ערב שבת שלום ומבורך לכולם
פרשת בלק
פרשתנו נקראת על שמו של בלק, לא על שמו של בלעם, שכן בלק היה היועץ והיוזם, והוא הכניס את בלעם לעניין. לומר לך, שגם בנתינת עצה בלבד יש להיזהר זהירות רבה.
(שיחת ש"פ בלק תשל"ג).
וישלח מלאכים אל בלעם בן בער (כב,ה)
נאמר בספרים שבלעם ועמלק שייכים זה לזה. וסימנך: כשכותבים 'בלעם' ומתחתיו כותבים 'עמלק', אזי בצד הימני ייקרא 'בלעם', ובצד השמאלי ייקרא עמלק'.
ב ל I ע ם
ע מ I ל ק
שניהם, עמלק ובלעם, רומזים לאדם המחטיא את חברו במעטה של צדקות ויראת שמים. עמלק, שהיה מבני בניו של עשיו, הוא הרי מיוחס, נכד לאבות הקדושים אברהם ויצחק; ובלעם היה מבני-בניו של לבן (סנהדרין קה), שטען "הבנות בנותי והבנים בני" (ויצא לא) – הוא שייך לבית-ישראל.
העצה נגד השפעתו של אדם כזה היא התחזקות באהבת ה' ויראתו. וסימנך – גם בשני המילים 'אהבה' ו'יראה' יש אותו רמז שבתיבות 'בלעם' ו'עמלק':
י ר I א ה
א ה I ב ה
(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 338).
אשר תברך מבורך (כב,ו)
מדוע נאמר "מבורך" (היינו שהוא מבורך מכבר), ולא "יבורך"?
מתרץ רבי מיכל מזלוטשוב: לא ייתכן שבלעם ימשיך ברכה למישהו, שכן הוא לא היה שייך כלל לברכה; כל מעיינו היה אך ורק קללה. לכן נאמר "אשר תברך מבורך" – מעצמו, מכבר.
מוסיף כ"ק אדמו"ר האמצעי:
מה שמצינו שבלעם ברך את ישראל וברכותיו נתקיימו – אין הכוונה שהברכה נמשכה מבלעם עצמו, שכן בלעם לא היה שייך לברכה, כאמור. אלא הברכה ניתנה כבר מהקב"ה, רק שהיה צורך שהיא תצא גם מפיו של אותו רשע, בבחינת "מלאך רע עונה אמן".
(תורת חיים א עמ' קי).
מי מנה עפר יעקב (כג,י)
במעמקי האדמה טמונים אוצרות יקרים ונפלאים, ויש צורך בעבודה וביגיעה רבה כדי לגלותם. לכן נמשלו בני-ישראל ל"עפר", שכן בכל יהודי טמונים אוצרות יקרים של אמונה, אהבה ויראה, אלא שיש לעמול ולהתייגע כדי לגלותם.
(כתר-שם-טוב, הוספות, סימן מד).
ומספר את רבע ישראל (כג,י)
"מספר" – לשון ספיר ובהירות (כמו "אבן ספיר").
"רובע ישראל" – רומז לארבע הבחינות שבנשמה: א) "טהורה היא", ב) "אתה בראתה", ג) "אתה יצרתה", ד) "אתה נפתה בי".
"מספר את רובע ישראל" – יש להאיר את ארבע הבחינות הללו שבנשמה, על-ידי נר מצווה ותורה אור.
(אור-התורה, במדבר, עמ' תתקכח).
לא הביט אוון ביעקב (כג,כא)
פירוש – מה שלקח יעקב את הברכות מעשו, לא היה באוון ובמרמה.
וטעם הדבר הוא, שבעצם היו ברכות אלה שייכות ליעקב, אלא שיצחק לא רצה להעניקם ליעקב משום שהיו ברכות גשמיות, ואילו דרכה של תורה היא "פת במלח תאכל" (אבות פ"ו). לעומת זאת, רבקה סבורה היתה כי אמנם אין להתאמץ ולחזר אחרי "שמני הארץ", אבל אם הם באים ממילא, מעצמם – אפשר וצריך לנצלם לעבודת הבורא, כי הם מרחיבים את דעתו של אדם ללימוד התורה.
(אור-התורה במדבר עמ' א'תרע).
לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עמו (כג,כא)
"יעקב" רומז לעבודת ימי החול (שלכן אומרים במוצאי שבת "אל תירא עבדי יעקב"), ואילו "ישראל" מורה על עבודת יום השבת.
