אנחנו חיים בעידן של שפע, הצריכה שלנו בעלת ממדים מבהילים, הטכנולוגיה מאפשרת לנו נוחות ופינוק חסרי תקדים, אבל משהו מהותי מאוד חסר. משהו בנפשנו פנימה איננו שליו ואנשים רבים מדי מתהלכים בתחושה ש"יש לי הכול, אבל בעצם אין לי כלום".
הסטרס הוא בן לוויה קבוע, דיכאון ('קליני' ושאינו) הוא כנראה הבעיה השכיחה ביותר בזמננו, ולעתים נדמה שאם יש מתאם כלשהו בין העושר החומרי בו מתנהלים חיינו לבין אושרנו, זהו מתאם שלילי…
איך נחלצים מהמצב הזה? איך ניתן להגיע אל אותה שלוות נפש מיוחלת, לחוש שמחה פשוטה בליבנו ולהודות בטבעיות על כל רגע בחיינו? לפרשתנו יש הרבה מה לומר בנושא.
גדולי האומה היו 'בעלי מום'
כאשר נקודת המבט על החיים מעוותת ורואים בהשגת הנאות וחוויות את שאיפת ופסגת חיינו, באופן טבעי היחס לאנשים בעלי מוגבלות משמעותית, הוא יחס של רחמים גדולים על כך שהם לא באמת יכולים 'לחיות'. יכולה אף להתגנב המחשבה – מה הטעם בחיים שכאלה, חיים שההנאה שניתן להפיק מהם מצומצמת מאוד וגם היכולת לתרום לחברה, גם היא, לכאורה, מוגבלת וקטנה. עד כמה שהדבר מזעזע ומטלטל, העובדה היא שאותו עם שביקש להשמיד את עם ישראל מצד היותם, על פי תפיסתם הנבזית והמופרכת – 'גזע נחות', ביקש להתפטר גם מבעלי מומים ומוגבלות ולהורגם באופן המוני…
ביהדות, לעומת זאת, היחס לאדם בעל נכות קשה ולחשיבותם וקדושתם של חייו, זהה ליחס כלפי אדם עם 'פרופיל 97'… מדהים לראות איך שרבים-רבים מגדולי האומה ומנהיגי ישראל, היו בעלי נכות ו'מוגבלות'. והנה מקצת מהדוגמות לכך: יצחק אבינו היה כבד ראייה, יעקב צולע, משה רבנו סבל מגמגום ותנאים כרב ששת ורב יוסף היו סומים! גם החומרה שמייחסת התורה לפגיעה בבעלי מומים, ואפילו לאדם השוכב על ערש דווי ששעון החול שלו כמעט ואזל, זהה לחומרה שבפגיעה בעלם נעורים שחייו לפניו!
יחס זה נגזר מכך שמבטה של התורה על האדם איננו ממוקד בגוף וחוסנו הפיזי גרידא, אלא כזה הרואה למולו נשמה! וכך, גם אם חלילה הגוף חסר, הלוא הנשמה לעולם תמימה ושלמה! תורתנו איננה מסתכלת בקנקן, אלא במה שיש בו.
בעל גבות מחוברות במעמד נחות?
אלא שבפרשתנו ישנו פסוק שעל פניו "קצת" מערער עיקרון זה, וכה נכתב בו: "איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום, לא יקרב להקריב לחם אלוקיו". לאחר פסוק זה מפרטת התורה מומים שונים המונעים מכהן לשרת במקדש ולהקריב קורבנות, ואז חוזרת התורה ומסכמת את הנושא בצורה חדה וברורה: "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא ייגש להקריב את אישי ה'", "ואל המזבח לא ייגש כי מום בו, ולא יחלל את מקדשיי"! ככה פשוט.
וכאן הבן שואל (ולא רק הוא): מה קורה כאן? מדוע בעל מום פסול לעבודת המקדש ומודר כליל מהקרבה? איך זה שיש לו מום פיזי גורם לו להיות 'נחות' משאר אחיו הכוהנים, כך שאם יעבוד הרי שהוא "יחלל את מקדשיי"?
