דומה כי בחשיבות ההיצמדות לאמת וההתרחקות משקר, בין אם שקר לאחרים ובין אם שקר בנפשנו, אי אפשר להפריז. "חותמו של הקב"ה אמת" לימדונו חז"ל, ובתהלים מובאת התבטאות קשה וחד משמעית שאומר ה' ולפיה: "דובר שקרים – לא ייכון לנגד עיניי". ככה פשוט.
אבל מהי האמת? זה כבר הרבה פחות ברור. לא פעם האמת והשקר מתעתעים ומה שנדמה בתחילה אמת מתגלה כשקר ולהיפך. ויכול גם שמה שעובדתית, על פני השטח הוא אמיתי, מהותית הוא שקר. להלן נלמד מאהרן הכהן לזהות את האמת הפנימית והעמוקה של יהודי שני, וננסה להתחקות אחרי כמה מהפרקטיקות המופלאות והיעילות שלו להשכין שלום בין אדם לרעהו ולהרבות אהבה בעולם.
אבדן אישי של עם שלם
בפרשתנו (מסעי) מספרת התורה על פטירתו של אהרן הכהן וכותבת: "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם…ואהרן בן שלש ועשרים ומאת שנה במותו" . ובמקום אחר מוסיפה התורה: "ויראו כל העדה כי גווע אהרן, ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל" .
במסכת כלה מצוין הבדל משמעותי ביחסם של ישראל לפטירתם של משה ואהרן וברוחביות האבל שהיה בעם עם לכתם. בעוד שאצל משה נאמר: "ויבכו אותו בני ישראל", מה שמלמד שעיקר האבל והיגוון נרשם אצל הזכרים שבעם, אצל אהרן, לעומת זאת, האבל חצה מגדרים וגילים והקיף את העם על כל חלקיו – "ויבכו את אהרן… כל בית ישראל". לא רק היקף האבל היה גדול יותר בפטירת אהרן, אלא גם עומק היגון והצער. אנשים ראו בפטירתו אבדן אישי ממש!
החיבה הגדולה שרחש העם לאהרן לא צצה לראשונה עם מותו. כבר בחייו רבים-רבים קראו לילדיהם על שמו, עד שבהלווייתו צעדו אחרי המיטה שמונים אלף בחורים שנקראו בשם 'אהרן'!
ומניין נבעה אותה אהבה כלפיו? מה הפך אותו לאהוב העם, אפילו ביחס למשה – 'הרועה הנאמן'? הייתה זו עובדת היותו אובססיבי להשכנת שלום, באופן שכשראה או שמע על ריב שנתגלע בין בני זוג, בני משפחה או סתם ידידים, הוא לא נח ולא שקט עד שהאהבה והאחווה חזרו לשרור ביניהם. וכך, אין ספור מבני ובנות ישראל חבו לו חוב אישי גדול על שהחזיר את חייהם הזוגיים או החברתיים למסלולם הנכון, וגם מי שלא נזקק ל'שירותיו' באופן אישי, הכיר והוקיר את פועלו זה של אהרן ורחש לו חיבה גדולה. זו אם כן הסיבה לנהי והיגון הקולקטיביים שירדו על כל שדרות העם עם הלקחו מאיתם.
שושבינים משני הצדדים
על פי הזוהר, ההבדל בין שני האחים הגדולים – משה ואהרן, לא התבסס על הבדלי אופי ומזג בלבד, אלא נעוץ היה בשוני מהותי בהגדרת תפקידם המנהיגותי. ובלשון הזוהר – משה היה 'שושבינא דמלכא' (השושבין של המלך) ואילו אהרן 'שושבינא דמטרוניתא' (שושבין המלכה/השרה).
משמעות הדבר בעברית צחה: הקשר שבין ישראל לקב"ה מוקבל ונמשל לחתן ולכלה, כאשר הקב"ה בתפקיד החתן ואילו 'כנסת ישראל' היא הכלה. את 'ביתם' הם הקימו יחד בשעה טובה ומוצלחת ביום מתן תורה, ו' בסיוון ב'תמ"ח לבריאת העולם, וכדברי חז"ל במשנה: "ביום חתונתו – זה מתן תורה".
וכמו בכל חתונה, מלבד החתן והכלה שנוטלים את התפקיד המרכזי, יש גם שושבינים משני הצדדים. וכאן נכנסים לתמונה משה ואהרן; משה, כך מלמד הזוהר, היה השושבין מצד 'החתן' (זה הקב"ה), ואהרן – מצד הכלה, כנסת ישראל.
