השיעור השבועי: פרשת כי תשא • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

כי תישא את ראש בני-ישראל לפקודיהם (ל,יב)
“כי תשא” – כשתרצה למנות;
“את” – אותיות התורה (מהאות א’ ועד לאות ת’);
“ראש” – דע כי הן שישים ריבוא אותיות;
“בני-ישראל” – כמניין בני-ישראל, שגם הם שישים ריבוא נשמות.
(על-דרך השוואת מספר הנשמות למספר אותיות התורה, הנרמזת במילה “ישראל” – ראשי-תיבות: יש שישים ריבוא אותיות לתורה).
(כתר-שם-טוב, חלק שני, דף מג עמ’ ד).
* * *
כשהקב”ה פוקד (“לפקודיהם”) את עוונות ישראל – מענישם ומעוררם לתשובה – הדבר מביא לנשיאת ראש אצל בני-ישראל.
כידוע, אהבת ה’ המצויה מתייחסת אך ורק לאותו חלק בנשמה המלובש בגוף והנקרא “רגל”. לעומת-זאת, אהבת ה’ שבבחינת “כלות הנפש”, מתייחסת לעיקר הנשמה הנשאר מחוץ לגוף ומכונה “ראש”.
דווקא בעל-תשובה זוכה להתעורר באהבה רבה כזו, מאחר שהיה רחוק, “בארץ צייה ועייף”. הרי שעל-ידי התשובה נעשה “כי תישא את ראש בני-ישראל”.
(תורה-אור דף פה-פו).
* * *
ה”אור החיים” הקדוש מקשר פסוק זה לעניין הסתלקות הצדיקים: “כי תישא” – כשמסתלק מהעולם צדיק שהוא “ראש בני-ישראל”, עליכם לדעת כי הסיבה היא “לפקודיהם” – מלשון נפקדות – בגלל החיסרון והחטאים שלכם.
מוסיף כ”ק אדמו”ר נשיא דורנו:
ידוע שכשיש כמה פירושים לפסוק אחד, משמעות הדבר שיש קשר ביניהם. ומה הקשר בין פירוש זה לבין הפירוש הפשוט של הפסוק, המדבר על מחצית השקל, שהייתה, כידוע, תיקון וכפרה לחטא העגל?
ההסבר הוא: עשיית העגל הייתה עבודה זרה, שהוא חטא ועוון כללי. חטא כזה פוגם בכללות הנשמה, וכמו-כן הוא פוגם ב”נשמה כללית” שבדור. וכפי שאכן היה בחטא העגל, שגרם ירידה ונפילה מסויימת גם במשה רבנו, ראש בני-ישראל, כמאמר רז”ל (פרש”י לקמן לב,ז) “לך רד – מגדולתך”.
והנה, חטא העגל גרם לעניין המיתה (כי בשעת מתן-תורה זכו ישראל למצב של “חירות ממלאך המוות” (תיקוני-זהר תקון נו); וחטא העגל עורר מחדש את חטא עץ הדעת, שהביא מיתה לעולם). נמצא שחטא זה גרם לעניין של “מיתה” גם במשה רבנו (ה”נשמה הכללית”). מכאן הקשר לעניין של הסתלקות צדיקים המדובר לעיל.
(ליקוטי-שיחות כרך ג, עמ’ 924).

זה יתנו (ל,יג)
שלושה דברים שמע משה מן הקב”ה והרתיע לאחוריו… כיוון שאמר לו ונתנו איש כופר-נפשו, אמר משה: מי יוכל ליתן כופר-נפשו?… נטל הקב”ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה: זה יתנו, כזה יתנו (במדב”ר פי”ב)
למה הדבר דומה? לאדם שהחליט ללמוד את מלאכת הצורפות. הלך אצל צורף, והלה לימדו את כל המלאכה. אך דבר אחד – המובן מאליו – לא אמר לו: שיש להצית תחילה את האש מתחת לכסף או הזהב. הלך התלמיד ועשה כפי שלמד, אך את האש לא הצית… מובן שהזהב והכסף נותרו כפי שהם.
לפיכך הראה הקב”ה למשה מטבע של אש, ללמדנו: נתינת מטבע בלבד אינה יכולה לשמש כופר נפש; אך כשנותנים מטבע של אש, בחיות והתלהבות הבאות מ’עצם הנפש’ שנמשלה לנר (“נר ה’ נשמת אדם”), אזי בכוח המטבע לכפר על הנפש.
(ליקוטי-שיחות כרך ג, עמ’ 529).
* * *
הדין במחצית השקל הוא ש”כופין את מי שלא נתן, עד שייתן” (רמב”ם הלכות שקלים פ”א ה”ט). ועל זה תמה משה, כיצד נתינה כפויה יכולה להיות כופר-נפש?
לכן הראהו הקב”ה מטבע של אש שמשקלה מחצית השקל.
משקל – משמעותו דבר הנמשך כלפי מטה וכדי להרימו יש צורך במאמץ ואפילו בכפייה.
הוא הדין במחצית השקל שבני-ישראל נותנים: גם כאשר “כבד” להם הדבר לעשותו, והם עושים זאת מתוך כפייה, ללא כל רצון וחיות, גם נתינה שכזו היא “מטבע של אש”, מאחר שהיא קשורה “תחת כיסא הכבוד” – בעצם הנשמה.
(ליקוטי-שיחות כרך טז, עמ’ 390).