כשעוברים על רשימת המומים הארוכה הפוסלת כהן לעבודה, מגלים נקודה נוספת הטעונה הסברה: לא קשה להבחין כי בין המומים האלה, ישנם מומים הנראים זניחים ובלתי משמעותיים בעליל כגון: אף הגדול במקצת מן הזרת או קטן ממנה; גבות מחוברות; אחד מריסי עיניו דליל מרעהו; איטר יד ימינו; נסדק סחוס אוזנו "כל שהוא" ועוד. ובניגוד גמור לדרישה לשלמות חיצונית של הגוף, אם חסרה לכהן כליה או איבר פנימי אחר, אף שנקרא 'טרפה' שכן לא יוכל לחיות לאורך זמן, הוא אינו נחשב לבעל מום! ומאליה עולה התמיהה: כלפי לייא?! מה ההיגיון התורני מאחורי זה שבעל גבות מחוברות פסול להקרבה כבעל מום, ואילו אדם שאיבד איבר פנימי וקריטי לחייו – נחשב לתמים וכשר לעבודה?
ועוד: למרות שכהן בעל מום פסול להקרבה (ואם עבד – חילל), הרי שגם הוא כאחיו הכוהנים אסור להיטמא, מנוע מלהתחתן עם גרושה ומותר באכילת בשר הקודשים! כלומר, יהודי שהינו גדול הדור בתורה וביראה אלא שאינו כהן – פסול לאכילת הקודשים, ואילו כהן בעל מום – מותר בהם! נדרש אפוא להבהיר ולהסביר מהו בדיוק ה'סטטוס' שלו, כאשר מחד הוא פסול להקרבה ונראה כנחות בקדושתו, ומאידך הוא נוהג בשאר דיני הכהונה ככל כהן אחר.
קצת על מכונת כביסה וטלפון
כלל גדול וכמעט מובן מאליו הוא שהתכלית והמטרה – קודמות לעשייה והיצירה. ולדוגמה: אם מישהו יטען שאת הטלפון יצר מישהו אי שם בסוף המאה התשע-עשרה בטעות ובאקראי, ורק לאחר מכן תפסו שבשעה טובה אפשר להגיד שלום ליונת הדואר ולהתחיל לתקשר באופן מהיר והגיוני, הרי "כל השומע יצחק לו". ברור לכל בר דעת שהמטרה קדמה ודחפה את היצירה, ואת הטלפון יצרו בגאונות מדהימה, לאחר שקדם לכך צורך אלמנטרי וחיוני: לתקשר עם אנשים גם כשהם רחוקים מאיתנו.
כן גם אם יאמר פלוני שאת מכונת הכביסה יצר אדם משועמם שחיבר חלקים שונים מתוך שיגעון של פירוק והרכבה שהיה לו, ואיכשהו נוצרה המכונה שסוף-סוף חסכה לעקרות הבית את הצורך ללכת עם הכבסים המלוכלכים אל הנהר ולכבסם בידיהן, ברור שנדחה זאת על הסף. אין ספק שמה שעמד מאחורי תהליך יצירת מכונת הכביסה הוא הצורך המאוד ספציפי של כיבוס הבגדים בקלות ובמהירות. ובמשפט: "הצורך הוא אבי ההמצאה".
אלא שלמרבה הפליאה, רבים מאיתנו לא מצליחים לעשות את הצעד המתבקש ולהחיל עיקרון זה גם לגביהם עצמם! משום מה ברור להם שהמגהץ והקומקום נעשו למען תכלית ומטרה, אך לא ברור להם במידה זהה שאף הם, על כלל מערכותיהם, נוצרו לשם מילוי מטרה כלשהי.
האמת היא, כמובן, שכל אחד ואחד מאתנו נוצר על ידי הבורא לשם מילוי שליחות מסוימת, שליחות שאך הוא יכול למלא! וכשם שכל חוט ובורג במחשב עונים על צורך מסוים ונעשו לשם הגשמת מטרתו כמחשב, כך גם כל פרט בחיינו נועד בכדי לשרת את משימת חיינו. בכלל זה הן התנאים המובנים בנו ובאישיותנו, כגון: כישרונותינו, חולשותינו, אופיינו ומזגנו; והן תנאים חיצוניים כגון: המשפחה שבה גדלנו, הסביבה שבה נולדנו וכן הלאה. כל אלה מדויקים וחשובים למילוי משימתנו והגשמת ייעוד חיינו.
