הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • חכם אברהם פלאג'י זצ"ל

למד תורה מפי אביו, החכם באשי של איזמיר, ומפי חכמי ישיבת 'בית יעקב רבי'. לאחר פטירת אביו, בשנת תרכ"ח  ירש את מקום אביו כרבה של איזמיר.

חכם אברהם פלאג'י נשא לאישה את מרת שרה ביתו של חכם משה הכהן נהר בעל ה'כיסא דברכתא', ונולדו להם שני בנים ושתי בנות. לאחר מות אשתו נשא אישה נוספת.

רגיל היה בסיגופים ותעניות וזכה לגילויים ולחזיונות, שם נגלו לו חידושי תורה שאת חלקם העלה על הכתב. הוא התכתב בהלכה עם גדולי תורה בכל העולם היהודי, בארצות המזרח, המערב, אשכנז ועם חכמי ארץ ישראל. חלק מחיבוריו, נשרפו בשריפה, שהייתה באיזמיר בשנת תר"א וכילתה כתבים רבים של חכמי העיר, מכל כתביו נשתיירו כעשרים חיבורים.

חכם אברהם פלאג'י נפטר ביום כ"ג טבת תרנ"ט  והוא בן 89 שנה.

חיבוריו נושאים את שמו אברהם ובתוכם: 'שמע אברהם' – שו"ת, 'שמו אברהם', 'אברהם אזכור', אברהם אנוכי', 'אברהם את ידו', 'אברהם את עיניו', 'ברך את אברהם', 'וימהר אברהם', זכותיה דאברהם', 'ויקרא אברהם', 'פדה את אברהם', 'ואברהם זקן', 'והוכיח אברהם', 'ויוסף אברהם', 'וישכם אברהם', 'ויען אברהם'.

מוסר מתוך ספרו והוכיח אברהם על שובב"ים [טרם ראה אור]

"ובכל אלה יש לומר שאינו נחלש בעשותו אלה התעניות, דהיינו או פ"ד או הפסקה גדולה או מ' יום, שכל זה טוב מאוד הוא לו, אבל נדרשים שלושה תנאים, ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנה, ואלו הן: הראשון הוא כי השטן מתקנא במצווה הזו וגורם לאדם שיתכעס, ובסתם תענית הזהיר הרב ראשית חכמה אודות הכעס, כ"ש בסיגוף גדול שמוסיף היצר כעס, ויותר מכן בשעה שמפסיק [=שובר הצום] ההפסקה, שאם לא היה התבשיל מתוקן היטב או שאינו חם דיו או שלא מיהרו להביא לו לתת בפיו מה שביקש, או שנכשל מי מבאי הבית בדבר מה, או שנשברה צלחת, מיד עולה בו הכעס בחימה שפוכה והרי הוא טורף נפשו באפו וכאילו עובד ע"ז. כל זה בשנים כתיקנן, שהכעס הוא עניין רע מאוד, כל שכן בסיימו תענית בהפסקה. גדולה, שהרי היכן תזדמן לשטן מציאה כגון זו כבעת סיום כזה של הסיגוף ועוד בליל שבת שהכעס יש בו סכנה, לגרום לו לאדם שיכעס, וכל תיקונו הוא בעבור עוון ז"ל הקרוי מומר ורשע. ומה הרוויח שברגע אחד, בבוא הכעס, נעשה רשע לפני המקום וכעובד ע"ז ב"מ, ואם עשה הסיגוף להציל נפשו מגהינם, אדרבא, עם הכעס, כל מיני גהינם שולטין בו. ואין קץ לדברים שיש לומר בגנות הכעס, וזה שאנו אומרים, הם דברים פשוטים. ואחרי כתבי זאת, ראיתי חידוש בס' אורחות יושר [לר' יצחק מולכו] פרק ט"ו שמביא אודות חסיד אחד שרגיל היה לילך ביום ששי לבקר את המפסיקים והיה מברכם באומרו: ה' עמכם, יהי חלקי עמכם, אבל אומר אני לכם שתהיו זהירים, שבליל זה בלכתכם הביתה אל נא תתכעסו על שום דבר, מפני שהשטן דמיונו כאריה יכסוף לטרוף ומבקש לרקד, אל תניחו לו. ועוד היה מזהירם אודות הקידוש, לשתות שיעור, אפילו שהוא אליבא ריקניא, ותכף יעשו נטילה והמוציא, ובעשותו המוציא יפתות אותו פתים דקים על ידי מרק, ולא כמו שנוהגים אחדים השותים כמה וכמה משקין לפני המוציא ואומרים ברכה שאינה צריכה, שהיין פוטר כל מיני משקין, ולפעמים מברכין ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, ולפי הדין, היין, מה שפוטר הוא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה. ואם ירצו, שיאמרו הברכה תחילה וסוף במזונות וילכו קמעא ויחזרו לשולחן לאכילתם. וגם, שלא יקרה שירדמו ואחר כך [יחזרו] ויאכלו, שעוברים על לא תאכלו על הדם. ויותר הזהיר על תפילת השבת, שאומרים בבוקר השכם במהירות תפילה חטופה להספיק לומר קידוש. ומי שהמתין ששה ימים וששה לילות לא יוכל להמתין שעה אחת יותר כדי להתפלל יותר בנחת כמו בשאר השבתות ? עכ"ד ישמע חכם ויוסף לקח. כל זה שאמרנו עד כה הוא תנאי ראשון."