומד לעזוב אותנו?" – פתח הרב שך, ומיד המשיך: "אומר לך את האמת… גם אני חשבתי לא פעם לעזוב… הרי גם אני כמוך, ישיש… גם כוחי אינו עמי כמו פעם… אבל אז חשבתי לעצמי: 'מה יהיה? מי יבקר אותי? בביתי אני אשב בודד, משועמם, בתוך בית ריק וחסר חברים… לא יהיה לי עם מי להחליף מילה, וזה יהיה מאוד לא נעים! במחשבה שניה, הבנתי שזו טעות. הבנתי שעלי להישאר בישיבה. ר' צבי, שמע לי: הישאר גם אתה בישיבה! כך יהיה לך טוב יותר, בדיוק כמוני!'"…
ואמנם, ר' צבי נשאר. בחכמתו עלה בידו של הרב שך להעביר לו שדר שכיבד אותו, רומם את קרנו בעיני עצמו, וגרם לו למרות הכל – לעשות את הדבר הנכון לעשותו.
אילו היה הרב שך מסביר לו ישירות כי אדם כמותו עלול למצוא את עצמו חסר תעסוקה ומדוכדך לאחר שיעזוב את משרתו – סביר להניח שדבריו לא היו פועלים את פעולתם, אבל מאחר שכרך את עצמו עמו בחדא מחתא, ומאחר והסביר כי אינו מציג בפניו שיקולים כלאחר יד – אלא לאחר ששקל אותם היטב ביחס לעצמו – נפלו דבריו על אוזן קשבה, והשיגו את המטרה המיוחלת.
חשוב לציין כי בכל בוקר ובוקר, לאחר תפילת שחרית, כשר' צבי היה ממתין לרב שך במורד המדרגות בכדי למסור לו את חבילת המכתבים שהגיעו בעבורו לתיבת הדואר של הישיבה על שמו – היה הרב שך נעצר להחליף עמו מספר מילים, ולעיתים היה מתבל את דבריו אף באיזו מילתא דבדיחותא קלה, והכל בכדי לרומם את רוחו של אותו יהודי יקר!
כך למדו כל בני הישיבה, כי אפילו מי שראשו בשמים, וכל מחשבותיו בתורה וביראת ה' – יכול למצוא לעצמו זמן ומקום גם עבור הדברים הפעוטים ביותר, כגון: להעניק ליהודי פשוט את התחושה כי הינו ידידו הטוב ביותר!
"אני רוצה לספר לך משהו", אמר הרב שך לילדה הקטנה. "גם אני גר צדק"
דוגמה נוספת לאצילות המידות של הרב שך ניתן למצוא במעשה הבא:
מעשה היה במשפחה של גרי צדק, שעלו ארצה מאמריקה, מאחר ובתם סבלה רבות בבית הספר מהצקות חוזרות ונשנות בשל מוצאה. גם כאשר עלו לישראל התגלה סוד מוצאם, ושוב חזר המעשה על עצמו: בבית הספר, בין החברות – החלו לועגים לילדה, אשר בשלב מסוים הודיעה נחרצות כי לא תשוב עוד לפקוד את בית הספר.
בשלב מסוים, הציע אי-מי להורים חסרי האונים כי יפנו עם בתם אל הרב שך. אולי יוכל לדבר על ליבה ולשדל אותה כי תשנה את החלטתה. ההצעה התקבלה על דעתם של ההורים, ולאחר שהתקבלה הסכמתו של הרב שך – הגיעו עם בתם אל ביתו.
כאשר נכנסה הילדה אל חדרו של רבינו, כולה נרגשת ונרעשת, פנה אליה ברוך ואמר לה: "בתי, היודעת את מי אני?", "כן!", השיבה הילדה קצרות. "הרב שך!", השיב גדול הדור: "נכון אמרת. אבל אני רוצה לספר לך משהו. דעי, כי גם אני גר!"
"אתם גרים?!" השתוממה הילדה, אולם הרב שך הנהן בראשו, מיהר לשלוף מן הארון חומש, והציג בפני הילדה את הפסוק (דברים י', י"ט): "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". "רואה את?", הטעים הרב שך, "כל היהודים קרויים גרים, ואני בכללם!".
הדברים פעלו הפשוטים את פעולתם הברוכה, והילדה ניאותה לשוב את ספסל הלימודים. ומסר חשוב ניתן ללמוד מהאופן בו בחר הרב שך לעודד את רוחה של הילדה הקטנה: הוא לא ניסה להסביר לה כי עליה 'להתעלם' מההצקות החוזרות ונשנות, הוא גם לא ניסה להציג כביכול הקושי אינו קיים, הוא רק עשה דבר אחד: הוא רומם אותה! הוא החשיב אותה, ולימד אותה באמת כי מעלתה אינה פחותה ממעלתן של חברותיה!
"יש לי דירה רחבת ידיים ואפילו מכונית"
מעשה נוסף מעין זה, אירע עם יתום שבור ורצוץ, אשר בא לפני הרב שך לבקש נחמה. רבינו, אשר לבו הרחום כאב את כאבו של כל יהודי באשר הוא – נענה ואמר ברוך לאותו יתום:
"ראה נא, ילדי, בנעורי, סבלתי כל כך הרבה תלאות וצרות! את כל שנות ילדותי עשיתי הרחק מביתי, בעוני ובמחסור, עד שאפילו מזון לא היה לי די הצורך! ואילו עתה, עיניך הרואות. יש לי דירה רחבת ידיים, ואפילו מכונית!"…
אין ספק, ואפילו לא קל שבקלים, כי לא הדירה רחבת הידיים ולא המכונית המהודרת תפסו מקום כלשהוא במחשבתו של רבינו. אין ספק בכך שהם לא העניקו לו אפילו קורטוב של אושר, אולם הרב שך ידע היטב, כי בכדי לעודד את הילד היתום – יש לדבר עמו על פי מושגיו שלו.