"לא הביט אוון ביעקב" – כשאדם מתבונן בגדולת ה' בתפילת יום חול, הוא חייב לעמול כדי להתגבר על ה"אוון", אלו המחשבות הזרות המבלבלות, אבל לבסוף הוא מצליח בכך ("לא הביט אוון ביעקב"), מכיוון ש"ה' אלוקיו עמו" – הקב"ה עוזרו.
"ולא ראה עמל בישראל" -לעומת זאת, בשבת אין העבודה מתוך עמל ויגיעה, אלא מתוך תענוג ומנוחה, "וקראת לשבת עונג". שכן "ה' אלוקיו עמו"; בשבת מאיר בנפש גילוי אלוקי נעלה, וכתוצאה מכך נכנע הרע ואין צורך להילחם עמו.
(לקוטי-תורה במדבר עמ' ע).
לא הביט אוון ביעקב… ה' אלוקיו עמו (כג,כא)
"לא הביט אוון ביעקב" – הקב"ה נושא עוון ופשע. מדוע?
"ה' אלוקיו עמו" – האדם ממשיך אלוקות בנפשו, הוא מביא גם את נפשו הבהמית לידי אהבת ה'; ועבודה זו ממשיכה בחינת "רב חסד", שממנה באה נשיאת עוון, כדכתיב (תשא לד), "ארך אפיים ורב חסד… נושא עוון ופשע".
(לקוטי-תורה שיר-השירים עמ' לא).
כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (כג,כג)
כבחצי ימיו של עולם היה אותו רשע עומד (ירושלמי שבת ספ"ו).
פירוש: בלעם היה עומד אז בשנת ב' אלפים תפ"ח, והוא התנבא שבעוד ב' אלפים תפ"ח שנה ("כעת"), היינו בשנת ד' אלפים תתקע"ו, תשוב הנבואה לישראל (הרמב"ם באגרת תימן). ואכן – באותה תקופה חיו ר' שמואל הנביא (אביו של ר' יהודה החסיד); ר' אלעזר בעל ה"רוקח"; הרמב"ן (שהיה מקובל גדול); הראב"ד (שהופיע רוח הקדש בבית מדרשו); ר' עזרא הנביא; ר' יהודה החסיד (עליו אמרו שאם היה בימי הנביאים היה נביא); ועוד.
אומר על כך כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
בדורות האחרונים זכינו שוב לחזרת הנבואה לישראל, בהתגלותו של הבעל-שם-טוב ותלמידיו, וגילוי זה מהווה הכנה והקדמה לביאת המשיח, הנרמזת בפסוק הבא – "הן עם כלביא יקום".
(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 588).
וירא את ישראל שכן לשבטיו (כד,ב)
ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה כנגד זה, אמר ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה (ב"ב פ).
מפרש הרב המגיד ממזריטש:
"פתחי אוהליהם" – היינו מוצא פיהם (כמו "שמור פתחי פיך").
כאשר תלמידי חכמים מנגחים זה לזה בדברי תורה, וכוונתם "זה כנגד זה", לסתור את דברי חבריהם ולהוכיח את צדקת דבריהם הם – אוי להם ואוי לנשמתם; אך אם כוונתם היא אך ורק לשם שמים, להגדיל תורה ולהאדירה, אזי "ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה".
(אור-תורה במדבר עמ' מט).
מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל (כד,ה)
"יעקב", מלשון "עקב", רומז לבעל-עסק, ואילו "ישראל", "לי ראש", רומז ליושב אוהל, שתורתו אומנתו.
לכן נאמר אצל יעקב "אוהליך" ואצל ישראל "משכנותיך", שכן כאשר בעל-עסק קובע עיתים לתורה, הוא "דירת עראי" בלבד – "אוהל"; ואילו תורתו של יושב אוהל היא "דירת קבע" – "משכן".
(ליקוטי-תורה במדבר עמ' עד).
* * *
מוסיף על כך כ"ק אדמו"ר הריי"צ:
בזמן הגלות, שכללות העבודה היא מתוך מסירות-נפש והתגברות על ניסיונות, שווים "אוהלי יעקב" במעלתם ובחשיבותם ל"משכנות ישראל". זהו שרמז הכתוב:
"מה" – כשהעבודה היא בבחינת "מה" וביטול, דהיינו מתוך מסירות-נפש, אזי "טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" – טובים אוהלי יעקב כמשכנות ישראל.
(ספר המאמרים קונטרסים א, עמ' נ).
וירם מאגג מלכו (כד,ז)
כל מלכי עמלק נקראין אגג (רשב"ם).
"אגג", מלשון "גג", מורה על הגבהה והתנשאות. לכן נקראו כל מלכי עמלק בשם זה, שכן קליפת עמלק היא גסות הרוח וגאווה – יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו.
