ההתחלות תמיד מרגשות, מבטיחות ומלאות בחלומות. זוג העומד תחת החופה נרגש ומלא אושר, בטוח שהחיים יהיו הכי טובים ומאושרים שאפשר לדמיין; אדם שמתחיל לעסוק במקצוע מסוים עושה את זה עם תוכניות ושאיפות; וכך כמעט כל התחלה – נעשית בהתלהבות גדולה ושפע של אמביציה.
אלא שעם הזמן ההתלהבות שוככת, החלומות מתפוגגים והמציאות היום יומית הופכת בנאלית ומעייפת. את התהליך הזה, שדומה כי הינו נחלת הכול, מכנים במילה אחת – 'שחיקה'. השחיקה יכולה להיות בעבודה, יכולה להיות ברגש שלנו לתפילה, לתורה או למצוות, היא יכולה להיות בטיפוח ופיתוח קשרים חברתיים או משפחתיים ועלולה גם להיות 'שחיקה כללית'.
יש לה לשחיקה סימפטומים לא נעימים; היא גורמת לעייפות מוגברת, דכדוך, חידלון, כמו גם לתחושת מיצוי והיעדר מוטיבציה. כל אלה מובילים לצורך ברור במציאת פתרון יעיל לתופעה הבעייתית הזו, אך האם הוא בנמצא? האם יש משהו שניתן לעשות בכדי לצמצם או אף להעלים את השחיקה מחיינו, או שמא יש לקבלה כגזרת גורל?
מי שזורקים קצת עידוד ואופטימיות לסוגיה הזו, אלה אנשים – גם אם מעטים – אשר ללא ספק הם ילודי אשה, וחרף זאת – השחיקה ושלל סימפטומיה אינם נותנים בהם את אותותיהם. הם יכולים להיות עשרות שנים בזוגיות, אך מבטם זה על זה הוא כשל זוג צעיר. הם מחנכים שזכו כבר למענק יובל, אך מלאי תחושת שליחות ואהבה לתפקידם החינוכי כסטז'רים צעירים. הם תלמידי חכמים שהגיעו מכבר לגיל גבורות, אך שוקדים ומחדשים בתורה כאילו היו עדיין בני ישיבות.
מהו סודם של מתי מספר אלו המחוסנים מפני השחיקה? איך נוכל גם אנו לטעום מ'השיקוי' הפלאי שמשאיר אותם חיוניים ומלאי אנרגיות למרות הימים שעוברים והשנים שחולפות? על כך ועוד להלן.
קודם בית, אחר כך רהיטים…
בראשית פרשת 'פקודי' מספרת התורה שבצלאל שהופקד על מלאכת המשכן ביצע הכול כנדרש וכיאות וכותבת: "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר ציווה ה' את משה". רש"י – בעקבות דברי חז"ל בברכות – מתעכב על כך שהתורה לא אומרת שבצלאל "עשה את כל אשר ציווה אותו משה" אלא "את כל אשר ציווה ה' אותו", זאת למרות שמי שמסר לו בפועל את האופן בו עליו לבנות את המשכן וכליו, היה משה ולא הקב"ה ישירות (כך שמתבקש היה לכתוב שהוא עשה הכול בהתאם למה שציווה אותו משה). ולומד מכך רש"י שהיה משהו שבו ציווה משה את בצלאל לעשות באופן אחד ואילו בצלאל הבין מדעתו שעליו לעשותו דווקא באופן אחר שהתברר אכן כתואם את ציווי ה'. וזו אפוא הסיבה שהתורה לא כותבת שבצלאל עשה את המשכן וכליו כפי שציווה אותו משה (שכן בפרט מסוים הוא חרג מהאופן שבו הצטווה מפי משה), אלא כפי "אשר ציווה ה'".
מה היה הדבר שבצלאל הבין מדעתו שהגיוני ומתבקש לשנות מדברי משה אליו? מבאר רש"י שהיה זה בנוגע לסדר עשיית המשכן וכליו; בעוד שמשה רבינו אמר לבצלאל להכין תחילה את כלי המשכן ורק אחר כך ציווהו על בניית המשכן עצמו, בצלאל טען שראוי לנקוט בסדר הפוך התואם את 'מנהג העולם' לפיו – תחילה בונים בית ('משכן' בנידון שלנו), ורק אחר כך דואגים גם לכליו ורהיטיו.