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (ל,טו)
עשר הגרה הם כנגד עשר הכוחות שיש בנפש כל אדם מישראל, היינו ג’ כוחות השכל וז’ המידות. יש עוד כוח נוסף, כוח הרצון שלמעלה מהשכל, והוא מתבטא במסירות-נפש על קידוש ה’.
אף-על-פי-כן נצטוו בני-ישראל לתת רק מחצית השקל – עשרה גרה ולא אחד-עשר, כי הרצון נכלל ב”דעת” [שכן “דעת” משמעו גם “רצון”, כנאמר (עמוס ג), “רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה”]. משום כך נשאר המספר עשר ולא יותר.
זהו שאמר הכתוב: העשיר (בדעת) לא ירבה (על עשר) – כי דעת ורצון הם עניין אחד. והדל (בדעת) לא ימעיט (מעשר) – כי בכל יהודי קיים הכוח למסירות-נפש.
(אור-התורה שמות, כרך ו עמ’ א’תתקכו).

בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה’ (ל,כ)
בבואם אל אוהל מועד – להקטיר שחרית ובין-הערבים קטורת, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה זרה (רש”י).
על המזבח החיצון העלו קרבנות מן הבהמה – “עבודת הבירורים”, שמזככת את הגשמיות והחומריות. עבודת הקטורת במזבח הפנימי נועדה להעמיק את ההתקשרות עם הקב”ה (“קטורת” מלשון קשר).
לכן, לפני כל גישה אל המזבח להקריב אשה לה’, על הכהנים לרחוץ את עצמם. כי כשבאים במגע עם ענייני העולם צריך תחילה “לרחוץ” ולהסיר את מה שלא רצוי ולא נקי. אבל בדרגה הנעלית של פנימיות הלב, די ב”רחיצה” שכבר נעשתה עם הכניסה לאוהל מועד ואין צורך ב”רחיצה” נוספת.
יוצאים מכלל זה ההזיה מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה-זרה, שהעיסוק בהם מחייב “רחיצה” נוספת, כי מאחר שהם כפרה ו’ניקוי’ של דבר בלתי-רצוי, דרושה בהם זהירות יתירה.
(ליקוטי-שיחות כרך כא עמ’ 221).

מר דרור (ל,כג)
בעיר יקטרינוסלב נפטר חסיד אחד ור’ מרדכי שמו, וכיבדו את רב העיר, הרה”ג ר’ לוי-יצחק שניאורסון ז”ל, להספידו. הדבר אירע בפרשת “כי תישא”.
תוך כדי הספד התריע ר’ לוי-יצחק על המצב הרוחני הירוד ששרר אז ברוסיה, והזכיר את מאמר רז”ל (חולין קלט), “מרדכי מן התורה מנין? דכתיב מר דרור, ומתרגמינן מירא דכיא”. אף מצבנו כיום במדינה זו – המשיך רבי לוי-יצחק – הוא בבחינת “מר דרור”: רבים חושבים כי השלטון הביא חופש ו’דרור’ ליושביו, אך לאמיתו של דבר המצב הוא ‘מר’ מאוד – “מר דרור”…
(תולדות לוי-יצחק).

