לאדם איברים רבים, שהחשוב שבהם הוא ללא ספק המוח. מוחנו מסוגל להכיל מידע בכמות של כארבעה מיליון מגה בייט, בעזרת מאה מיליארד תאי עצב המתקשרים ביניהם באמצעות כמאה טריליון קשרים (סינפסות). מהירות העברת האותות החשמליים במערכת העצבים יכולה להגיע ל-432 קמ"ש! ישנן הערכות לפיהן כמות האותות החשמליים שהמוח מייצר ביממה, עולה על האותות שנוצרים בכל הטלפונים ברחבי העולם בזמן זהה. אין מה לומר, מוחנו מדהים! מלבד יכולות פנומנליות ממש של מוחנו, ניחנו גם ברגשות ותפיסות המייחדות אותנו בני האדם על שאר כל ברואים תבל ומעמידות אותנו מעליהם ובפער. האדם איננו נבדל ומיוחד רק בהשוואה למין החי לדוגמה, שכן גם בינינו גופא ישנם הבדלים חיצוניים ומהותיים המבחינים בין איש לרעהו. לא ראי כישרונו של זה ככישרונו של זה, כמו שאין דומות מידותיו של למידותיו של חברו. יש בנו צדדים בהם אנו דומים לאחרים ויש צדדים בהם אנו שונים מהם.
להלן נרחיב מעט את היריעה אודות מושגי האחדות והייחודיות, שני מושגים שלעתים נראים לנו ככאלה שמתנגשים בהכרח זה בזה ונלמד משהו על גודל וחשיבות תפקידנו בעולם, לאור מצוות ספירת העומר.
"וספרתם לכם"
מיד עם מוצאי היום טוב הראשון של חג הפסח התחלנו לקיים את מצוות ספירת העומר, מצווה עליה מצווה התורה ואומרת: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה; שבע שבתות תמימות תהיינה". משמעות הדברים הפשוטה (ובכללות) היא זו: במוצאי החג, ליל ט"ז בניסן היו הולכים לשדה שעורים, קוצרים כמות של שלוש סאים שעורה אותן היו חובטים ומוציאים מהן את גרגריהן. לאחר מכן היה תהליך של קלייה, טחינה וניפוי שלהם "בשלוש עשרה נפה" וכך התקבלה סולת הנקייה שנבללה בשמן והונפה על ידי הכהן, בט"ז בניסן ביום. בשלב הבא הגישו את המנחה לקרן מערבית דרומית של המזבח, קמצו ממנו והקטירו את הקומץ והנותר נאכל לכהנים. מצוות התורה היא ש"מהחל חרמש בקמה", דהיינו מליל יום הקרבת העומר, נספור במשך 49 ימים רצופים, עד ליום החמישים שבו נחגוג את חג השבועות.
למרות שמשחרב הבית איננו מקריבים עוד את קרבן העומר, אנו מקיימים את מצוות הספירה גם כיום. לדעת רוב הפוסקים הספירה שלנו היא רק מדברי סופרים, אך לרמב"ם הספירה מדאורייתא גם בימינו שאין המנחה קרבה.
ידוע שלמצווה זו יש שייכות למתן תורה (החל בחג השבועות) והיא מהווה הכנה לו. אנו רואים את סגוליותה המיוחד של הספירה גם בתפילה המיוחדת שנאמרת לאחריה, דבר שאיננו נהוג במצוות אחרות, בה אנו אומרים – בין היתר – "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שבזכות ספירת העומר שספרתי היום יתוקן מה שפגמתי בספירה פלונית, ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות"! אז הבה ונעמיק בהוראתה ולימודה של מצווה זו אלינו, כך שאכן תהווה עבורנו הכנה ראויה למתן תורה.
מצווה אחת או ארבעים ותשע מצוות?
ישנה מחלוקת בין הבה"ג (בעל הלכות גדולות) לבעלי התוספות לגבי דינו של מי ששכח לספור באחד מימי הספירה: לדעת הבה"ג הוא לא יוכל לספור מכאן ואילך בברכה, ואילו לדעת בעלי התוספות ימשיך לספור בברכה. יש התולים את מחלוקתם בשאלה האם ספירת העומר היא מצווה אחת הנמשכת על פני 49 יום, או שמא מדובר בעצם ב-49 מצוות נפרדות של ספירה. התוספות לדידם סבורים שכל יום מימי הספירה הוא מצווה כשלעצמו, ולכן אין חסרונו של יום אחד בספירה מפריע לקיום מצוות הספירה בימים הבאים שבכל אחד מהם יש מצווה נפרדת של ספירה. ואילו הבה"ג סבור, כך לשיטתם, שבכל ימי הספירה מתקיימת מצווה אחת בלבד (המורכבת מספירות רבות), ולכן אם נחסר ולו יום אחד מהספירה, שוב לא יוכל האדם לקיים את מצוות התורה (שהרי המצווה היא לספור 49 יום והוא כבר לא יוכל להגיע לכך, מצד שהחסיר יום אחד).