שליחות אינדיבידואלית
מובא במדרש תנחומא – שכבר כשברא הקב"ה את הנשמות והכניסן ל'אוצר הנשמות', עוד קודם בריאת העולם, נתן לכל אחת את שליחותה. ובטרם הוא מחברה בגוף ומורידה אל העולם, יוצר הקב"ה גוף שמתאים להפליא לשליחותה האישית והמיוחדת של הנשמה ועשוי על פי מידותיה. ולכך מכוונים גם דברי הגמרא המספרת שהמלאך שואל את הקב"ה לפני רדת הנשמה לעולם: "ריבונו של עולם, טיפה זו מה תהא עליה? גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני?". מה שהוא לא שואל את הקב"ה, זה האם ייוצר ממנה צדיק או רשע, שכן "הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים" ואת זה יקבע רק האדם עצמו, באורחותיו ובמעשיו.
נמצאנו למדים שהאדם על מכלול תכונותיו ומאפייניו נוצר בדיוק ובכוונת מכוון, הכול בהתאם לסוג ואופי השליחות האינדיבידואלית שניתנה לו מאת הבורא, השליחות שייעדה לו ההשגחה העליונה.
הבעיות שלנו תואמו איתנו?!
אם עד עתה הבנו שנבראנו לשם מילויה של תכלית מוגדרת ושגם החסרונות והאתגרים שלנו, גם הם מדויקים לנו ונצרכים להגשמת שליחותנו, כעת נראה גמרא סנסציונית ומהפכנית המלמדת שאנחנו עצמנו הבענו הסכמה מלאה להיוולד כפי שנולדנו! כן-כן, במו ידינו חתמנו ואשררנו את הגעתנו לעולם יחד עם כל 'התיקים' שלנו, חולשותינו והדברים שכל כך מעיקים עלינו ושמהם היינו כה שמחים להתפטר…
וכך אומרת הגמרא במסכת ראש השנה:
"אמר רבי יהושע בן לוי: כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, לדעתן נבראו, בצביונן נבראו! שנאמר: 'ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם', אל תקראי 'צבאם' אלא 'צביונם'". ומה זה "לדעתן נבראו"? מסביר רש"י "ששאלם אם חפצים להיבראות ואמרו 'הן'". אף "בצביונם נבראו" מלמד שנבראו לרצונם (ש"צביון" משמעו גם רצון).
ומחדד הרבי מליובאוויטש במאמר מפרשת כי תבוא של שנת תשמ"ה: שמכיוון שהבריאה הייתה על פי רצונם והסכמתם של הנבראים, מובן שהסכמתם לא הייתה רק לגבי חלק הגוף, אלא ביחס לכל המדידות וההגבלות שלהם – 'צביונם'. וכפירוש רש"י על 'צביונם': "בטעם כל אחד ואחד ובדפוס כל אחד ואחד". כלומר, הקב"ה ברא כל אחד ואחד לאחר שזה נתן את הסכמתו, הסכמה שכללה אף את המדידות וההגבלות שלו.
הסכמה שנובעת מהבנה
בשביל להבין זאת באופן שיתיישב על ליבנו, הבה נראה את דברי רבנו חננאל על דברי הגמרא שמעשי בראשית "לדעתן נבראו" ונבארם. וכך הוא כותב: "לדעתן נבראו – לא כדעת התינוקות אלא כדעת הגדולים". מי זה אותו 'תינוק' ומי הם המכונים 'גדולים'? להלן נפרש זאת ככינוי למודע והעל מודע, או לגוף והנשמה.
בשבתה של הנשמה 'באוצר הנשמות', היא יודעת את שליחותה ואת מטרת ירידתה העתידית לעולם. לכן ניתן לקבל את הסכמתה וחוות דעתה על הגוף אליו תרד והתנאים השונים שיהיו לה. בשל הבנתה את שליחותה ואת 'הבירור' שלה למטה – היא לא מביעה התנגדות אוטומטית לכל קושי ואתגר שמייעדים לה בעולם, כל עוד הם מהווים חלק ממשימתה.
