בתחילת הפרשה, בין תיאור הולדת יעקב ועשו וגידולם בפרק כה, לבין סיפור הברכות שניתנו ליעקב, המתוארות במרכז הפרשה בפרק כז, אנו קוראים בפרק כו על יחסי יצחק ואנשי גרר ופלישתים, שהגיעו עד כדי מריבה וסכסוך משמעותי.
ספר בראשית מאריך בסיפורים, כאשר במבט ראשון נראה שאולי אין בהם צורך או תועלת, כדוגמת מסעותיהם של אבותינו. לא ברור מה הצורך לדעת מהיכן נסע אברהם ולאן הגיע, כמו גם סיפור הבארות שחפר יצחק, תוך מריבת אנשי גרר אתו.
הרמב"ן, בתחילת פרשת לך-לך מלמד אותנו את הכלל הידוע 'מעשה אבות סימן לבנים', וכך כותב: "ללמד על העתיד, כל מה שאירע לאבות – סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבֹא לזרעו" .
יצחק היה היהודי הראשון שקיבל עליו את עול הגלות והלך לגור בארץ זרה. הוא עסק בעבודת האדמה, ורצה ללמד את בניו, שרוב חייהם יהיו בגלות, לבחור במשלוח יד עליו אין שום פקפוק, למען לא יעלילו עליהם, שהם חיים על חשבון יושבי הארץ. הוא היה הראשון שטעם את טעמה המר של שנאת היהודים, של האנטישמיות.
המקור ליחסיו המורכבים של יצחק עם שכניו טמון בפסוקים "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ ה'. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד. וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים" . רש"ר הירש מבאר שבמילה 'האיש' (לא כתוב 'ויגדל יצחק') מבטאת התורה את הדברים מנקודת השקפת הפלישתים, שעינם היתה צרה בו, והתעוררה קנאתם .
יחסו של אבימלך ליצחק אינו מובן, שכן כלפי אברהם הוא נהג בכל הכבוד הראוי ואמר לו 'אֱלֹקים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה' , כרת עמו ברית ואברהם ישב בארצו, ואילו כלפי יצחק התייחסו אנשי גרר באופן שונה לחלוטין, הם הקפידו עליו וגירשו אותו משום שהצליח. הם לא החזיקו מיצחק, שהוא כמו אברהם, אלא כאיש בעלמא, וקינאו בו משום שחשבו שהוא נוטל את שלהם, ועל כן כינתה אותו התורה בתואר 'הָאִישׁ'.
הרמב"ן מבאר שקנאת הפלשתים היתה על שהיה לו רכוש רב ועבדים ושפחות, עד שאמרו במדרש אגדה "זבל פרדותיו של יצחק יותר שווים מממונו של אבימלך". עשרו היה כה רב, עד שאפילו המלך חש חרפה שאין לו עושר ונכסים כמו ליצחק. ומוסיף על כך הטור, שהתורה כלל לא הזכירה את הכסף, אלא ציינה רק את המקנה, משום שהם לא קינאו בכספו, אלא רק בכמות המקנה הגדולה שלו, שהיתה יותר מזו של אבימלך. יצחק העמיד את אבימלך במצב נחות, וגרם לו לחרפה, על שלאזרח במדינה יש יותר רכוש מהמלך, וכביאור רש"ר הירש קינאתם בו לא היתה על שרכושו התברך, אלא נפגעו ממעמדו הרם. אם לא די במריבה, הרי שהתגובה הדיפלומטית לא איחרה לבוא, "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" .
מאומה לא השתנה בעולם, כאז כן היום. הצלחת יצחק ,שהיה נכרי בגרר, עוררה את קנאת אדוני הארץ, שלא יכלו לסבול הצלחה זו. היא פגמה בשלוות רוחם והקנאה שחדרה אל לבם פנימה התגבשה לכלל שנאה. בתחילה במסתרים, אך לאחר זמן היא הפכה לגורם פעיל במערכת היחסים בין יצחק, הגביר היהודי שעשרו היה רב מעשרו של מלך, לבין אדוני הארץ.