אלא שהרבי מליובאוויטש מקשה על כך קושיא אלימתא: ראשית, אם כדבריהם הבה"ג סבור שבכל ימי הספירה מתקיימת רק מצווה אחת, מדוע אנו מברכים בכל יום ויום מחדש? הרי בסך בכל אנו עושים עוד שלב באותה המצווה! היה לנו לברך פעם אחת בלבד (לפני הספירה הראשונה או לאחר ימי הספירה כולם). ובעיקר: אם אכן מחזיק הבה"ג בדעה שניתן לקיים את מצוות ספירת העומר, רק אם השלים האדם את כל ימי הספירה מבלי להחסיר אף יום אחד, אם כן, כיצד בכלל ניתן לברך על הספירה, בשעה שייתכן ומחר או בעוד כמה ימים ישכח האדם לספור ואז יתברר למפרע שאין כל משמעות לספירה שספר בימים שלפני וברכותיו היו לבטלה? לדבריהם האדם יכול היה לברך רק בעמדו בספירה האחרונה (שבה יש לו ודאות שהוא אכן עומד לקיים את המצווה). ובהתאם לכך, אם מאושפז יודע שיורדם במהלך ימי הספירה ויפספס יום כלשהו, הרי שמראש אסור יהיה לו לברך על ספירתו, משום ידיעתו שלא יעלה בידו לקיים את מצוות הספירה (שהיא כאמור מצווה אחת הנפרשת על פני 49 ספירות), דבר שלא נמצא לו כל מקור בבה"ג ובפוסקים! הכרח אפוא להסביר את דעת הבה"ג באופן אחר.
מכאן ואילך כבר אין זו ספירה!
ומסביר הרבי: גם הבה"ג שפוסק כי מי שפספס יום כלשהו בספירתו יחדל מכאן ואילך לברך, סבור שבכל יום מימי הספירה מקיים היהודי הסופר מצווה בפני עצמה. משום כך מברכים בכל יום ויום, ומשום כך לא חוששים שמא יתברר למפרע שהספירה הייתה לשווא והרכות היו לבטלה.
אלא שאף על פי כן, מי שמסיבה כלשהי לא ספר יום אחד, לא יוכל להמשיך ולספור בברכה מהטעם הבא: מהותה של ספירה (כל ספירה) לפי הבה"ג היא – רצף שאין בו כל מקום לדילוג. הרי ברור שמי שיספור 1,2,4,7,8, איננו סופר אלא זורק מספרים. ספירה חייבת להיות ללא חורים. ולענייננו: מי ששכח לספור ביום השלישי לספירה (לדוגמא), לא יוכל לספור ביום הבא "ארבעה ימים לעומר", שכן אצלו זהו רק "שלושה ימים". אם יספור "ארבעה ימים לעומר", ספירתו תהיה – 1,2,4 כשה"שלושה ימים" נעדר וכך לא נראית ספירה. דומה שכולם יסכימו שאי אפשר להגיע ליום הרביעי לפני שהגיע היום השלישי… ומיותר לומר שהוא לא יוכל לספור ביום הרביעי לספירה "שלושה ימים", שהרי במציאות זהו היום הרביעי לספירת העומר, רק שהוא פספס את יום האתמול. על כן סבור הבה"ג שמכאן ואילך לא יספור בברכה, שכן הספירה שלו כבר איננה ספירה. התוספות לעומת זאת, לא מחמירים כל כך במושג 'ספירה' ויטענו שסוף סוף הוא סופר את הימים שעברו מהקרבת העומר, כך שגם אם אתמול משום–מה הוא לא ספר, אין זה מונע ממנו לציין ולספור שהיום אנו עומדים לאחר "כך וכך ימים לעומר".
יוצא אפוא, שעל אף שכולם מודים שיש מעלה מיוחדת המושגת רק בספירה מלאה של "שבע שבתות תמימות", הרי שהן לפי התוספות והן לפי הבה"ג כל יום ויום הוא מצווה בפני עצמו. ולפי דרכנו נלמד מכאן לימוד חשוב אודות הנושא שלשמו נתכנסנו – אחדות מול ייחודיות, הציבור או היחיד.