רש"י מסיים את פירושו בתגובת משה רבנו לדברי בצלאל וערעורו על הסדר אותו הציג לו וכותב: "אמר משה [בהתפעלות]: בצל א-ל היית?" האם חסית כמוני בצילו של הקב"ה ושמעת ממנו על אופן עשיית המשכן שכיוונת כך לדבריו? דע לך בצלאל שהצדק אתך. "ודאי כך ציווה לי הקב"ה וכן עשה! [בנה את] המשכן תחילה ואחר כך עשה כלים [שלא כפי שאמרתי לך אני – לעשות כלים ואז לבנות את המשכן עצמו]".
איך זה קרה?!
על דברי רש"י אלה (שכאמור, מקורם בגמרא בברכות) מקשים המפרשים 'קושיא אלימתא': מפשטות הדברים מצטייר שמשה רבנו הצטווה מאת ה' לעשות באופן אחד, אך שינה והורה לבצלצל לעשות באופן אחר. ועולה מאליה השאלה – איך זה ייתכן?! כיצד יעלה על הדעת שמי ששכינה מדברת מתוך גרונו ושעליו מעיד הקב"ה בכבודו ובעצמו ש"בכל ביתי נאמן הוא" – ישנה מהוראת הקב"ה אליו ויצווה את בצלאל לעשות כלים תחילה, בניגוד לציווי הקב"ה לעשות את המשכן בתחילה?
ומלבד זאת, מקשים בעלי התוספות, אם נחזור לפרשת תרומה ונבחן את הסדר בו הקב"ה מציג את המשכן וכליו, נגלה שתחילה הקב"ה מדבר על הכלים (הארון, השולחן והמנורה) ורק אחריהם הוא עובר למשכן עצמו ואומר: "ואת המשכן תעשה עשר יריעות". מדוע אם כן אומר רש"י (ואומרת הגמרא) שהקב"ה ציווה את משה על בניית המשכן תחילה? אמנם בפרשת כי תשא נאמר אכן שעל בצלאל ועמיתיו לעשות בתחילה "את אוהל מועד" ורק אחר כך נזכרים גם הכלים, אך עדיין אין זה מצדיק לכאורה טענה חד משמעית לפיה הקב"ה הורה על המשכן תחילה ואחריו הכלים (כפי שסבר בצלאל), שהרי בפרשת תרומה הסדר הפוך!
בין המשכן הרוחני ומקבילו הגשמי
בספר 'עיון יעקב' לרבי יעקב ריישר, ישנו ביאור נפלא לסתירה, לכאורה, שבין פרשת תרומה (שבה כלי המשכן מפורטים תחילה ורק אחריהם מוזכר המשכן עצמו) לפרשת כי תשא (שבה תחילה מוזכר המשכן ורק אז מפורטים גם כליו):
בגמרא במנחות מובאים דבריו של רבי יוסי ברבי יהודה בברייתא ולפיהם: "ארון של אש ושולחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמיים וראה משה ועשה כמותם". אלא שאמנם (חלק מ)כלי המשכן ירדו כאש מן השמיים בדמותם ותבניתם, מבנה המשכן עצמו לא ירד מן השמיים והיה על משה לעשותו על פי תיאורו המילולי בלבד, מבלי עזר ויזואלי. מדוע?
בזוהר בפרשת תרומה נאמר: "שהמשכן לא יוקם למעלה (בצורתו הרוחנית), עד שהוא יוקם למטה (כמשכן פיזי בעולמנו הגשמי)". על פי זה, מסביר 'העיון יעקב', ברור מדוע המשכן לא ירד גם הוא כאש מן השמיים בטרם הקמת המשכן, שהרי כמובא בזוהר – משכן רוחני לא יכול לרדת מן השמיים כל עוד לא הוקם המשכן למטה (שכן הוא כלל אינו בנמצא כל זמן שלא הוקם המשכן הגשמי)!