כאשר "ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת-קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני" וקובעת בדיוק, עם מי הוא יבנה את ביתו, איזה נכסים יהיו לו ומה יהיו תנאי חייו, הנשמה גם היא שותפה להחלטות ומקבלת עליה גם את אלה הפחות נעימות, בהכירה את שליחותה ובהבינה את החלק אותו משרתים האתגרים שבמנת חלקה.
זה גם עומק דברי המדרש שכשבא הקב"ה בעולמו הוא "נמלך" ונועץ "בנשמותיהם של צדיקים". נשמות "הצדיקים" אלה נשמותיהם של כל אחד מישראל, שהרי כדברי הכתוב: "ועמך – כולם צדיקים". אם כן, כשנועץ הקב"ה עם נשמותינו האם לברוא את העולם על מורכבויותיו וקשייו ולהוריד אותנו הנה להתמודד עמם, הוא קיבל הסכמה חמה מהן. גורלן בעולם היה ידוע: "אדם לעמל יולד", אך הן לא התרגשו מזה וקיבלו עליהן את האתגר וההתמודדות.
'דעת הגדולים' ו'דעת התינוקות'
אלא שהדברים עומדים בניגוד גמור לתחושותינו! כיצד אפשר לומר שהבענו את הסכמתנו לרדת הנה עם שלל התכונות והתנאים שמקשים עלינו את החיים, בשעה שאנו רק מייחלים לרגע שנטיותינו הפחות מוצלחות ייעלמו מחיינו, או לפחות ייקחו קצת חופש? איך אפשר לומר שבמו ידינו ובדעה צלולה הבאנו על עצמנו אתגרים שאת חיינו ממררים? יש דיסוננס חריף בין ה"לדעתן נבראו" לבין תחושותינו היומיומיות שהן יותר בסגנון של: אך… כמה חבל שלא שאלו את דעתי!
איך מגשרים על הפער הזה?
כאן נכנסות לתמונה "דעת התינוק" ודעת הגדולים": מי שמכירה בשליחותה האלוקית ו(כפועל יוצא ממנה) מסכימה לקשיים ושמחה באתגרים – זו הנשמה שלנו! זה ה'עלמא דאתכסייא' שלנו, המכונה גם 'הרצון הנעלם'. אך כאשר הנשמה מתלבשת בגוף גשמי, הגוף מעלים על הנשמה וכך אנחנו הופכים ל'מנותקי קשר' ואיננו מודעים לרצון הנשמה והכרתה את שליחותנו.
ההסכמה שהייתה לנו לקבל עלינו את האתגרים וההכרה שהם חלק אינטגרלי ממשימת חיינו – מיטשטשות ונעלמות ומיד עולה מאליה הטענה: "למה הרעותה?" ריבונו של עולם, בשביל מה הנחת על כתפיי הצנומות והשחות 'תיקים' כל כך כבדים? לא יכולת לתת לי קצת יותר כישרונות, וקצת פחות אתגרים וחולשות?
כשהקב"ה שאל לדעתנו וקיבל את הסכמתנו הנלהבת, הוא פנה "לדעת הגדולים" שבנו – אל נשמתנו. אך 'בחיים עצמם' אנו מתהלכים בעיקר עם התפיסה של הגוף – עם "דעת התינוקות", ואילו 'הרצון הנעלם' של הנשמה, כמו גם שמחתה באתגרים שמהווים חלק בלתי נפרד משליחותנו, הוא כשמו – נעלם מאיתנו.
השאיפה היא להצליח להתרומם מעט מהמבט הצר שלנו על תמונת המצב, ולהגיע, ולו במשהו, ל"תמונת ה' יביט". ל'מבט על' שרואה כיצד כל שבב, חוט ובורג בחיינו, הם כלי שרת למילוי תפקידנו!
אני הייתי עושה בדיוק כמוהו!
מעשה וישבו שלושה מגדולי תלמידיו של המגיד ממעזריטש ודיברו אודות הנהגת הבורא את עולמו. רבי אהרן מקרלין שהיה ממידת הגבורה שח ואמר: אילו רק ניתן לי השרביט ויכולתי להנהיג העולם כרצוני, הייתי נפרע מפלוני על רשעו ובא חשבון עם אלמוני על פשעו. לא עוד "דרך רשעים צלחה" ו"רשע וטוב לא".