קפיטליזם או סוציאליזם?
אחת הדילמות המרכזיות בניהול מערכת גדולה כמדינה, חסידות, קהילה ואפילו משפחה היא שאלת טובת הפרט אל מול טובת הכלל. כל זמן שאין התנגשות ביניהן, המצה הוא אידיאלי ויש לשאוף לספק הן את טובת הכלל והן את טובת הפרט, אך כשמתעורר ניגוד אינטרסים ביניהן, חייבים לבכר אחת על פני רעותה. ולדוגמא: כשמדינה רוצה לסלול כביש חדש שיקצר משמעותית את הנסיעה לציבור גדול של נוסעים, אך יהווה מטרד חמור לכמה משפחות המתגוררות בסמוך, פעמים שחייבים להכריע טובתו של מי גוברת. שאלה דומה תהיה במצב בו לתלמיד מסוים תצמח תועלת גדולה מהישארות במוסד החינוכי בו מתחנך, אך יש חשש שתלמידים אחרים ייפגעו מהישארותו, מתעוררת הדילמה במלוא חריפותה – טובתו של מי צריכה להידחות מפני טובת האחר. באופן פשטני ניתן לומר שהגישה הסוציאליסטית מדגישה יותר את טובת הכלל, את טובת המדינה וכן הלאה, זאת לעומת הגישה הקפיטליסטית בה מושם זרקור עוצמתי יותר על חירות הפרט.
מבלי שנכריע כעת בשאלה כבדת משקל זו של – טובת הפרט מול הכלל, נעמיק חקר בעצם מושג ה"ציבור" ו"הכלל" וננסה לענות על השאלה מהו בעצם "ציבור". מי שחוקר בזה הוא הגאון רבי יוסף רוזין – 'הרוגוטשובר' ששואל האם "ציבור" הוא בעצם צירוף של הרבה פרטים גרידא (ריבוי כמותי), או שמא על ידי התקבצות של פרטים יחד הם הופכים להיות מהות אחת, שונה ומיוחדת של "ציבור" (ריבוי איכותי) ולא אוסף של יחידים בלבד. כדרכו, יש לו גם לשאלות הנראות פילוסופיות ואבסטרקטיות כדוגמת שאלה זו, ראיות מדברי חז"ל והראשונים כדלהלן.
מחלוקת הראשונים
הגמרא בבבא בתרא מלמדת שמי שאסר על עצמו בנדר את ההנאה מבני עיר מסוימת, אסור לו ליהנות מכל מי שמתגורר באותה עיר למעלה משלושים יום, שאז הוא נחשב לבן המקום. הראשונים דנים בשאלה – מה יהיה הדין אם לאחר הנדר ישתקע פלוני בעיר ויגור בה למעלה משלושים יום; האם במקרה שכזה תיאסר על הנודר ההנאה ממנו (מצד שהוא כעת הפך לבן העיר), או שמא תותר עליו הנאתו (משום שבעת הנדר הוא לא היה בן המקום)? הר"ן בדעה שגם הוא נכלל בנדר ואסורה הנאתו על הנודר ואילו הריטב"א חולק ואומר שמה שקורה אחרי הנדר, איננו רלוונטי.
הרוגוטשובר תולה את מחלוקתם זו בחקירה הנזכרת מהו "ציבור". הר"ן, אומר הרוגוטשובר, סובר ש"ציבור" הוא מהות חדשה שאיננה רק סך כל חלקיו. ממילא, אם נדרת הנאה מהציבור של עיר פלונית, לא נדרת הנאה מראובן, יעקב או חיים, אלא מהציבור. ואם מישהו יצטרף אל הציבור הזה בעתיד, גם הוא בכלל הנדר שנדרת מאותו "ציבור" ולא ניתן לעשות דיפרנציאציה ולהתייחס אל חלק מהציבור שבעיר באופן אחד ולחלקו האחר באופן שונה (שהרי כאמור, הכל זו מהות אחת של "ציבור"). מנגד סבור הריטב"א שהציבור הוא הצטרפות של פרטים רבים גרידא, ואם כן, כשנודרים הנאה מציבור מסוים, בעצם מתייחסים לפרטיו ומי שיצטרף לאחר מכן, איננו בכללם.