כעת השינוי בסדר שבו הובאו המשכן וכליו בפרשות תרומה וכי תשא מתבאר 'כפתור ופרח': בפרשת תרומה הקב"ה מדבר על המשכן העתידי וכליו, אך עוד לא עובר לשלב הביצוע על ידי בצלאל ושאר עושי המלאכה. משום כך, כלי המשכן מוזכרים בה ראשונים ורק אחר כך מגיע המשכן, כי למעלה, כלי המשכן הרוחניים נוצרו לפני המשכן (שהמתין עד להקמת המשכן למטה)! שונה הדבר בפרשת כי תשא שבה ישנה הוראה מעשית לבצלאל להתחיל במלאכת ההקמה, כאן כבר המשכן זוכה לבכורה כשאחריו הכלים, כי בביצוע בפועל קדם המשכן לכליו (כ'מנהג העולם' שתחילה בונים בית ורק אחר כך מאבזרים אותו).
גם התמיהה הרבתי שהייתה לנו כיצד משה רבינו שינה מהסדר שבו נקט הקב"ה – מצטמצמת מאוד. כשמשה רבינו מצווה לבצלאל לבנות את כלי המשכן ואחר כך את המשכן, הוא לא עושה זאת ללא כל בסיס. משה כביכול 'נתקע' ברובד הרוחני שבו אכן הכלים נוצרו תחילה. הוא מסר לבצלאל את דברי ה' אליו, אלא שלא את אלו שבפרשת כי תשא, כי אם את דבר ה' שבפרשת תרומה. את זה המחובר אל המישור הרוחני-מהותי של הדברים. וכששמע בצלאל את דבריו, הוא הבין מדעתו שבפן המעשי יש לאחוז בסדר שונה והסכימה דעתו לדעת קונו.
מחלוקת רעיונית
בעולם הפשט אפשר לכאורה לחתום כאן. הבנו את ההבדל שבין פרשת תרומה לפרשת כי תשא; הבנו גם כיצד ייתכן שמשה שינה מהאופן שבו נצטווה (שכן לאמיתו של דבר הוא שמע מאת ה' את שני האופנים) והבנו מדוע בצלאל שהופקד על הביצוע בפועל צריך היה לעסוק תחילה בבניית המשכן. אך עדיין חסרה לנו ההמתקה והרז שבדו שיח שבין משה ובצלאל. מה בעצם היה כאן? האם משה שאמר תחילה לבנות כלים ובצלאל שטען כי יש להתחיל בבניית המשכן מציגים אסכולות שונות, או שמא אין זה אלא דו שיח נקודתי שבו כביכול משה טעה תחילה בהוראתו ובצלאל העמידו על טעותו? הבה ונראה מה יש לעולם הדרוש ולעולם הסוד לומר בעניין.
בטרם ניגש אל המלאכה, הנה מדרש מעניין שיהווה מפתח להבנת תפיסת המציאות השונה שהייתה למשה ובצלאל (תפיסה שבאה לידי ביטוי בסדר השונה בו נקטו): אמר רבי יהודה: כשהקב"ה ברא את עולמו ברא את האור תחילה ואחר כך ברא את העולם. משל למלך שביקש לבנות פלטין (ארמון) והיה המקום אפל וחשוך, הדליק נרות לידע איך לקבוע את האבנים ולבנותו. כך גם הקב"ה ראשית יצר את האור ולאורו הוא בנה את עולמו. רבי נחמיה אמר: עולם נברא תחילה ואחריו האור. משל למלך שבנה את ארמונו תחילה ואחר כך עטרו בנרות…
על פניה – מדובר ב'מחלוקת במציאות' קלאסית; לדעה אחת הקב"ה ברא את האור ואז החל בבריאת העולם ולדעה השנייה הסדר העובדתי היה הפוך. אלא שיש בעייתיות בהבנה פשטנית שכזו, משום שאם מהות המחלוקת היא עובדתית ולא רעיונית, יוצא שאחת הדעות הינה שגויה לחלוטין (שהרי המציאות יכולה להיות רק כאחת הדעות כמובן, והדבר נוגד את הכלל הברור שבידינו – "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"). מתבקש אפוא להבין את המחלוקת כרעיונית בעיקרה, אך מהו הרעיון אותו מבטאות הדעות המנוגדות?