נענה כנגדו חברו הגדול, הלוא הוא רבי לוי יצחק מברדיטשוב ואמר: אילו יכולתי לשנות משהו בסדרי ההנהגה, הייתי נותן לעניים אלו עשירות, ליהודי זה ולרעהו בריאות, ולפלוני קצת שמחה תחת המרירות והעצבות!
עתה נפנו לשמוע את דעתו של הצעיר שבחבורה, 'הליטוואק' שעתיד לחבר את ספר התניא ושדעתו גם אצל הגדולים שבהם נחשבה: כשלעצמי אני סבור, אמר בעל התניא, שאילו הייתה נתונה בידי הנהגת העולם וכל אשר בו, הייתי פועל בכול, בדיוק כפי שהקב"ה מנהיגו!
כעבור שנים הודה ר' לוי יצחק ואמר: כעת רואה הנני ש'הליטאי' צדק.
ברור לבלי ספק שהן הקרלינר והן הברדיטשובר, שניהם ידעו היטב שהקב"ה מנהיג את העולם בתכלית השלמות והטוב. אלא שהם דיברו מצד הדעת שלהם. מצד הרגשתם. ובדעתם והרגשתם הם שאפו לראות כיצד החוטא בא על עונשו והיהודי זוכה ורואה בטובו.
אמר בעל התניא לחבריו: האמת היא שגם מצד הכרתנו אנו, נוהגים היינו בדרכנו של הקב"ה! הן אמת שהתחושה הגלויה שלנו איננה כזו, ויש בנו רצון להיטיב עם בניו ולהיפרע מהעוברים על דבריו, אבל ה'עלמא דאתכסייא' שלנו ושורש נשמתנו, שמחים בהנהגת העולם בדיוק כמות שהיא שהרי בהם הוא נמלך!
וזהו המתכון לשלוות נפש, רוגע ושמחה פנימית: כאשר היהודי מפנים שכל חלק בחייו, כל קושי, אתגר או חולשה, אינם פשלה שהשתרבבה לתסריט, כי אם נוטלים חלק בשליחותו האלוקית, הוא לא יתרעם על גורלו וישמח תמיד בחלקו. הוא יכיר בכך ש"המקום אשר אתה עומד עליו", גם אם אינו נוח וקל ופחות מפתה מזה של חברו, "אדמת קודש הוא!" הקושי יהפוך אצלו לאתגר, וממר הוא יהפוך למאושר!
"אז מה הסיפור של התורה ביחסה לנשים?"
באקלים הנוכחי עולה מדי פעם השאלה: "למה התורה מפלה לרעה את האישה". למה האישה לא מניחה תפילין, לא מתעטפת בטלית ולא מחויבת בכל 'המצוות עשה שהזמן גרמן'. האמת היא שבדרך כלל זו אינה שאלה, אלא יותר בבחינת תירוץ ורצון להתנגח. אבל לגופו של עניין, מה באמת ההסבר ל'הפליה' הזו?
לאמיתו של דבר עומדת בבסיס השאלה הזו הנחה מוטעית שמהפכת את היוצרות: השאלה מניחה שהסיבה שיעקב מחויב בהנחת תפילין ואילו רחל פטורה ממנה, היא שיעקב הוא איש ורחל היא אישה. אבל ההפך הוא הנכון: כשהקב"ה הוריד את נשמתו של יעקב למטה, הוא ראה שבשביל שתגיע אל תיקונה, עליה להניח תפילין. לפיכך הוא נולד כאיש! כלומר, לא בגלל היותו איש הוא מניח תפילין, אלא בגלל שנכון עבורו להניח תפילין – לכן הוא נולד כאיש (המטרה קדמה ליצירה – זוכרים?). וכך גם לגבי רחל: לנשמתה של רחל ייעד הקב"ה שליחות מסוג שונה שעליה להתבטא בדברים אלה ואחרים, ולכן היא נולדה כאישה!
ומובן היטב שלא שייך לטעון להפליה אם מבינים שהבסיס להבדל איננו טמון במין, אלא המין נובע מההבדל!