גם וגם
ההכרעה בחסידות היא ש"ציבור" עם ישראל כולו, הוא גם מציאות אחת שלמעלה מפרטים וגם ריבוי פרטים שכל אחד עומד וניכר לעצמו. מצד "אחדות ישראל" אנו כמציאות אחת שאין בה פרטים והינה בלתי ניתנת להפרדה, אך מצד "אהבת ישראל", כאן כל אחד חשוב בפני עצמו. הסיבה שבמשקפיים של "אחדות ישראל" כולנו מרכיבים מציאות אחת בלבד, היא שמצד האמת, כולנו מהווים שלימות אחת עד שבלעדי יהודי אחד בלבד, התמונה הכללית של עם ישראל – חסרה.
מכאן גם נובעת ההלכה המובאת ברמב"ם "אם אמרו להם גויים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל". ויותר מכך, גם אם נקבו בשמו של פלוני והוא איננו מחויב מיתה על פי דין, גם כאן "יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". מדוע? איך זה שחיי היחיד שווי משקל לחיי הרבים? אלא שמצד הנשמה של היהודי ומצד "אחדות ישראל", כל אחד הוא חלק מהמהות הכללית של עם ישראל כולו ובלעדיו המהות כולה חסרה. רבי ישראל מרוז'ין התבטא פעם ש"צדיק שאינו גמור מסוגל לאהוב רשע שאינו גמור, אך צדיק גמור אוהב אפילו רשע גמור". הוא אוהב אותו בגלל שהוא רואה איך עם ישראל שלם דווקא יחד אתו!
עלינו לדעת שיש בנו את שני החלקים הנזכרים: מחד, מצד נשמתנו אנו מציאות אחת עם כלל ישראל שבה איננו ניכרים לעצמנו, אך יש גם את הצב שבו אנו ניכרים בפני עצמנו. אחדות לצד ייחודיות. ועל דרך ספירת העומר שבה (כנ"ל) – כל יום הוא חלק מהשלם, אך גם נחשב למצווה בפני עצמו.
"עם ישראל צריך אותך"!
אייב זקס, היה מאמן כדורסל תמיר שאימן קבוצות נחשבות מאוד ובכלל, הצליח בחייו. מזגו היה מזג חם וכל תנועותיו מלאו התלהבות וחיוניות. פעם הוא עבר "זפזפ" בין ערוצי הטלוויזיה בכדי לחפש לעצמו תוכן מעניין, ולפתע ראה אולם גדול המלא מפה לפה ביהודים לבושים בסטייל חסידי מזרח–אירופאי וארכאי, המקשיבים בעניין ליהודי הדור פנים המדבר אליהם. לאחר מכן הרב סיים את דיבורו והחל בניגון שמחה, כשהקהל מחרה מחזיק אחריו והוא מעודדם בתנועות נמרצות ובהתלהבות גדולה. המראה הזה שבה את ליבו של אייב והוא ידע מיד – אני אפגוש את הראביי הזה. הוא בירר את הנושא, השיג מספר של מזכירות הרבי מליובאוויטש וביקש לפגוש אותו. הומלץ לו להגיע לאחת מן התפילות וכך עשה.
כשהרבי נכנס לתפילה, החלו מיד החסידים לשיר והרבי תוך כדי הילוכו אל עבר מקומו עודד את השירה בידו. אייב הנרגש החל מיד לצעוד אחרי הרבי בשביל האנושי שיצרו החסידים ועודד גם הוא את השירה. כבר היו מי שרצו להזיז את התימהוני הלזה מהשביל, אלא שבדיוק באותו הרגע הסתובב הרבי לעברו, חייך ואמר כדברים הבאים: "טוב שבאת, מחכים לך! עם ישראל צריך אותך". אייב זקס – מאמן הכדורסל הנחשב, השתנה מן הקצה אל הקצה. הוא החל להניח תפילין לשמור שבת ועוד ובעת שנכח בהתוועדויות, בלט בקהל בשל גובהו ובשל ההתלהבות הרבה בה עודד את השירה, כשהרבי לעיתים קרובות מסתכל לעברו ומחווה בידיו הקדושות תנועת עידוד וחיזוק.
"עם ישראל צריך אותך" אמר הרבי. אין זו מליצה או בדיחה. עם ישראל כולו צריך את אייב זקס וצריך כל אחד ואחת מאיתנו, שכן אנו גוף אחד ומהות אחת, המשלימים יחד כוונה אחת!
