הגיע פעם יהודי אל המגיד ממעזריטש זיע"א, וסיפר לו כי הוא סובל ממחשבות זרות המטרידות אותו ללא הפסקה, והוא לא מצליח ללמוד ולהתפלל מפאת אותם מחשבות הרודפות אחריו ומציקות לו.
שיגר אותו המגיד אל אחד מגדולי תלמידיו, בעל ה'אור המאיר', הרה"ק רבי זאב וולף מז'יטומיר זיע"א.
נסע אותו יהודי, והגיע אל פתח ביתו של ה'אור המאיר' בשעת לילה מאוחרת. הקור העז ששרר בחוץ, והעובדה שהוא ראה נר דולק ומכאן הסיק כי הרה"ק מז'יטומיר עדיין ער ושקוע בלימודו, גרמו לו להתחיל לדפוק על הדלת, למרות השעה.
הוא דופק ודופק, ואיש לא עונה.
הוא מגביר את קצב הדפיקות – ועדיין לא נענה.
כשראה שכך המצב, הוא התחיל לצעוק בכעס וברוגז: "איך אתם לא מרחמים על יהודי?" אבל, שום דבר. שקט גמור מבפנים, ולא פותחים.
כשכבר האיר הבוקר, פתחו לו סוף סוף את הדלת והוא נכנס פנימה. קיבלו אותו שם במאור פנים, והוא נשאר להתאכסן שם במשך כמה ימים.
להפתעתו, הרה"ק מז'יטומיר לא שאל אותו כלום – למה הוא בא, ומה עניינו. אותו תלמיד תמה בלבו: 'לאיזה עניין שלח אותי המגיד דווקא לכאן?' ואחרי כמה ימים הוא החליט לחזור לביתו, בלי לקבל תשובה.
כשהוא כבר עמד לצאת לדרך, הוא אזר אומץ ושאל את הרה"ק: "הנה המגיד שלח אותי לכבודו, אבל אני לא יודע בשביל מה".
הצדיק השיב: "רבינו שלח אותך אלי כדי שתלמד ממני שאדם הוא בעל הבית. ולמי שאיננו רוצה, הוא אינו מניח לו להיכנס".
***
כאשר עוברים על החלק האחרון של הפרשה, אותו יש האומרים מידי יום בעת הנחת התפילין, של רש"י או של רבינו תם בהתאם למנהגים השונים, מתעוררת שאלה. מדוע מתחילה התורה עם "קדש לי כל בכור", עוברת לדיני חג הפסח – וחוזרת שוב לענייני בכור והלכותיה.
הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זיע"א, מסביר על פי חסידות, כי הנה, התורה מלמדת אותנו כי בכל עניין, גם בדברי הרשות, מקפידה התורה כי ההתחלה – תהיה לקודש: ביכורים בפירות; חלה בלחם; פדיון הבן; פטר חמור וכו'
כאשר אדם מקדיש את ההתחלה, את הדבר הראשון מכל מה שהוא מקבל מהקב"ה, הוא מראה בכך כי הדבר לא נעשה מכוחו – ואפס זולתו. האדם, בהקדישו את ראשית אונו, את הפרי הראשון בשדה ואת חתיכת הבצק הראשונה, הוא מראה כי כל דבר המתרחש בעולם נעשה בהשגחה פרטית, ומכוחו יתברך.
לכן מפסיקה התורה בעניין חודש ניסן, שכן על ידי קידוש החודש, רואים בחוש כיצד מביאים קדושה לחודש, המלא במצוות. וכך מורה לנו התורה לקדש כל בכור, ראשית כל דבר, על מנת להורות על השגחתו יתברך בכל פרט ופרט.
לגבי ההנהגה של כל אדם בפועל, גם מי שאין ברשותו שדות וכרמים, בהמות וחמורים, אומר הרה"ק מרוז'ין: קדש לי כל בכור, על האדם לקדש את המחשבה הראשונה שלו מידי יום, ולקבל עליו עול מלכות שמיים באהבה.
כך, בכוח קידוש המחשבה הראשונה, יכול האדם לעשות את כל פעולותיו באותו היום בכוונה הרצויה. ומי שבמחשבתו הראשונה של היום פונה ח"ו למחשבות זרות – אזי גם המעשים הרצויים שלו, ח"ו להיפך.
***
לעיתים, אנו יכולים ללמוד "ווארט" חסידי ולתמוה. מה רוצים מהחיים שלנו? האם הדברים שנאמרו על ידי גדולי ישראל לפני מאות שנים, רלוונטיים גם ליהודים פשוטים בשנת ה'תשפ"ג?
כדי לדעת לחשוב בצורה נכונה את המחשבה הראשונה של הבוקר, אדם זקוק להיות בעל שליטה חזקה על המחשבות שלו – וכל אחד מאיתנו יודע כי הדבר קשה על גבול הבלתי אפשרי. המחשבות מתרוצצות, ולא תמיד אנו שולטים עליהם.
בואו ננסה להבין קודם כל, את כח המחשבה ביהדות. מכאן, ננסה להבין האם אנחנו אכן יכולים לשלוט על המחשבות שלנו.
***
הבעל שם טוב הקדוש אומר כי במקום שמחשבתו של אדם – שם הוא כולו.
מספר הרבי הריי"צ מליובאוויטש, כי לאחד מבעלי-הבתים בעיירה מז'יבוז' היה ריב עם יהודי אחר, גם הוא בן העיירה. תוך כדי מריבה הם נכנסו לבית הכנסת, שם ישב הבעל שם טוב במחיצת תלמידיו. בלהט הויכוח, היהודי צעק לפתע על יריבו שהוא היה רוצה לקרוע אותו כדג!