כשם שאם יש לילד חוש מיוחד במתמטיקה, יהיה זה עוול אם ינסו לעשות ממנו דווקא 'ארטיסט' (רק בגלל שהאבא חלם על זה וכעת מנסה להגשים את חלומו באמצעות ילדו…), כך להלביש על אישה את העבודה של גבר ולהיפך, היא טיפשות במקרה הטוב ורשעות במקרה הרע. לא בהפליה עסקינן, אלא בהתאמה.
חכמה מפוארה – דווקא בכלי מכוער!
ההבנה שכל אתגרי וקשיי החיים שלנו הם חלק מהעניין ומהווים נדבך בעבודתנו כאן עלי אדמות, איננה רק השלמה עם גורלנו וההבנה שזוהי מנת חלקנו, אלא ידיעה שבעצם גם "המום" והחיסרון, אינו אלא יתרון.
הגמרא בתענית מספרת שבת הקיסר הקניטה את רבי יהושע בן חנניה ואמרה לו: "אי חכמה מפוארה בכלי מכוער!" כיצד יש בך חכמה כה נאה, ואתה עצמך כל כך מכוער… השיב לה רבי יהושע: ומה את תמהה; הלוא גם אביך העשיר ורם המעלה מניח את יינו המשובח בכלי חרס מכוערים! ממש יין מפואר בכלי מכוער…
"ואלא במה יניח את יינו?" שאלה בת הקיסר. "נראה לי שלפי חשיבותו מתאים היה שיניחו בכלי כסף או זהב", השיב רבי יהושע. הלכה בת הקיסר ואמרה לאביה להניח את היין בכלי זהב וכסף ולא עבר זמן רב והיין החמיץ. מניין בא לך הרעיון המאוד לא מוצלח הזה, שאל הקיסר בתרעומת את בתו וזו ענתה: רבי יהושע בן חנניה.
קרא הקיסר לרבי יהושע ושאלו לפשר המלצתו שהתבררה כטעות מרה, ורבי יהושע השיב: בסך הכול רמזתי לה שכשם שיין משתמר דווקא בכלי חרס מכוערים, כך גם התורה משתמרת בי יותר מאילו הייתי נאה.
וממשיכה הגמרא שאמנם יש חכמים רבים שהם גם נאים במראם, אבל "אי הוו סנו, טפי הוו גמירי" שפירושו: "אם היו מכוערים, היו לומדים טוב יותר". הנה לנו שכיעור או כל חיסרון אחר, איננו רק משהו שצריך להשלים אתו ולקבלו, אלא יש לראות בו מעלה!
ובאמת, הרבה מאוד אנשים שהגיעו להצלחה פנומנלית והפכו וירטואוזים בתחומם, הם אנשים שנאלצו להתמודד ולהתעלות על קושי שהיה להם, ואין לרוב האנשים שבתחומם. דווקא האתגר וההכרח להעפיל ולהאפיל על ה"מום", הם שהביאו להצלחה שלא תיאמן!
הכיעור כמנבא משרה נחשקת
מחקר מעניין שנערך בארצות הברית מצא מתאם חיובי בין נראות לא מרשימה (בלשון המעטה) להצלחה בעבודה ובהתקבלות למשרות נחשקות. השערת החוקרים היא שאנשים שמראם החיצוני לא עוזר להם להתקבל לעבודה ולא פותח בפניהם דלתות, הם בעלי אמביציית יתר להוציא מעצמם את הטוב ביותר שלהם בתחומים אחרים וכך לתת קונטרה לחסר שלהם.
מתברר שה"מום" שבהם, הוא גם מקור החן וההצלחה שלהם!
אף שהמילה "מום" מצביעה על חיסרון ופגם, היא גם 'מילה מתהפכת' (פלינדרום בלעז) ונקראת מימין לשמאל ומשמאל לימין באופן זהה – אות לשלמות. כן גם ערכה המספרי הוא 86 כגימטרייה של שם "א-לוהים". ללמדך שדווקא "במום", שם נמצא האלוקים!
העיקר שנעשה את רצונו!
בטרם התגלו, קיבלו על עצמם האחים הקדושים ר' זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק גלות, והיו הולכים כאלמונים מעיר לעיר ומכפר לכפר בכדי לכפר על עוונות ישראל. פעם, כשהגיעו לכפר נידח באישון ליל ולא היה להם היכן להתארח, הלכו האחים לבית הכנסת של המקום בכדי לעשות בו את הלילה.