אילו היה אומר לו כי רבים הם היתומים, וכי כולם מתמודדים היטב – סביר להניח שהנער היה יוצא מביתו בפחי נפש. אולם הרב שך, בפקחותו וברגישותו הרבה, ידע לומר את הדברים הנכונים…
הוא ידע שלא לזלזל בקושי, ואף להעניק את ההרגשה כי מי כמוהו אשר חוה צער ומחסור בנעוריו – יכול להבין לליבו של העומד מולו… הוא ידע אף להעניק לילד היתום תקוה לאחרית טובה יותר – על פי מושגיו הנוכחיים, ואכן, עלתה בידו. מחדרו של הרב שך יצא היתום כשהוא מעודד ומחוזק, וחיוך אשר זה מכבר לא נראה על פניו – מפציע בזויות פיו.
דקדוק ההלכה
בכל יום מצווים אנו לקרוא קריאת שמע ערבית ושחרית. ודרשו רבותינו במסכת ברכות: "בשכבך ובקומך" – בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם קמים, או אז מוטל החיוב על כל אדם לקרוא קריאת שמע. ופסקו רבותינו כי זמן זה של קריאת שמע של שחרית הינו מוגבל עד שעה מסוימת, אשר נחלקו בו שני גדולי עולם, הגאון מווילנא והמגן אברהם. על כל אדם לעשות כל מאמץ אשר לא יעבור עליו יום אשר בו פספס הוא את קריאת שמע בזמנה. לפניכם סיפור מפעים, אותו סיפר אחד ממקורבי מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זיע"א, אשר היה עד למעשה והביע התפעלות כיצד הצליח הרב שך זצ"ל להסתיר עובדה זו במשך כל חייו מכל הסובבים אותו:
"היה זה באחד מלילות השבת, בשארית ימיו של ראש הישיבה. ראש הישיבה ביקש שיקחוהו למיטתו לנום קימעא, ואכן הוא עלה על יצועיו לנום מעט את שנת הלילה הקצרה. כעבור זמן מה, נכנס אותו מקורב לחדרו של ראש הישיבה, והוא הבחין כי שינתו של הרב אינה נוחה, וזאת מפני שהכרית עליה הניח את ראשו הייתה מונחת בתחתית הראש, במקביל לעורף, בין הראש לגב, וכך היה ראשו של הרב שמוט מעט, ודבר זה גרם לו להרים ולהוריד את ראשו ומפני כך לא יכל הרב לישון כראוי.
חש אותו תלמיד כי לטובת הרב, יסיט מעט את הכרית מעלה, שתהא כנגד ראשו של הרב, על מנת להיטיב את שינתו. וכך עשה. אלא שלהפתעתו, ראש הישיבה הרגיש בכך והשיב חזרה את הכרית למקומה הקודם. התלמיד היה בצער רב, מכך שהעיר את הרב ואמר לרב כי מצטער הוא שגרם הוא לו להתעורר, שהרי הוא חפץ שהרב ישן טוב יותר, ולכן העלה לו במעט את הכרית. שמע זאת הרב שך ופנה לתלמיד באומרו: "וכי חפץ אתה להכשיל אותי?"…
התלמיד נבהל ולא הבין את דברי ראש הישיבה. כיצד מכשיל הוא את הרב בכך שמעלה במעט את הכרית למראשותיו. בקול שבור, הוא ביקש את סליחת ראש הישיבה. משהבחין ראש הישיבה בצערו של התלמיד, נטל את ידיו, התיישב ליד התלמיד ופנה אליו ואמר: "דע לך, כי בהיותי עלם צעיר עוד בטרם הגעתי למצוות, הקפדתי הקפדה יתירה על זמן קריאת שמע, לבל אפסיד חס ושלום מצוות קריאת שמע בזמנה, כדעת המגן אברהם".
"באחד הלילות, שבתי עייף מאד לביתי. בחוץ היה קור רוסי טיפוסי המתאים ל'וובוילניק' בעת החורף, ואימי הצדקת העירה אותי בבוקר מוקדם לבל אאחר זמן קריאת שמע. עייפותי הייתה כה גדולה עד שהמשכתי לישון עוד מעט, ולאחר זמן מה כשקמתי נדהמתי לראות כי הפסדתי את זמן קריאת שמע של המגן אברהם… הייתי בצער גדול וקיבלתי על עצמי בקבלה גמורה, שלא אשן יותר עד סוף ימיי בצורה שהכרית תהיה למרגלות ראשי בצורה נוחה שבה אשן שינה חזקה, וזאת מפני שכך עלול אני להפסיד בשנית זמן קריאת שמע זה, ולכן ראית אותי היום שהכרית לא מונחת תחת ראשי אלא קרוב לאזור הגב. כך ראשי יהא שמוט ולא אישן עמוקות, ובכך מובטח אני שלא אפסיד זמן קריאת שמע".
"דע לך", המשיך מרן ראש הישיבה, "כי ב"ה עד עתה לא חרגתי מקבלה זו, וכי רוצה אתה להפסידני שלא אעמוד בקיום קבלה זו כל חיי??'. אותו מקורב עמד נפעם למשמע אוזניו. מילותיו נעתקו. ראש הישיבה לא ייחס עניין בדבר, קם והחל בתלמודו כשיגרת יומו…