ועשית אותה קטורת (ל,לה)
הרמב”ם בספרו מורה-נבוכים (ח”ג פמ”ה) כותב:
“וכאשר היו שוחטין… בהמות רבות בכל יום, ומחתכין בו הבשר ושורפין ורוחצין בו את הקרב והכרעיים, אין ספק שאילו היו מניחים אותו על זה העניין, היה ריחו כריח מקומות הבשר, מפני זה ציווה להקריב בו הקטורת שתי פעמים בכל יום… להטיב ריחו וריח בגדי כל העובד בו”.
פעם שאל אחד החסידים את כ”ק אדמו”ר הזקן: וכי ייתכן לומר שעבודת הקטורת, שהיא עבודה נעלית ביותר, לא באה אלא כדי להעביר ריח לא-נעים של הקרבנות?!
ענה לו הרבי: ידוע שעל מקריב הקרבן היה להתחרט על חטאיו ולשוב בתשובה שלמה; רק אז היה עוונו סר ומתכפר על-ידי הקרבן. אך היו פעמים שהתשובה לא היתה כדבעי, ונותר קצת ‘סירחון’ מהחטא – את זאת סילקה הקטורת.
(‘שמועות וסיפורים’, כרך ב, עמ’ 63).
* * *
הוסיף כ”ק אדמו”ר הצמח-צדק:
משל למה הדבר דומה? לאדם שחטא לחברו ופייסו בדברים. חטא פעם אחת, נתרצה החבר; חטא פעם שנייה ושלישית – לא נתפייס החבר אלא בריבוי דברים.
ולכאורה: מכיוון שלאחר חטאו הראשון מחל החבר, מדוע אפוא לא ייחשב חטאו בפעם השנייה והשלישית כחטא ראשון? מכאן עולה כי אדם שסרח, אף-על-פי שביקש מחילה ונמחל לו, מכל-מקום מעט ריח רע עדיין נותר.
אף בחטאים ועוונות כן. אמנם הקרבן שמקריב האדם פועל שה’ יסלח לו על עצם החטא, אך בכל-זאת, ‘ריח’ מהחטא – עדיין נשאר. וכדי לבטל גם ‘ריח’ זה, באה הקטורת לאחר הקרבן.
(מפי השמועה).

ושמרו בני-ישראל את השבת (לא,טז)
אמרו רז”ל (בבא קמא נ): “הקב”ה מדקדק עם סביביו (צדיקים הדבקים בו, רש”י) אפילו כחוט השערה”. כלומר, אדם שנמצא במעלה עליונה יותר – צריך להיזהר יותר במעשיו.
אי-לזאת, ביום השבת, כשכל ישראל שרויים במעלה עליונה יותר, שהרי ניתנת להם אז נשמה יתרה, מצוּוים הם במשנה זהירות. לכן מזהיר הכתוב – “ושמרו בני-ישראל את השבת”: ביום השבת צריכים להישמר ולהיזהר בתורה ובמצוות יותר מבשאר ימות השבוע.
(אור התורה כרך ו, עמ’ א’תתקס-סא).

ושמרו בני-ישראל את השבת לעשות את השבת (לא,טז)
הכתוב מלמדנו שיש שתי בחינות בשבת:
הראשונה – “ושמרו בני-ישראל את השבת”, היינו שקדושת השבת קיימת מצד עצמה, וצריכים רק לשמור עליה. על בחינה זו אמרו רז”ל (ביצה יז) “שבת מיקדשא וקיימא” (השבת – קדושתה קיימת).
השנייה – “לעשות את השבת”, שישראל “עושים” את השבת. כלומר, על-ידי עבודתם הם ‘ממשיכים’ תוספת קדושה ביום השבת, יותר ממידת קדושתה מצד עצמה.
(ספר המאמרים ת”ש עמ’ 81).

ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות (לא,יח)
מתן הלוחות למשה היה ביום הארבעים לעליית משה להר, כשגמר הקב”ה את לימודו עמו (“ככלותו”). הרי שעד יום הארבעים למד הקב”ה עם משה, ורק אז נתן לו את הלוחות.
לפנינו לימוד נפלא: בני-ישראל עשו את העגל ביום הל”ט לעלייתו של משה להר. נמצא שגם לאחר שעשו את העגל עדיין הקב”ה למד עם משה את התורה (כדי ללמדה אחר-כך לישראל), וכמו-כן מסר לו אז את הלוחות כדי שימסרם לבני-ישראל!
ללמדנו: מחובתנו להשפיע על הזולת בענייני תורה ומצוות גם כאשר מצבו הרוחני רחוק מלהיות כדבעי.
(ליקוטי-שיחות, כרך יא, עמ’ 179).