"פספורטים בבקשה", נשמע קולו הקשוח של שוטר שהזדמן למקום והבחין באורחים הבלתי מוכרים שרק הגיעו לא מזמן. כשר' זושא ור' אלימלך השיבו שאין בידיהם פספורטים, לקח אותם השוטר לתא מעצר וכך הם מצאו את עצמם בחדר לא גדול יחד עם עוד כעשרים עצורים. מראה העצורים היה לא סימפטי והמקום היה סימפטי אפילו פחות…
אור ראשון של בוקר נכנס לחדר המעצר ור' אלימלך החל בוכה. מה קרה? שאלו אחיו. ר' אלימלך לא עצר בעצמו כוח לענות, רק הצביע אל עבר סוף החדר. הסתכל ר' זושא ומיד הבין. בקצה החדר עמד לו דלי שיועד לעשיית צרכים, ומכיוון שהחדר היה ללא כל מחיצות, אסור היה להתפלל בתוכו. "מה עושים?!" שאל ר' אלימלך את אחיו בעיניו.
"אח יקר", אמר ר' זושא בטון מנחם, "איני רואה סיבה לבכי. הרי אותו הקב"ה שציווה לנו תפילה, הוא המצווה אותנו כעת לא להתפלל! ומה לנו אם נתפלל אם לאו, העיקר נעשה את רצונו!" דבריו של ר' זושא התקבלו על ליבו של ר' אלימלך, ומרוב התרגשות ושמחה החלו האחים הקדושים לרקוד ולפזז. שמחה מטבעה מדבקת, ועד מהרה הפך חדר המעצר העגום לחדר ריקודים שמח, כשכל העצורים רוקדים בעוז.
שמע השירה והריקודים הגיע לאוזניו של מנהל בית המעצר והוא הזדרז למקום בכדי לברר "לשמחה מה זו עושה". "מי אחראי למחול הזה?" שאל בעצבנות איזה עצור רוסי, והוא מיד החווה באצבעו על צמד האחים היהודים. "ומדוע הם רוקדים?" המשיך ושאל אותו. "לא יודע", השיב העצור, "רק ראיתי שאחד בוכה, השני מדבר אתו, ואז הם הסתכלו שניהם על הדלי והחלו לרקוד"!
"אהה", אמר מנהל בית המעצר, "הם בוודאי שמחים על הדלי הזה שנותן להם אפשרות לעשות את צרכיהם". כמקלקל שמחות סדרתי, הוא נטל מיד את הדלי עם הצרכים שהיו בו, ויצא כשהוא מלא בסיפוק על הטיפול המהיר והיעיל בשמחתם של היהודים.
"ראה מה השמחה שלנו עשתה", אמר ר' זושא שמח, "שמחנו בקיום רצון ה' באי תפילתנו, והנה הוא סידר לנו את התנאים לתפילה כהלכה!".
זה לא כיעור – זו אומנות!
כפי שמלמד אותנו ר' זושא, אל לנו לבחור בשביל הקב"ה את השבילים והנתיבים בהם נעבוד אותו. אם הוא רוצה שנתפלל – טוב, ואם רצונו שעכשיו דווקא לא נתפלל – זה גם כן טוב.
לפעמים הקב"ה רוצה את ה"זה א-לי ואנווהו" ולפעמים הנאתו היא דווקא מהעבודה שלנו עם הכיעור ודלי הצרכים…
באמנות המודרנית יש ציורים שלעין הפשוטה נראים הכיעור בהתגלמותו, אבל נחשבים כשיא האמנות והיופי בעיני האמן. יש לי שכן שקנה ציור כזה במכירה פומבית תמורת לא פחות מ80 אלף יורו, אבל לא יכול היה לתלות אותו בבית בשל התנגדות אשתו. באין ברירה, הוא נתלה על הקיר במשרדו…
הקב"ה הוא האמן הגדול ביותר – "אין צייר כאלוקינו". וגם הוא רווה לעתים את הנחת הכי גדולה, דווקא ממה שנראה בעינינו הלא מקצועיות ככיעור עצמו!