ולא היה זה הבדל ייצוגי בלבד, אלא בעל ביטויים מעשיים שונים. משה רבנו, כ'שושבינא דמלכא', דאג להכיר לבני ישראל את דרכו של החתן ורצונותיו ולימדם את תורת ה', מצוותיו והלכותיהן. הוא גם הוכיחם כשסרו מהן וייסרם בדברים כשסטו מאורחות התורה. ובכלל, 'שכינה מדברת מתוך גרונו' של משה, עד שיכול היה לומר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", אף שכוונתו כמובן שהקב"ה ייתן את אותו עשב לבקרם של ישראל.
ולעומתו אהרן שהיה בכובע ה'שושבינא דמטרוניתא', החזיק בידי הכלה והוליכה אל החתן. הוא פחות עסק בלהנחית על ישראל הוראות והנחיות מגבוה, והתמקד בעיקר בלרומם את ישראל אל הקב"ה ולדאוג לכל צרכיהם, בדגש על השכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.
דרישות התפקיד
תפקידו של מגשר ומשכין שלום אולי נשמע קורץ ונוצץ, אבל האמת היא שהוא לא פעם מתגלה כ'כפוי טובה' ובעיקר הוא דורש. הוא דורש אורך רוח, הוא דורש לרדת לשורש הדברים ולהבין את המניע המדויק לסכסוך ועל מה הוא בעצם יושב, הוא דורש אמפתיה ואמונה בטוב הבסיסי של בעלי הריב, והוא דורש גם נכונות לספוג עלבונות והקנטות מהצדדים הניצים על היומרה ליישר את ההדורים ביניהם וכן הלאה. ובכלל, הריצה אחרי אנשים המתבצרים בעמדותיהם והניסיון העיקש להגיע אל ליבם ולהסיר את האיבה ביניהם, דורשים שפלות רוח גדולה.
אצל רוב האנשים יתעורר מיד עם סירובו של מאן דהו שיעזרו לו, ובטח כשיזלזל ביכולתם ובכנות כוונתם, רגש של – 'אני ממש לא מתכוון לרדוף אחריך' או: 'לא רוצה – לא צריך'. לא כן אהרן. הוא, ממש לא עשה מעצמו ומכבודו 'אישיו' וגם כשנטרקה בפניו הדלת או חמקו מפניו, הוא 'רדף שלום'!
וכך זה מנוסח במסכת כלה: "ושפל רוח [יש ללמוד] מאהרן… שאין לך שפל רוח יותר מרודף שלום; וחשוב בדעתך – איך הוא [יכול להיות] רודף שלום אם אינו שפל רוח… הא כיצד? אם אדם מקללהו – אומר לו 'שלום עליך'. אדם מריב עמו ושותק. ועוד: אם רבו שניים, הוא משפיל רוחו והולך אצלם ומרצהו על זה וכן לזה".
אהרן אף פעם לא נמנע מללכלך ידיו בריב של אחרים ולחזר אחריהם עדי ישלימו, מתוך מחשבה שאין זה לכבודו. הכבוד שלו לא העסיק אותו בכלל. מה שטרד את מוחו ולא הניח לנפשו, זו מציאות עגומה ובלתי הגיונית שבה שני יהודים, בנים למקום ואחים זה לזה, רבים ושונאים האחד את רעהו. עם זה – הוא לא יכול היה להשלים.
ב'שלום קר' חסר העיקר
על אף שבפשטות ניתן להגדיר את עיסוקו של אהרן כגישור, מדויק יותר להשתמש בהגדרת המשנה אודותיו: "אוהב שלום ורודף שלום", שכן תפיסת אהרן כמגשר, חוטאת לאמת.
מושג הגישור הוא בעל קונוטציה של פשרה ו'מודוס ויוונדי', כלומר – 'דרך לחיים משותפים'. במצב כזה, שורר שלום קר בלבד, כאשר המשקעים עודם קיימים ורק שמצליחים להתעלם מהם, כביכול, ולחיות בשלום יחסי. כאלה הם 'הסכמי השלום' שבין ישראל לשכנותיה, שאינם אלא פשרה פרגמטית של הצדדים הניצים וממש לא 'שלום'. הניסיון מלמד שלא פעם הסכמים אלו לא שווים אפילו את הנייר עליו הם כתובים.