כשהרבי דאג לפרסים לאורז
ומן הצד השני כאמור, יש לכל יהודי את מקומו הייחודי רק לו. כשם שמראהו מיוחד לו, כך גם אופיו ותכונותיו ייחודיים ואין להשקיע מאמצים להשוותו לאחרים, שכן הכוונה היא שיעבוד את ה' בהתאם לכליו הוא.
בשנת תשל"ט התרחשה באיראן המהפכה בה הקיץ הקץ על שלטון השאה ואת מקומו תפסו בהנהגת המדינה מוסלמים קנאיים ברשות חומייני. תקופה קצרה קודם לכן ניהל הרבי מליובאוויטש מבצע שלם להוצאת ילדים יהודים אל מחוץ לגבולות איראן . וכך העבירו מאות ילדים יהודים לארצות הברית, הקימו עבורם מוסד בו לימדו בפרסית וספקו להם את כל צרכיהם, החומריים והרוחניים.
כמה ימים לפני פסח של אותה השנה, קיבלה הנהלת המוסד הנחיה מהרבי: "לא לשכוח להכין עבורם אורז לחג הפסח". על אף שבני אשכנז נזהרים מאכילת קטניות בפסח, הרבי דאג שילדי איראן שנהגו בדבר היתר, ימשיכו לקבל אורז כחלק מהתפריט גם בפסח. וכפי שאמרנו, עם ישראל מהווה מהות אחת שלמה ולצד זאת יש גם מקום לייחודיות ולשוני במנהגים והליכות. "א–ל דעות ה'".
מספרים גם על המשפיע הנודע הגה"צ רבי ניסן נמנוב זצ"ל, משפיע ישיבת ברינואה שבפרברי פריז, שכשקרב חודש אלול, הורה לבחורי הישיבה בני עדות המזרח, שימשיכו במנהגם לומר סליחות לכל אורך החודש (שלא כמנהג חב"ד והאשכנזים לומר רק בימים שלקראת ר"ה). הגדיל רבי ניסן לעשות ומדי יום התייצב לפנות בוקר לסליחות, רק בכדי לשמוע את הבחורים בעת שאמרו סליחות כמנהגם.
כל אחד ו'הקנייטש' שלו
המנצח האיטלקי הנודע ארטורו טוסקניני, נחשב לאחד מגדולי המנצחים בכל הזמנים ונודע לתהילה גם כמי שהתנגד בעל דרך לפשיזם ונאציזם, גם כשהיה הדבר כרוך בוויתור אישי. הוא אף אימן את התזמורת הפילהרמונית הישראלית וסירב לקבל כסף על נסיעותיו ועבודתו…
ביוגרף מוכשר ביקש מטוסקניני לכתוב את סיפור חייו וזה הסכים. הם היו נפגשים בזמן קבוע וטוסקניני גולל באוזניו את מסכת חייו. פעם אמר טוסקניני לאותו ביוגרף שלא יוכל להיפגש עמו כדרכם, משום שהוא חייב להאזין לקונצרט שיושמע ברדיו באותו הזמן. "מר טוסקניני, התיתן לי את רשותך לשבת אתך בעת שתאזין לקונצרט? אשמח מאוד לצפות במלחין דגול מאזין לתזמורת בשעת אמת". טוסקניני נעתר לבקשה וכך ישבו שניהם והאזינו לקונצרט.
לאחר שהקונצרט הסתיים, אמר הביוגרף לטוסקניני: "נו מה, היה יפה במיוחד"! וטוסקניני הגיב ב"כן" מסויג מאוד. "מה? לא היית מרוצה?" שאל הביוגרף וטוסקניני השיב: "כנר אחד בתזמורת נעדר וחבל". הביוגרף ידע היטב על כישרונו הנדיר של המנצח ועל שמיעתו האבסולוטית, אבל הפעם היה נראה לו שהוא סתם עושה רושם. וכי איך אפשר לשמוע דרך הרדיו שאחד מהכנרים לא הופיע? הוא לא התעצל ושלח טלגרמה בה שאל האם צדק טוסקניני. למרבה תדהמתו אישרו את הדבר וציינו שאחד הכנרים נעדר בשל מחלה כלשהי.
כעת הוא מיהר לטוסקניני וביקש לשאול מניין ידע. "יש לך כוח נבואי בנוסף על שמיעה אבסולוטית"? טוסקניני השיב שהקונצרט היה פרי עבודתו והוא מכיר בו כל תו ופעימה. "חיכיתי לשמוע איזשהו דיוק שלא נוגן ומשכך, שיערתי שהכנר שהיה צריך לנגנו פשוט לא השתתף".