באותו רגע, הבעל שם טוב ציווה לתלמידיו לשלב את ידיהם איש ביד חברו, ולהתייצב סביבו בעיניים עצומות. הבעל שם טוב עצמו הניח את ידיו הקדושות על כתפי שני התלמידים שהיו סמוכים אליו.
לפתע הזדעקו התלמידים מתוך אימה גדולה. באותו רגע הם ראו, בעיני רוחם, איך היהודי ממש קורע את יריבו כדג…
מכך ניתן לראות ברורות, כי לכל כח ופוטנציאל – אפילו דיבור או מחשבה – יש תוצאה: לעתים התוצאה נראית לעיניים, ולעתים היא נמצאת במישור רוחני ונעלה יותר.
***
להבין עד כמה המחשבה שלנו יוצרת מציאות, נעבור מעט מפרשת השבוע, לתחום ההלכה.
כאשר נשפכים מים על פירות – הם מכשירים אותם לקבל טומאה. עם זאת, הדבר תלוי ברצונו של בעל הפירות, כפי שהרצון מתבטא אצלו במחשבה.
אדם מביא קרבן, ובמהלך ההקרבה חשבו מחשבת פיגול – הקרבן נפסל להקרבה או לאכילה.
עד כדי כך המחשבה שלנו יוצרת מציאות – שהמחשבה עצמה אינה מספיקה כדי לשנות את המציאות שיצרה המחשבה הראשונה. למשל בדיני טומאה וטהרה, אדם שחשב לעשות שימוש בכלי מסויים לצורך שמקבל טומאה, ואז החליט לשנות את ייעוד הכלי – עליו לעשות מעשה בפועל בכלי.
עם זאת, ישנם מקרים אחרים בהם יש מחלוקת האם הרהור כדיבור דמי – או לא.
למשל: הלכות תלמוד תורה. בשולחן ערוך נפסק כי המהרהר בדברי תורה, אינו מברך ברכות התורה. עם זאת, אומר הגאון מוילנא, כי הוא יוצא ידי חובת תלמוד תורה שכן נאמר "והגית בו יומם ולילה", והמילה "והגית", הוא מלשון מחשבה – "הגיון ליבי".
בשולחן ערוך הרב פוסק האדמוה"ז בהלכות תלמוד תורה כי לא יוצאים ידי חובת לימוד תורה בהרהור בלבד, וכי "כל אדם צריך ליזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאזניו כל מה שלומד בין במקרא משנה ותלמוד – אלא אם כן בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר".
אנו רואים אם כן, חלוקה מאוד מעניינת בין הרהור – שאז לא יוצאים ידי חובת לימוד תורה, לבין עיון – שאז יוצאים ידי חובה. ההרהור, הוא בלב. העיון, הוא במוח בעומק המחשבה.
***
לפי חלוקה הלכתית זו, בואו ננסה להבין כיצד יכול האדם לשלוט במחשבות שלו.
בפרק כ"ז בספר התניא, יוצר האדמו"ר הזקן חלוקה בין הרהור – בלב, למחשבה – במח. הוא מסביר בצורה מאוד פשוטה, כיצד יכול האדם לדחות את ההרהורים, ולנצח את המחשבות הזרות.
ובלשונו הקדוש: "זאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים", ועל ידי הבנת האדם כי הוא אינו צדיק, וכי בכל פעם שהוא דוחה את ההרהור מלעלות למוח הוא כופה את הרע ומגלה את הטוב – יהיה בשמחה, ולא בעצבות ח"ו.
מכאן, אפשר להסביר שאלה נוספת העולה מקריאת הפרשיות של 'קדש – והיה כי יביאך' בסוף פרשתנו. מה העניין של פרשיות אלו להנחת תפילין?
על המחשבות שלנו, במוח, אנו יכולים לשלוט. על ההרהורים שלנו, בלב, אנו אכן לא יכולים לשלוט. ההרהור בלב – קיים. העבודה שלנו, למנוע מההרהור לעלות למח, ומשם לרדת חזרה אל כלי המעשה, בעשיית עבירה בפועל.
במצווה של הנחת תפילין, המוזכרת בפרשיה זו שבסוף פרשתנו, מובא בפרשיות האחרות המונחות בתפילין, הבדל מעניין בלשון בין "וקשרתם לאות על ידך", ובין "והיו לטוטפות בין עיניך".
בספרי חסידות מובא, כי אכן, בהנחת תפילין על היד, כפי שנוהגים רבים להגיד בתפילה לפני ההנחה, היא כנגד הלב לשעבד בזה תאוות ומחשבות ליבנו לעבודתו יתברך שמו – אנו לא יכולים לשנות את טבע הלב, וודאי שלא את החלל השמאלי שבלב, מקום משכן הנפש הבהמית שלנו, אך אנו יכולים "לקשור" אותו.
התפילין של ראש, שהם כנגד המח, של המצווה אינה רק לקשור, אלא שיהיו מונחים שם. אנו אכן יכולים לשלוט באופן מוחלט על המח שלנו, ולעצור את ההרהור שבלב שלא יעלו למחשבה שבמח, ולא ישפיעו עלינו חלילה.
***
אין כאן פתרון קסם, אבל יש כאן שלילה מוחלטת של הרעיון שאנו לא יכולים לשלוט על המחשבות שלנו. אנו בהחלט יכולים לדחות את ההרהורים הרעים העולים מהלב, על ידי כך שהמוח יהיה גדוש במחשבות נעלות יותר. אנו בהחלט יכולים לקדש את המחשבה הראשונה של היום, למרות הקושי שבדבר, לקבל עלינו עול מלכות שמיים באהבה, ולהתנהג כל היום בהתאם, וכראוי.
אנחנו בהחלט יכולים להיות בעלי הבית, ולהחליט מי יכול להיכנס.