ישלום' שכזה, הוא בעצם שלום בעל תוכן נגטיבי של – אי לוחמה. אבל אהרן לא היה 'מגשר' ולא הסתפק במצב שבו איכשהו חיים ביחד. מבחינתו של אהרן שהיה 'משוגע על השלום', כל עוד יש איזשהו רגש של איבה, גם אם אינו ניכר בשטח ואיננו מראה סימפטומים, עוד לא הגענו אל היעד הנרצה. זה לא שלום, זו פשרה.
השלום על פי אהרן הוא פוזיטיבי. הוא הרבה מעבר לאי לוחמה ושביתת נשק. השלום הינו החזרת האהבה שבין בעלי המריבה. הוא העלמת כל רגש טינה והעברת 'הרשימו' ממה שהיה. שאיפתו הייתה לרומם את בעלי המחלוקת טפח או טפחיים למעלה, כך שיתעלו עליה ויגלו את השלום שכל כך רוצה לשרור ביניהם. 'שושביני השלום' לדידו של אהרן, אינם אנשי האו"ם שייתנו ערובה לסיכומים שבו, אלא האחווה והרעות.
אומנותו של אהרן
הגמרא מתארת איך זה עבד בשטח ומה היו שיטות הפעולה של אהרן להשכין שלום. בין היתר היא מספרת: 'כך הייתה אומנותו של אהרן הצדיק' – כששמע אהרן על שניים 'שהיו מריבים' זה עם זה, 'הלך אצל האחד והיה אומר לו 'שלום עליך רבי!' ואומר לו פלוני – 'שלום עליך רבי ומורי! מה מבקש מורי כאן?" מדוע הטריח עצמו הצדיק לסור לביתי? והיה אהרן משיב: 'פלוני חברך שגרני אצלך לפייסך'. הוא רוצה בכל מאודו לשוב ולהיות לך חבר נאמן. והוא היכה בפניי על חטא, הוסיף אהרן, ואמר: 'סרחתי על חברי'.
ביקורו של אהרן הכהן בביתו שלו ודבריו על בקשת שליחתו של חברו, היו עושים רושם אדיר על השומע, ו'מיד אותו איש מהרהר בדעתו: וכי כזה צדיק בא אליי לפייסני?' באותו הרגע הוא היה מתעורר ברגשי חרטה עמוקים על כל העניין עם חברו והיה אומר: 'רבי, סרחתי עליו!' אני שחטאתי כלפי חברי, עליי מוטלת החובה לבקש סליחה!
ברגע שהדברים נאמרו על ידי האיש, ידע אהרן שהחלק הראשון של משימת השכנת השלום הוכתר בהצלחה והזדרז לשים פעמיו אל השני, בעל דבבו. כשהגיע אליו, נהג אהרן בדיוק באותה השיטה וסיפר גם לזה על בקשת הסליחה הכנה של חברו, לא לפני שפרגן למארח הנרגש סופרלטיבים כ'שלום עליך רבי' ודוגמתם. 'וכשפגעו שניהם בדרך', מסיימת הגמרא, 'זה אומר לזה – ימחל לי מה שאני סרחתי לו וזה אומר לזה כן' ושוב נעשו הם לחברי אמת ואוהבים נאמנים זה לזה.
זו לא רמייה – זו האמת לאמיתה!
ניתן ללמוד הרבה עקרונות ופרינציפים מדרכו של אהרן להשכין שלום, אבל נאיר כאן שניים מהם: ראשית – מחמאה וכבוד. כשאהרן בכבודו ובעצמו הגיע אל היהודי הנרגש שלא ידע בשל מה זכה לכבוד הזה ועוד אמר לו, "שלום עליך רבי", נקל לשער איך שהוא פשוט נמס! למראה אהרן בביתו הוא צבט עצמו לוודא שזה אמיתי ולא איזה חלום. ולשמע מילותיו הוא שאל את עצמו: אני שמעתי טוב? הוא באמת פנה אליי עכשיו ואמר 'שלום עליך רבי?'
ומיד היה לזה אפקט. כשהוא שמע מפי אהרן את התואר 'רבי', הוא בין רגע הפך לבעל ערך וחשיבות בעיני עצמו. הוא שאב מזה המון כוח. וכשיש לך כוח וערך, אתה יכול להרשות לעצמך להודות – 'סרחתי על חברי'! אתה מספיק חזק בכדי להכות על חטא ולהגיד 'טעיתי'. וכך ניצל אהרן את מעמדו הרם ואת ההערצה אליו בכדי לרומם את האיש ולגלות את הטוב שבו.