הנמשל מכך הוא לחיי עם ישראל. הקב"ה נתן לנו פרויקט משותף שבו לכל אחד יש את הנישה שלו, את שורת התווים או הצליל שעליו לנגן. לכל אחד יש את ה'קנייטש' שהוא מוסיף ושבלעדיו הכל חסר. כל יהודי הוא תמונה קטנה מתוך פסיפס בן מיליוני תמונות המרכיב את התמונה הגדולה של הקב"ה בעולם. כל יהודי נושא עמו צלם אלוקים ובלעדיו התמונה איננה שלמה.
מספר הכוכבים כנוגד דיכאון?
כשיודעים וזוכרים שלכל אחד מאיתנו יד את שליחותו האישית, שכל ספירה וספירה היא מצווה בפני עצמה ושדווקא אתה מגיעים ל"שבע שבתות תמימות", אנו הורסים את 'צלחת הפטרי' עליה גדלה ומתרבה הקנאה. ברגע שאני יודע שיש לי את שליחותי ואיש לא יוכל לגעת בה, אם כן "קנאה מניין"? הרי ככל שחברי מצליח, הוא לא יוכל לעשות את מה שעליי הוטל לעשות כך שהערך שלי הוא בלתי ניתן לערעור. כך מסבירים את הנאמר בתפילה: "עושה שלום במרומיו". למעלה, יודע כל אחד מהו תפקידו האישי וממילא הם חיים בשלום זה עם זה.
הידיעה שיש לנו שליחות עליונה בחשיבותה לבצע הנוגעת לשלימות עמנו ושלימות רצונו של הקב"ה, היא גם התרופה הכי טובה נגד דיכאון ומרמור הנובעים מתחושת חוסר ערך וחשיבות. נאמר בתהלים: "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם; מונה מספר לכוכבים, לכולם שמות יקרא". על פניו לא נראה קשר בין הרפואה לשבורי לב ובין ההמשך בו נאמר שהקב"ה סופר כל כוכב וכוכב ומעניק לו שם. אך האמת היא שיש קשר הדוק בין הדברים: כשאדם הוא שבור לב ונדכה בשל מחשבות על חוסר ערך וחשיבות אמיתיים אצל הקב"ה, כדאי שידע שהקב"ה מחשיב אפילו את הכוכבים הדוממים שכמותם יש לאין סוף! בוודאי יצא ויעשה מכך קל וחומר לחשיבות שלו אצל הקב"ה ויכיר שהיא אין סופית! כל יהודי הוא כל עולמו של הקב"ה אשר "יצרנהו כאישון עינו" ואוהבו כאילו הוא בנו יחידו שנולד לו לעת זקנותו!
ולסיום
מסופר שגביר גדול נכנס לרב שטיינמן זצ"ל והרב ביקשו לתרום חצי מיליון דולר לטובת נזקקים וצרכים נוספים. "כבוד הרב, אני מוכן לתת זאת אבל בתנאי של 'עמו במחיצתו'", כשכוונתו כמובן הייתה להיות אחרי ה'מאה ועשרים' במחיצתו של הרב בגן עדן. הרב שטיינמן הרהר רגע ואז אמר: "אני מוכן, אבל רק אם תתרום ארבעה מיליון דולר". "זה לא שייך" השיב הגביר.
אחר כך שאלו מקורביו של הרב שטיינמן את הרב: ממה נפשך; אם אתם מסכימים לתנאי, מדוע לא הסכמתם בחצי מיליון דולר ואם לאו, מדוע זה ישתנה בארבעה מיליון? השיב הרב שטיינמן: אם היה מוכן לתת ארבעה מיליון, מעל ומעבר למה שהייתה לו נכונות לתת, הרי שהייתי מסכים לתנאי בגלל שהייתי רוצה להיות אתו במחיצתו!
על כל אחד מאיתנו לדעת שכשהוא עושה את המקסימום שלו ואפילו מעבר לכך, ומוסר נפשו למען מילוי שליחותו בעולם, מעלתו האישית – אין למעלה ממנה והוא גם פועל את ה"תמימות" והשלימות בכלל ישראל. ב"ציבור" כולו.
אז יהי רצון שנתאחד כולנו ונפעל בהרמוניה מלאה ומתוך התמסרות רבה, כאשר כל אחד ייתן את חלקו במנגינה האלוקית וכך נזכה במהרה להחיש גאולתנו ולהביא סוף סוף את משיח צדקנו!