'אור וכלי', מטרה ואמצעי
בחסידות מוסבר שהבריאה כולה מורכבת ומבוססת על 'אורות' ו'כלים'. ה'אור' הוא הנשמה והתוכן של הדבר, וה'כלי' הוא האמצעי והדרך. אם נרצה לפשט זאת נאמר שתכליתו של כל כלי היא ה'אור' שלו, ואילו צורתו ושאר מאפייניו הם 'הכלי'. 'האור' והתכלית שבמכשיר הטלפון לשם דוגמא, זו היכולת לתקשר עם מישהו הנמצא בריחוק מקום ממני. זה הצורך שאותו הטלפון מספק. 'הכלי' להשגת 'האור' הזה, הוא מכשיר טלפון השולח אותות חשמליים הנקלטים באנטנה ומועברים למכשיר שני שממיר אותם לצלילים.
אדם עם אור ללא כלי מתאים, לא ירוויח דבר מהאור. דומה הוא לאדם המלא ברעיונות בעלי חשיבות גדולה לאנושות, אך ללא יכולת ביטוי כלשהי שתאפשר לו להעבירם לנחלת הכלל. גם אם לאדיסון הייתה תוכנית ברורה כיצד ניתן ליצור אור בכוח חשמלי-אלקטרי, הרי שללא יצירת נורה מתאימה הוא היה ממשיך להיעזר בנרות. איך אמרנו? גם האור צריך כלי…
הרגע בו מתחילה 'השחיקה'
המושגים 'אור' ו'כלי' אינם שייכים רק לטכנולוגיה, אלא נוכחים בכל תחום בחיינו. כשבחור ובחורה נפגשים בכדי לראות האם זה שמולם הוא מי שאתו הם רוצים להקים את ביתם ולהגשים את חלומותיהם, הם מתעסקים בעיקר ב'אור'. הם בודקים האם ישנה ביניהם 'כימיה' טובה, האם יש להם חזון דומה וערכים משותפים, כמו גם מה יהיו העקרונות המנחים שלהם לחיים בכלל ולחיי המשפחה בפרט.
אם הכול עלה יפה והשידוך קם והיה, הם ייכנסו תחת החופה ודי במהרה יחלו 'בחיים עצמם'. הוא יצא לעבוד והיא תצא לעבוד, יהיו להם ענייני ניירת ובירוקרטיה, ארוחות לבשל, בית לארגן, קניות וסידורים מסידורים שונים. בשלב זה הם, מטבע הדברים, בעיקר יעסקו ב'כלים'. ביום יום שלהם הם מן הסתם לא יחדדו דרך קבע את החזון שלהם ואת שאיפותיהם הגדולות, כי אם יהיו עסוקים ראשם ורובם בסידורים טכניים נצרכים.
אם חלילה בני הזוג נשאבים כליל אל 'הכלי' והטכני, ומזניחים את 'האור' והשאיפות שלשמן הם התכנסו – מאותו רגע יתחיל תהליך 'השחיקה'. כך גם מורה שבשל עייפות החומר, שלל המטלות הבית ספריות ואלה שאינן ומשום כוחו של ההרגל – שכח על 'האור' שהביא אותו אל תחום ההוראה, והניח ב'בוידם' מעלה אבק את תחושת השליחות שהייתה הבעירה הפנימית שהניעה אותו, הוא מורה שישחק במהירות. אי אפשר להישאר רק עם האתגר שבחינוך, מבלי תחושת השליחות שבחינוך. אי אפשר להשאיר בעיניים ובלב את הזיק שהיה לכם כזוג צעיר, אם השארתם מאחוריכם את האור והחלומות שהיו לכם בראשית נישואיכם ונשארתם עם 'הכלים' בלבד.