(ליקוטי לוי-יצחק – אגרות עמ' רצה).
כרע שכב כארי (כד,ט)
"כרע שכב" – גם כשיהודי "ישן" בתרדמת הגלות, "כארי" – ליבו ער להקב"ה ולתורתו.
(אור-התורה במדבר עמ' א'מח).
כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו (כד,ט)
"כרע שכב" – גם כשבני-ישראל שרויים ב'שנת' הגלות,
"כארי וכלביא" – הם חזקים וגיבורים, שכן שליטת האומות אינה שליטה של אמת. אך אף-על-פי-כן אין בכוחם לגאול את עצמם, אלא
"מי יקימנו" – הקב"ה יגאלם, ככתוב (תהלים יד) "מי ייתן מציון ישועת ישראל".
(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 337).
דרך כוכב מיעקב (כד,יז)
בעבור כי המשיח יקבץ נדחי ישראל מקצה הארץ, ימשילנו לכוכב הדורך ברקיע מקצה השמים (רמב"ן).
בירושלמי (מעשר שני ספ"ד) מפרש פסוק זה על כל יהודי (נכרי אחד בא לפני רבי ישמעאל ברבי יוסי ואמר לו שבחלומו בלע כוכב, ורבי ישמעאל השיב שגוי זה הרג יהודי, שנמשל לכוכב, כדכתיב "דרך כוכב מיעקב").
ויש לתווך בין שני הפירושים:
מובא בספרים בשם הבעל-שם-טוב, שכל יהודי צריך לתקן ולהכין "חלק קומת משיח השייך לנשמתו". מובן אפוא שהפסוק מתייחס הן למלך המשיח והן לכל יהודי ויהודי, שהרי בנשמת כל אחד יש ניצוץ מנשמתו של משיח.
(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 692).
והאביד שריד מעיר (כד,יט)
על מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (רש"י).
פעם שאל פריץ אחד אצל יהודי: מה תעשה אם יבוא המשיח שלכם ואני לא אאמין בו?
השיב היהודי מיניה וביה: אין לך מה לדאוג, שכן אם אתה לא תאמין בו, אף אני לא אאמין בו…
(מפי השמועה).
ראשית גויים עמלק (כד,כ)
"גויים" – היינו שבע האומות, המסמלות את שבע המידות הרעות.
"עמלק" – רומז לישות וגאווה, יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו.
"ראשית גויים עמלק" – שורש לכל המידות הרעות הוא גאווה וישות.
(תורה-אור, מגילת-אסתר, עמ' צה).
ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד (כד,כ)
קליפת עמלק היא חוצפה והעזה, ללא טעם ובסיס. ולפי שאי-אפשר להפוך חוצפה זו לטוב, על-כן שבירתה זוהי תקנתה. לעומתה, שאר המידות הרעות הן בעלות תוכן מסויים, ואפשר לנצלן לכיוון הטוב והחיובי (למשל, חסד דקליפה אפשר להפוך לחסד דקדושה, וכיוצא בזה בשאר המידות הרעות).
(שערי אורה, שער הפורים, פרק צז).
ויחל העם לזנות אל בנות מואב (כה,א)
על ידי עצת בלעם (רש"י).
בלעם היה ה'לעומת זה' של משה רבנו, כידוע. משה היה טוב בעצם מהותו, ולכן הרגיש את הטוב המצוי בכל יהודי, גם את הטוב הנסתר, וגילה אותו; ואילו בלעם היה רע בעצם, ולכן הבחין ברע הנעלם שיש בישראל ועורר אותו באמצעות העמדתם בניסיון.
(ספר המאמרים ת"ש עמ' 158).
וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה,ז)
תריסרי ניסין אתעבידו לפינחס… נס חדסראי, דאתנטרו כד חיין עד זמן דהליך יתהון בכל משירייתא, מן בגלל דלא יסתאב כהנא באהלי דמיתא (תרגום יונתן)
יש לדקדק בזה: הרי פינחס עדיין לא היה כהן, שכן "לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי" (רש"י ריש פרשת פינחס), ואם כן היה מותר לו להיטמא?
אלא: מעשהו של פינחס היה לפנים משורת הדין, שכן הדין של "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" (רש"י כאן) אינו בגדר חיוב, שהרי "הבא לימלך אין מורין לו" (סנהדרין פב). לכן נעשה לו נס גם על דבר שהיה מותר בו, לפנים משורת הדין, מידה כנגד מידה.
(שיחת ש"פ פינחס תשכ"ו).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה
