בפרשת השבוע, נקרא בבית הכנסת בעיקר על הקרבנות שמקריבים בבית המקדש, אחרי חטאותיהם של בני האדם, בשוגג או במזיד.
לפעמים עולה השאלה, מדוע אנחנו בכלל קוראים בפרשיות אלו. בימינו שאין בית המקדש, האם כל העניין של הקרבנות אינו רלוונטי אלינו כלל? תמיד אנו יודעים כי תורה מלשון הוראה, וכי גם מסיפורי התורה אנו לומדים כיצד לנהוג בעבודת ה’. מה אנחנו לומדים ממעשי הקרבנות?
חז”ל, וכבר בנביא, מבואר כי הקב”ה אינו חפץ בקרבן – אלא בתשובת האדם, וכך כותב הרמב”ן בפרשתינו: “כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן”.
כאשר האדם מביא קרבן, מבאר הרמב”ן, הוא סומך את ידיו – כנגד המעשה; מתוודה בפה – כנגד הדיבור; וכאשר שורפים את הקרבן – “ישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש”.
כלומר, יש כאן שני חלקים בהקרבת הקרבן. ההקרבה הפיזית של הבהמה, והמעורבות של האדם המקריב.
את חלק הקרבת הבהמה אנחנו לא יכולים לקיים בימינו, אך את החלק השני, והחשוב יותר גם בימים בהם בית המקדש היה קיים, אנחנו יכולים לקיים גם כיום, כפי שננסה להבין במסגרת השורות הבאות שלפנינו.
***
הפסוק בפרשתינו אומר, “אדם כי יקריב מכם”. הניסוח, נראה מעט מוזר, ונראה כי נכון היה יותר לכתוב: “אדם מכם כי יקריב”. מבואר בתורת החסידות, כי אכן, גם בזמננו, אדם יכול להקריב “מכם”, מעצמו, מן הבהמה – מהנפש הבהמית שלו.
ידוע, כפי שכבר כתב רבי חיים ויטאל זצוק”ל, ומבואר בהרחבה בספר התניא, וכך גם בספר ‘באר מים חיים’ על פסוק זה, כי לכל אדם מישראל יש שתי נפשות. הנפש הבהמית, איתה הוא עושה את המעשים הטבעיים שלו, והנפש האלוקית – החלק הרוחני והאלוקי שיש לכל יהודי ויהודי, חלק אלוק ממעל ממש.
גם את הנפש הבהמית, יכול כל אדם לקרב, להקריב, מלשון קרבן, אל הקב”ה. לשרוף את הנפש הבהמית באש האהבה אל הקב”ה, המסותרת בכל נשמות ישראל, ולקרב גם את החלק הבהמי שלנו, אל מקורה ואל שרשה – אל הקב”ה.
***
בעת הקרבת הקרבן, ישנם כמה שלבים שצריכים לבצע:
א) לקיחת הבהמה.
ב) בדיקה כי אין בה מום.
ג) שחיטה, והוצאת דמה.
ד) שריפתה, לפחות חלקה, על גבי המזבח.
כך גם בעבודת ה’, מסביר הרבי מליובאוויטש:
א) האדם צריך לקחת את הנפש הבהמית שלו ולהקריב אותה אל ה’.
ב) לבדוק את עצמו היטיב, שאין בו מום, והוא מקריב את כולו אל הקב”ה.
ג) כאשר שוחטים בהמה, אבריה נשארים שלמים, אבל אין בה חיות – כי הדם הוא הנפש. כך האדם צריך להמשיך לאכול, לשתות, לישון ולעשות את מעשים הגשמיים הנצרכים לו, אך ללא חיות והתלהבות בהמית. לעשות רק את הנצרך לו לעבודת ה’.
ד) השריפה, באמצעות האש הבוערת בכל יהודי, אש האהבה הטבעית אל הקב”ה, שקיימת בליבו של כל יהודי באשר הוא.
***
ה’באר מים חיים’ בפרשתינו, מזהיר את האדם, כי לפעמים הוא יכול להיכשל בבדיקה ובהקרבת הנפש הבהמית שלו, דווקא על ידי עשיית מצוות – והוא מעניק לנו את אבן הבוחן, לדעת האם אנחנו אכן מקריבים את הנפש הבהמית שלנו אל ה’.