אם נכנסתם לשגרה אפורה ואתם חיים מכוח האינרציה בלבד, זוהי קריאת השכמה עבורכם! הפעמון מצלצל בעוז וקורא לכם לשוב אל הבסיס. אם אתם רוצים למנוע מעצמכם 'שחיקה' מהירה ואכזרית, אתם חייבים לקחת הפוגה מיידית. אין מנוס מלעצור לזמן מה את מרוץ החיים ולחזור אל נקודת המוצא ואל 'החלומות הישנים'. שובו ותגלו את 'האור'!
תנו קצת 'אור'…
תופעת הנשירה בימינו הגיעה למרבה הצער לממדים מבהילים. לא זעיר פה וזעיר שם 'אצל אלה שאין להם די כלים לחינוך הילדים', אלא רבים-רבים ו'בבתים הכי טובים'. מה עושים? איך אפשר להילחם ברעה החולה והכל כך מצערת הזו? מי שמתעסק עם 'נוער נושר' מספר שבהרבה מאוד מהקרים אלה כאלה ש'כלים' לא חסרו להם. היה להם אוכל לאכול ובגד ללבוש, הוריהם הציבו להם כללי התנהגות נכונים והעניקו להם ערכים חשובים, אך לא היה להם מספיק 'אור'. ההורים והמורים לא הצליחו לתת להם את חיבור רגשי ופנימי לחיי תורה ומצוות. אז היו להם את כל הנתונים והייתה קונסטרוקציה טובה, אבל לא היה להם את 'האור'. חסרה להם המהות.
להרחיק מהילד מכשיר חכם או מחשב עם אינטרנט פרוץ, זה הכרחי ובגדר פיקוח נפש של ממש. לחנכו שבשום אופן לא ייתן לעצמו לפספס זמן קריאת שמע בשל 'אונס שינה' – זה דאורייתא. להקפיד על מה אוכלים בבית ומה לא אוכלים – חובה גמורה. אבל אי אפשר להישאר רק עם הרגלים נכונים וזהירות מהשפעות שליליות. אי אפשר לבנות רק על ה'לאווין'. חייבים לתת משהו פוזיטיבי! חייבים להטעים את ילדינו מהנועם והערבות שבחיי תורה ומצוות. "טעמו וראו כי טוב ה'"!
"איך יוצאים מכאן?"
ר' יעקב כץ היה בעל עסק חסידי שגר בשיקאגו, עשה חיל בעסקיו ותמך ביד נדיבה בפעולות הפצת תורה ויהדות שונות. בשעתו הוא גם תמך וסייע לרבי הריי"צ מליובאוויטש זי"ע, והוא זכה בשל כך לקירוב מיוחד מחתנו הרבי מליובאוויטש זי"ע.
מנהג היה לו לר' יעקב, להתייעץ עם הרבי מליובאוויטש לפני כל השקעה אליה הוא נכנס ולבקש את ברכתו. לא פעם הרבי נתן לו להבין שכניסתו כשמשקיע לעסקה, איננה כדאית עבורו והוא נמנע ממנה.
בהזדמנות כלשהי, באו אל משרדו כמה ידידים שהיו אנשי עסקים גם הם ושיתפו אותו בהזדמנות יוצאת דופן להשקעה שעשויה להניב, כך סברו, תשואות נאות במיוחד. הם הציגו לו נתונים רלוונטיים, ניתחו את מידת הסיכון מול הסיכוי ואכן, ההשקעה הייתה נראית גם לו כמבטיחה ובעלת פוטנציאל רווח כביר.