ושנית, אהרן מלמד אותנו שמצווה לשנות מפני דרכי שלום! אם בכדי שיקל על האיש לרדת מהעץ ולסיים את הריב עם חברו יעזור אם נספר שהחסר מבקש את סליחתו, עשה זאת! נכון, "מדבר שקר תרחק"; אכן, "חותמו של הקב"ה אמת", אבל שמו הוא 'שלום' ואין דבר האהוב עליו כמותו.
ובעצם, כשאהרן אמר לאחד שחברו רוצה לפייסו ואמר 'סרחתי על חברי', הוא לא שיקר כי אם "שינה מפני דרכי שלום". אהרן ידע ששני היהודים שרבים ושונאים זה את זה, שניהם בעלי נשמה אלוקית המלאה אהבה כלפי כל איש ישראל. אין זאת אלא שבשל איזושהי פגיעה באגו או רגש קנאה שהשתלט עליהם, נוצרה ביניהם מריבה. אם כן, החבר רוצה לפייסך, "אלא שיצרו אנסו". זה לא הוא שרב אתך, זו נפשו הבהמית המלאה באגו וגאווה.
אם מתייחסים למישור העובדתי-חיצוני, הרי שבדברי אהרן הייתה סטייה מן האמת, אבל בהתייחס לפנימיותם של בעלי המריבה – הייתה זו האמת לאמיתה!
ואהרן, כאמור, לא הסתפק 'בשלום קר', אלא רצה להשיב את אהבתם הישנה ולחדש את חברותם כמקדם. הוא לא רצה 'לטייח', אלא למרק. הוא ביקש לטפל בשורש המריבה ולגרום להם להתעלות ולהתרומם מהמקום שבו הייתה פגיעה. וכפי שנאמר באבות דרבי נתן שהיה אהרן "יושב אצלו, עד שמסיר קנאה מליבו ".
"עיין באבות דרבי נתן"
החסיד ר' בערל בוימגרטן ז"ל סיפר – שבעת שהיה ר"מ בישיבה הוא הגיע באחת השבתות לישיבה, ובעוברו על יד אחד הבחורים, נדף ממנו ריח חזק של עשן סיגריות ויחרד ליבו. הייתכן שהוא מעשן בשבת?! שאל עצמו ר' בערל. לשם בירור הדבר, הוא קרא לכמה בחורים שהכירו את הבחור דנן די טוב ושאל אותם אם מהיכרותם אותו עישון בשבת נראה להם אפשרי.
לאכזבתו של ר' בערל סברו הבחורים שכן ואמרו שלדעתם הבחור אכן מעשן בהיחבא.
"אז מה עושים כעת?" הרהר ר' בערל ממושכות ולא הצליח להגיע להחלטה. כשחשב לשלוח אותו מן הישיבה, מיד נזכר באביו של הבחור שהיה יהודי חסידי ומיוחד ולא יכול היה לחשוב על הצער הגדול שהדבר יגרום לו. ומלבד זאת, הוא נרתע כמובן מעצם עשיית צעד הרה גורל שכזה, צעד שעלול לחרוץ את עתידו הרוחני של הבחור כמו גם את של ילדיו וצאצאיו. מאידך, כשחשב לבחור בהבלגה והעלמת עין מחילול השבת של הבחור ולהשאירו בינתיים בישיבה כאילו דבר לא אירע, מיד עלה בליבו חשש שמא רחמנותו היתרה על הבחור, היא בבחינת פשע כלפי הבחורים האחרים שעלולים להיות מושפעים ממנו לרעה.
התיישב ר' בערל וכתב מכתב בו הציג את חשדו לגבי הבחור ואת התחבטותו לגבי הצעדים בהם עליו לנקוט ושלח אותו לרבי. בניגוד למכתבו הארוך, תשובת הרבי הייתה קצרה מאוד ונכתב בה: "עיין באבות דרבי נתן פרק י"ב משנה ג'".