בחרט (לב,ד)
ויצר אותו בחרט: …כמו “וכתוב עליו בחרט אנוש” (רש”י).
יש לדקדק בזה: מדוע מעתיק רש”י מהכתוב גם תיבת “אנוש”?
אלא רש”י מרמז כי חטא העגל היה בדוגמת חטא דור אנוש. חטא העגל לא היה עבודה זרה ממש ח”ו, היינו שעשאוהו במקום הקב”ה, אלא עשו אותו כ’ממוצע’ במקומו של משה (כמבואר במפרשים). אך מזה נשתלשל החטא של עבודה זרה ממש בכמה מבני-ישראל, שהחשיבו את ה’ממוצע’ לבעל בחירה, אף שלאמיתו של דבר אינו אלא כגרזן ביד החוצב בו.
זו היתה גם טעותם של בני דור אנוש, שהחשיבו את הכוכבים והמזלות ל’ממוצעים’ בעלי בחירה, וכמבואר ברמב”ם (ריש הלכות עבודה זרה).
(לקוטי שיחות כרך יא, עמ’ 150-151).

אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים (לב,ד)
כשבא משה לפני פרעה בדרישה להוציא את בני-ישראל מארצו, ענה פרעה “לא ידעתי את ה'”. הפירוש בזה, שפרעה לא כפר לגמרי במציאות ה’, אלא שחשב כי עזב ה’ את הארץ והניחה ביד הכוכבים ומזלות, ואילו הוא אינו מתערב בהנהגת העולם, כי הוא מרומם ונעלה מכך. על זה אמר משה לפרעה: “בזאת תדע כי אני ה’ בקרב הארץ”, היינו על-ידי עשרת המכות, ששידדו את מערכות הטבע, תדע שגם בקרב הארץ אין עוד מלבדו, והכוכבים ומזלות אינם אלא כגרזן ביד החוצב בו.
אולם בשעה שאנשי הערב-רב ראו כי בושש משה לרדת מן ההר, חזרו וטענו (והטעו בזה גם את ישראל) שהכוכבים ומזלות הם המנהיגים, ומה שלקו מצרים ומזלם לא הגן עליהם הוא מסיבה אחרת: מזל מצרים הוא מזל טלה (לכן השתחוו המצרים לטלה), ובא מזל שור, שהוא אחר מזל טלה וסמוך לו, נלחם עם מזל טלה וניצחו. לכן עשו עגל ואמרו עליו “אלה אלהיך ישראל אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. כלומר, מזל שור הוא שהוציאם ממצרים, ולא יד ה’ עשתה זאת…
זהו שקובל הנביא “וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב” (תהילים קו).
(אור התורה, שמות כרך ו, עמ’ א’תתקפה-ו).

וירא את העגל ומחולות, וייחר אף משה וישלך מידו את הלחות (לב,יט)
צריך ביאור: הרי הקב”ה הודיע למשה בהיותו בהר סיני שבני-ישראל עשו את העגל, ואם כן למה רק לאחר שראה את העגל ומחולות שבר את הלוחות?
אלא כל זמן שהיה משה בהר, היה מופשט ומנותק מכל ענייני העולם ולא היה לו קשר עם העולם וענייניו. לכן עשיית העגל לא פגעה בו, אף שידע בבירור שבני-ישראל עשו עגל. רק לאחר שירד מן ההר וראה את העגל, ‘נגע’ בו הדבר, והשליך את הלוחות.
(לקוטי שיחות כרך י, עמ’ 171).

כי מצאתי חן בעיניך ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה (לג,טז)
יהודי יודע שעל פני האדמה יש עמים רבים, אבל הוא שונה מהם – “ונפלינו” – בכול, גם בדברים הפשוטים ביותר כמו שתיית כוס מים, שלפני פעולה פשוטה כל-כך יהודי מברך ברכה ומצהיר שכל העולם כולו נברא על-ידי הקב”ה.
וכשיהודי מראה לעין כול כי הוא שונה מהגוי – הוא מוצא חן בעיני הקב”ה.
(משיחת ט”ז אדר תשמ”ג. התוועדויות תשמ”ג כרך ב, עמ’ 1102).
* * *
אין להתפלא מאין שואב יהודי את הכוח להיות שונה מכל העמים – ובלשון מגילת אסתר, שגם בהיותו “בין העמים” הוא “עם אחד”, “ודתיהם שונות מכל עם” – כי זו בקשה של משה רבנו מאת הקב”ה והקב”ה נותן את הכוחות לכך על-ידי התורה והמצוות, ובודאי שהקב”ה ממלא את הבקשה ונותן לישראל את הכוחות הדרושים לעשות זאת מתוך שמחה וטוב לבב.
(משיחת י”ב אדר תשמ”ה. התוועדויות תשמ”ה כרך ב, עמ’ 1369).