וכך הוא כותב: “ובזה מוסר השכל על קצת אנשי דורינו שנראין רודפים אחר המצוות להתפלל בקול רם וכוונה ולהדר אחר תפילין טובים ואתרוג נאה וכדומה ועושה הכל בגלוי לעין כל בהידור מצוה”.
אבל, בדברים בתוך ביתו, אותו אדם לא בדיוק נזהר מכל דבר רע…
עליו הוא אומר, כי הוא בסך הכל נכנע לעוד תחבולה של היצר הרע: “ומזה מוכח שגם רדיפתו אחר המצוות לא כן הוא בכוון נכון לה’, אף שנדמה לו שאין כוונתו אלא לה’ אלהיו, הוא לא ידע כי בנפשו הוא שנפשו ותאותו היא המתאוית לדברים הללו מפני שהוא בגלוי לעין כל והוא לו תפארת מן האדם להקרא צדיק וחסיד וכדומה”.
מה המבחן? ראשית, האדם צריך לבדוק את עצמו: האם הוא היה מתפלל בכוונה ומנענע אם היה מתפלל בשדה, כאשר אין איש רואהו?
שנית, האם במקרה וחבירו מביא לבית הכנסת אתרוג יפה כמו שלו, ואולי אפילו יפה יותר – האם הוא שמח בכך שנעשה נחת רוח להקב”ה, וכי מה זה משנה מי הוא העושה נחת רוח ליוצרו, או שהוא מקנא בחבירו?
מסיים ה’באר מים חיים’ וכותב, כי האדם הרוצה באמת להקריב מעצמו קרבן לה’, מהנפש הבהמית שלו, עליו “להמעיט מתאוות הבהמיות שבו בכל יום ויום באכילה ושתיה או כבוד או קנאה ושנאה או תאות אשה, זה הוא קרבן עצמו שעולה על כל הקרבנות שמקריב נפשו לה’ ושמוע מזבח”, ועל זה הוא אומר כי “מכל קרבנות בקר וצאן יותר טוב שתקריבו את קרבן עצמיכם כי זה עולה על כולנה”.
***
כאשר מדברים על מושג כמו “לזבוח את הנפש הבהמית”, עלול אדם לחשוב כי מדובר בעבודה נעלית שאינה נוגעת אליו. אך האמת היא, כי דווקא מיהודים שאינם בדרגת צדיקים, הקב”ה חפץ יותר בעבודתם, שכן כאשר יהודי, ‘בינוני’, מתגבר רק על מחשבה שלילית ולא מעלה אותה למוחו להתבונן בה, הוא כופה את הרע, כמבואר בזוהר, וגורם להתגברות ועליית צד הקדושה.
בספר התניא, מביא האדמוה”ז, כי לא רק כאשר האדם מונע עצמו מעשיית רע, אלא “אפילו בדברים המותרים לגמרי, כל מה שהאדם זובח יצרו – אפי’ שעה קלה, ומתכוין לאכפיא לסטרא אחרא שבחלל השמאלי, כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות ועוסק בתורה באותה שעה”, או “אם בולם פיו מלדבר דברים שלבו מתאוה מאד לדברם מענייני העולם וכן בהרהורי מחשבתו”, הוא כופה את הרע, ומקבל תוספת כח מלמעלה לעבודתו.
כך, שכל יהודי ויהודי יכול לזבוח את הרע שבו, על ידי עוד התגברות קטנה ועוד התגברות קטנה על הנפש הבהמית שלו, על ידי עוד קצת התעסקות בטוב, וכך הוא מקריב קרבן מנפשו הבהמית גם כאשר בית המקדש עדיין לא נבנה – עד שנזכה, בזכות הניצחון הפרטי של כל אדם על הרע שבו, לגאולה השלמה ולתחיית המתים, שאז יבולע הרע לגמרי מן העולם.
למאמרים נוספים של שלומי זייבלד לחצו כאן
להערות ופניות: [email protected]
יפה מאוד תודה רבה