בעל המום החיצוני מופקד על העבודה הפנימית
ובחזרה לשאלת הדרת והפליית הבעלי מומים ופסלותם לעבודה בקודש: הרבי ה'צמח צדק' מבאר שהכוהנים עשו שני מיני עבודות – חיצונית ופנימית. החיצונית היא הכפרה לבעל הקורבן על ידי הקרבת קורבנו על גבי מזבח החיצון. הכפרה הפנימית, לעומת זאת, היא הכפרה שנפעלה על ידי אכילת בשר הקודשים על ידי הכוהנים וכמאמר: "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים".
כאשר ה' יצר את הכוהן בעל מום, הוא בעצם החסיר לו משהו בחיצוניותו, אבל בכך כמו קרא לו וזרזו להשקיע בעבודה פנימית (וכפי שראינו שדווקא הכיעור מועיל לעבודה הפנימית עד ש"אילו היו מכוערים היו לומדים את התורה טוב יותר"). משום כך כהן בעל מום אמנם אינו מתעסק בעבודת הקורבנות שמעניקה כפרה חיצונית, אבל מקיים מצווה באכילת הקודשים בטהרה, ופועל בכך כפרה פנימית לישראל, כדוגמתו.
הבעל מום, אפוא, לא נדחה והופלה מעבודת הקורבנות, אלא נבחר לעבודה הפנימית שבאכילת הקודשים וסוג הכפרה הנעלה שהיא מביאה. כהן בעל מום שהיה מתעקש לעבוד בהקרבת הקורבנות המכפרת בחיצוניות, תחת למלא את ייעודו בכפרה הפנימית שבאכילת הקודשים – דומה למי שחונן בחוש נדיר למתמטיקה ובאיוולתו הוא מנסה שוב ושוב דווקא כדורגל, למרות שהוכח כבר שיש לו שתי רגליים שמאליות…
באופן סימבולי, עבודת הקודש שניתנה לבעלי המומין מחוץ למזבח, נתנה אור ותקווה גם למי שנמצא 'חוץ למקדש' מבחינה רוחנית.
"כלי תשמישו שבורים"
הנה כי כן, אין כאן מקרה של הפליה. כלל וכלל לא. המום לא גרם להדרת הכוהן מעבודת המקדש, אלא הוכיח וגילה שעליו להתמקד בעבודה אחרת, פנימית יותר. לכן גם אין זה מפתיע שמום זניח הופך את הכוהן לבעל מום, ואילו חסרונה של כליה לא. אם המום היה פוסל את הכוהן לעבודה בשל נחיתותו, באמת תצדק השאלה מדוע מי שיש לו אף גדול במעט מזרת, נחות יותר ממי שאין לו כבד או כליה. אבל כיוון שאין מדובר על נחיתות, אלא על אות וסימן לסוג ואופן העבודה המתאימים לכל כהן; אם כן, יכול להיות שדבר זניח מהווה סימן ואילו דבר שנראה משמעותי יותר, איננו סימן לכך (שהרי לא בתחרות חסרונות עסקינן, אלא בסימנים. ומהו סימן? זה קובעת התורה).
ונסיים במדרש יפה וחשוב על דרכו של הקב"ה ויחסו אל בעל המום והנדכה:
אמר רבי אבא: כל מה שפסל הקב"ה בבהמה – הכשיר באדם. פסל מום בבהמה, הכשיר באדם "לב נשבר ונדכה". ואמר רבי אלכסנדרי: ההדיוט הזה – אם משמש בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הקב"ה – כלי תשמישו שבורים. וכמאמר: "קרוב ה' לנשברי לב".
ויהי רצון שנסגל לעצמנו מבט נכון על "המום" החיצוני והאתגרים הפנימיים. שנצליח להכיר גם אנו – נשמות בגופים, שהכול נועד אך לצורך מילוי שליחותנו ולטובתנו, וגם המום, הוא אך לרוממנו! כך נגיע לשלוות נפש בריאה (שבשום אופן איננה 'שקיטה אל שמרינו'), נשלים את התכלית והמטרה ונזכה לגאולה שבה "עומדים במומם ומתרפאים"!
יפיפה!