וראית את אחורי ופני לא יראו (לג,כ)
וראית את אחורי. הראהו קשר של תפילין (רש”י).
בזוהר לפרשתנו נאמר שרבי חייא ורבי יוסי עשו קשרים כדי לזכור את דברי התורה ששמעו.
ויש לבאר את הקשר הפנימי בין קשר וזיכרון:
על מאמר חז”ל “אדם עבר עבירה.. מה יעשה ויחיה אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא ב’ דפים” נאמר באגרת התשובה שזה “כמשל החבל הנפסק וחוזר וקושרו שמקום הקשר הוא כפול ומכופל”. מכאן שחיזוק והכפלת השייכות לקדושה מכפרת על חטאים, כי כאשר הקשר חזק, אין חשש לשכחה, שהיא סיבת החטא.
ומאחר ש’קשר’ של קדושה ורוחניות מבטל את ה’קשר’ והשייכות לסטרא-אחרא (מקור השכחה), בא לעולם נוהג לעשות קשר לזיכרון גם בענייני חולין והקשר מועיל לביטול השכחה.
(לקוטי שיחות כרך כא עמ’ 236).

נשא עוון ופשע (לד,ז)
פירש הבעל-שם-טוב:
“נושא עוון” – הקב”ה נושא ומעלה את ניצוצות הקדושה המצויים בהעוון ומחזירם לשרשם העליון.
(צוואת הריב”ש, סי’ קמא, עמ’ 54).
* * *
ומסביר רבנו הזקן:
את מעשה העבֵרה אי-אפשר להעלות לקדושה, מפני שהוא רע גמור, ואין לו תקנה אלא ביטולו והעברתו מן העולם. אך הכוח המתאווה שבעבֵרה אינו רע (אף-על-פי שהוא מתלבש בעבֵרה – רע גמור), שהרי עצם כוח המתאווה אפשר לנצל גם לעבֵרה וגם למצווה, הכוח עצמו הוא כוח פשוט ואפשר להשתמש בו לכאן לכאן. לכן ביכולת האדם להפוך את לבבו מן הקצה אל הקצה, מאהבה זרה לאהבת ה’.
וכשאדם עושה תשובה על חטאיו הרי הוא מעלה ונושא את הכוח המתאווה שהיה מלובש בעבֵרה לשורשו העליון.
(לקוטי תורה דברים, דף סד עמ’ ד’).
* * *
איש אחד נכשל בחטא חמור, ונסע לאדמו”ר הזקן לבקש תיקון. קודם שנכנס ל’יחידות’ עמד האיש ליד פתח חדרו של הרבי והרהר לעצמו: אולי לא כדאי לספר לרבי את הדבר, שהרי העניין יגרום לו צער ועוגמת-נפש? אך מיד עלה בדעתו שיש לספר לרבי, שהרי גם השם יתברך יודע הכול והוא סובל הכול…
עודנו עומד ומהרהר ופתאום נפתחה הדלת, והרבי אמר לו:
הקב”ה אמנם יודע הכול ונושא הכול, הוא גם נושא עוון ופשע; אבל אנחנו – מה אנו, ומה אנו יכולים לעשות…
פרץ האיש בבכי, והרבי סידר לו תיקון תשובה.
(שמועות וסיפורים חלק ב’ עמ’ 111).

כי עם קשה ערף הוא וסלחת (לד,ט)
האם העובדה שישראל הם עם קשה עורף היא סיבה לסליחת עונותיהם?
אלא כוונת הכתוב היא: המידות הטובות שמאפיינות את בני-ישראל – רחמנות, בושה וגמילות חסדים – מצויות בהם בבחינת “קשה עורף”, כלומר: בחיות ובתוקף רב, ולא רק כדי לצאת ידי-חובה. לכן ראויים הם ל”וסלחת”.
(ספר השיחות ת”ש עמ’ 176).

נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים (לד,י)
אעשה נפלאות: לשון ונפלינו, שתהיו מובדלים בזו מכל האומות עובדי אלילים, שלא תשרה שכינתי עליהם (רש”י).
זאת אומרת שנפלאות אלו אינם ניסים ונפלאות גשמיים, אלא נפלאות בהשגת אלוקות והשראת רוח-הקודש.
לפי זה יובן הדבר שלא מצינו שיעשה להם הקב”ה נפלאות יותר ממה שעשה בשבילם עד עתה: יציאת מצרים, קריעת ים סוף, הורדת המן, ומתן תורה.
לכן נאמר “נגד כל עמך”, כי נפלאות אלה ניכרים ומובנים רק לישראל, שהם משיגים חכמת אלוקות. רק ישראל עצמם יכירו גדולתם והפלאתם.
(אור התורה שמות כרך ו’, עמ’ ב’.).