אלא שכמנהגו, ביקש ר' יעקב מידידיו שימתינו עד שיקבל אור ירוק מהרבי, כשהוא משוכנע שהרבי יעניק לו את ברכתו. הוא נכנס אל חדרו של הרבי ל'יחידות' וסיפר בקצרה על אודות ההשקעה המדוברת ושאל האם נכון שיצטרף אליה. להפתעתו הרבי שלל זאת ואמר כי אם לעצתו ישמע כדאי שיוותר עליה…
הוא יצא מן היחידות מהורהר. מחד, הוא האמין בראייתו מרחיקת הלכת של הרבי, אך מאידך, הוא כבר ממש יכול היה לראות בעיני רוחו את הרווחים מאותה ההשקעה. היא נראתה לו בטוחה ומבטיחה וכל הקצוות היו, לדידו, סגורים הרמטית. גם ביטחונם של חבריו בכך שמדובר ב"הזדמנות יוצאת דופן שאין לדעת מתי תחזור", השפיע עליו וחידד את הדילמה בה היה מצוי. הוא שב ונכנס לרבי ושאל "אולי בכל זאת", אך הרבי החזיק בדעתו שאל לו להיכנס לעסקה. אלא שהוא לא עמד בפיתוי והצטרף בכל זאת לחבריו…
עד מהרה התבררה לו טעותו המרה בבוחרו להיות 'אויבער חכם' ולהיכנס להשקעה חרף המלצתו של הרבי להימנע מכך. גורם אותו הוא וחבריו לא לקחו בחשבון, התברר ככזה המשנה את התמונה כולה והופך את ההשקעה מהשקעה מבטיחה לכישלון מהדהד, וכל הכסף שהשקיעו הוא וחבריו ירד לטמיון. מלבד הכאב על הכסף, ייסר עצמו ר' יעקב על האיוולת שבהתחכמות עם דברי הרבי.
הוא רצה מאוד להיכנס אל הרבי – 'להכות על חטא' ולבקש את ברכתו להמשך, אך הוא התבייש. לא היו לו פנים. לאחר זמן הוא עלתה במוחו דרך שתקל עליו במעט להציג את איוולתו בפני הרבי. ר' יעקב אזר אומץ, נכנס ל'יחידות' ומיד בתחילתה ביקש את רשותו של הרבי לספר סיפור.
משהרשות ניתנה החל ר' יעקב מספר את הסיפור הבא: מעשה בגנב יהודי שהגיעה לאחת מעיירות פולניה והחל תר אחר הבית האולטימטיבי להתגנב אליו. הוא עבר ושלל בית אחר בית, כל בית מסיבותיו הוא. בית אחד לא התאים מפני ש"על פי מראהו הוא בוודאי ריקן", בית אחר לא התאים משום ש"מיקומו המרכזי יגלה גם גנב מן השורה הראשונה" ובית שלישי היה מאתגר מאוד לפריצה.
ואז הבריק לו הרעיון ללכת לביתו של הרב! ביתו הלוא ניצב בפאתי העיירה, חשב לעצמו, ומן הסתם כלי כסף לרוב מסתתרים בארונותיו. הלך הגנב לעבר בית הרב, טיפס אל גג ביתו והתשלשל אל תוכו דרך חור הארובה. אלא שלרוע מזלו הוא מצא עצמו משתלשל אל מול עיניו המשתאות של הרב שעוד שקד על תלמודו חרף השעה המאוחרת…
בכל נפשו רצה הגנב ה'שלימזל' שתבלענו האדמה. על פניו עלה סומק עז שלא נראה לעין בשל פיח הארובה שכיסה אותם ובקול רועד הוא אמר: "אוי, נפלתי. ווי קריכט מען ארויס פון דא?" (איך יוצאים מכאן?) "ואף אני", סיים ר' יעקב את דבריו, "נפלתי. עמוק נפלתי… רבי, ווי קריכט מען ארויס?"
לפעמים אנחנו נקלעים לבור כזה שאיננו יודעים כיצד לצאת ממנו. זוגות מגיעים למצבים שהקשר הפנימי שהיה ביניהם נעלם, אנשים חווים דעיכה וקמילה ומאבדים את המוטיבציה שלהם בעבודה, בבית ובכלל. במצבים כאלה על האדם להיות מספיק חכם בכדי להבין שעליו לעורר בעצמו את המהות. עליו לגעת באור שלו. גם אם הוא כבר נפלנו לבור, ביכולתנו לשוב אל אותו האור שהאיר אצלינו אי-אז בתחילת הדרך.
מחשבה ויישום
עתה נסללה דרכנו אל הבנת המחלוקת במדרש, האם האור נברא לפני העולם או שמא העולם קדם לאור: 'האור' שבעולם, זוהי תכליתו וייעודו לעשות לקב"ה דירה בתחתונים. 'הכלי' לאותו אור הוא יצירת עולם גשמי ונמוך, מלא באגו ויצרים שבני ישראל יהפכו אותו לבית ומעון לקב"ה.
כשם שכל 'אור' קודם ל'כלי' והצורך קודם תמיד לאמצעי, כך, אומר רבי יהודה, את האור יצר הקב"ה לפני שברא את עולמו. ברור שהתאווה שלשמה ברא הקב"ה את העולם קדמה לעולם עצמו! כיוון ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", לכן הוא בשלב ב' יצר את התחתונים. לפני שבנה את ה'פלטין' הוא כבר יצר את 'האור' וראה למול עיניו את ייעודו ותכליתו.
ואף רבי נחמיה שאומר שקודם בנה המלך את הארמון ורק אז "עטרו בנרות", גם הוא מסכים עם הנחתו של רבי יהודה שהתאווה והתכלית קדמו ליצירה שבששת ימי בראשית. אלא שרבי נחמיה מציג את הסדר הכרונולוגי שבו מתרחשים הדברים בפועל, ובפועל אנו חיים בעולם שבו הגשמיות חיה ובועטת הרבה לפני ש'האור' ניכר. את 'האור' והתכלית האלוקית שבבריאת העולם אנחנו חשים פחות ואילו את העולם וההעלם אנו פוגשים בכל פינה…
רק לעתיד לבוא, לאחר שנשלים את מלאכת בירור העולם ונזכה בגאולה שלמה, או אז האור ייראה לעיני כל – "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו". או כפי שאמר רבי נחמיה – עולם תחילה ואחריו האור, קודם בנה ארמון ואחר כך עטרו בנרות.
משה ובצלאל – אור וצל
והנה אנחנו מגיעים אל 'הישורת האחרונה': גם במשכן היו כלים והיו אורות. זה אמנם עלול לבלבל, אבל בספרי הקבלה מבואר שמבנה המשכן הוא בבחינת 'כלי', ודווקא כלי המשכן הם שהיו בבחינת 'אורות'. סיבת הדבר היא שייעודו של מבנה המשכן היה העבודה שנעשתה בכלי המשכן. כלומר, המבנה היה הכלי והמעטפת עבור כלי המשכן שבאמצעות העבודה שנעשתה בהם (הקרבת הקורבנות, הקטרת הקטורת, הדלקת המנורה וכן הלאה), המשיכו גילוי אלוקות במשכן ובעולם כולו והגשימו את תכלית המשכן. 'באותיות' של קבלה – כלי המשכן הם משם הוי"ה שממנו האורות, ואילו מבנה המשכן הוא משם אלוקים – שורש הכלים.
וזהו שורש ההבדל בין משה שדיבר תחילה על כלי המשכן ורק אז עבר למשכן עצמו, ובצלאל שנקט בסדר הפוך: משה ש"תמונת ה' יביט" היה שייך לבחינת האור, ועל כן המיקוד שלו היה בכלי המשכן תחילה. הם הממשיכים את 'האור' והם הם תכליתו של המשכן.
אבל ראייתו של בצלאל הייתה מחוברת יותר לארציות ולעולם המעשה – 'מנהג העולם'. בצלאל שהופקד על הביצוע בפועל, ידע שקודם מקימים חברה ורק אז אפשר לממש את החזון שלה או לראות ממנה רווחים. עלינו קודם להקים משכן, ורק אז יומשכו בו 'האורות'. שלא כמשה שחי בעולם שכולו 'אור', בצלאל כשמו היה רק בצל הא-ל. הוא חי בעולם המסתיר על האור ויוצר צל וצללים, עולם בו קודם מקימים משכן ורק בהמשך מגיעים גם אל האור שבכלים.
ויהי רצון שבין שלל המשימות שמרוץ החיים מזמן לכולנו, נצליח לראות ולחיות עם 'האור' והתכלית שלשמם הגענו הנה, ונצליח בקרוב להשלים את המשימה המשותפת לכולנו – לגלות בעולם החשוך את אור הקדושה, עדי נזכה לראות באורו של המשיח!