הזדרז ר' בערל לפתוח אבות דרבי נתן ב"פרק י"ב משנה ג'" ומצא שנאמר שם כך: "מה תלמוד לומר 'ורבים השיב מעוון'? כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע בו באדם רשע ונתן לו שלום, למחר ביקש אותו האיש לעבור עבירה ואמר: 'אוי לי! היאך אשא עיניי ואראה את אהרן? בושתי הימנו שנתן לי שלום'. נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה". למקרא שורות אלו אליהן הפנה אותו הרבי, גישת הרב בוימגרטן השתנתה באחת ב180 מעלות ו"רוח אחרת הייתה עמו". כעת הייתה לו שליחות והיה לו אתגר. מני אז והלאה הוא קירב את הבחור, חיבקו בחום, שוחח עמו בתדירות, התעניין בו, נועץ בו והרעיף עליו אהבה. בשבתות, עשה עצמו ר' בערל כתתרן נטול חוש ריח, התעלם מריח הסיגריות העז שהדיף הבחור והחריש.
"הנה אני עומד לפניך!"
חלפו שנים ובחתונה כלשהי ניגש אל הרב בוימגרטן אברך חסידי ואמר: "כבוד הרב, זוכר אותי?". "האמת שלא" השיב ר' בערל ואימץ את מוחו בניסיון להיזכר. כעבור רגע אמר הבחור את שמו ומיד ידע הרב בוימגרטן שמדובר ב"בחור ההוא". ואז הוא סיפר:
"כבוד הרב, אתה קירבת אותי מאוד בזמן שאני לא שמרתי שבת וגם לא ממש האמנתי. אמנם הייתי במקום די גרוע, אבל עדיין היו בי ייסורי מצפון שלא הניחו לי לעשות כאוות נפשי ברוגע ובהשלמה. אני זוכר שאמרתי לעצמי שאעשן סיגריה בשבת, ואז מן הסתם יזרקו אותי מן הישיבה בבעיטה וכך אוכל לשכוח מהכול ו'לעשות חיים'. אלא שתוכניתי השתבשה שכן משומה אתה הרעפת עליי הרבה אהבה. כשראיתי שאני חשוב בעיניך, הבנתי שאני כנראה שווה משהו גם אצל הקב"ה". בהתרגשות רבה סיים הבחור את הווידוי האישי ואמר: "הרב בוימגרטן, הנה אני עומד לפניך בלבוש חסידי ומגדל חמישה ילדים מתוקים".
כזו הייתה דרכו של אהרן, זו דרכו של הרבי – דרך של קירוב ואהבה!
רק אהבה!
מסביבנו ילדים, וגם מבוגרים, החווים קשיים שונים בגשם וברוח. כשאנו רואים 'נער מתמודד', מישהו שקצת קשה לו ביראת שמיים ובהנהגה בדרכי החסידות, עלינו לבחור בדרכו של אהרן ופשוט להעניק אהבה, להחמיא, לפרגן ולרומם! הפירגון הוא כלי חשוב מאין כמוהו בדרך להשגת שינוי ומהווה ביטוי עיקרי לאהבתנו. וכדברי הרמב"ם: "מצווה על כל אדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך'. לפיכך צריך לספר בשבחו!"
כל עוד נרביץ בו מוסר או נכריח אותו לעשות א או ב, "כי כך יהודי צריך לעשות" ו"זה מה שכתוב בשולחן ערוך", אנו אולי נצליח בקרב אבל נפסיד במערכה… אם הוא מאותגר רוחנית, לא נפתור את זה באמצעות ציווי שיוביל לציות עיוור ומאולץ. עלינו לחברו רגשית, וזה יוכל לקרות ביתר קלות כשיחוש אהוב ובכלל, יחוש טוב ובעל ערך. כי כשיהיה לו טוב עם עצמו, עולים הסיכויים שיהיה לו טוב גם עם בוראו ומצוותיו.
ומעניין, בעת שהיו ישראל במדבר הם זכו למן בזכות משה, למים מבארה של מרים בזכות מרים, ולענני הכבוד בזכות אהרן. שלא כמן והמים הנכנסים אל תוך האדם ומזינים אותו, ענני הכבוד רק הקיפו את ישראל וחפו עליהם מלמעלה. כי זו דרכו של אהרן – הוא נתן כבוד ואמר 'שלום עליך רבי', השפיע אהבה, וממילא, לעתים מבלי שהאדם היה מודע לכך, רומם אותו ושינה את אורחותיו לטובה.
יענקל'ה לא מעשן בשבת!
כשהגיע הרבי מבאבוב ר' שלמה הלברשטאם לניו יורק אחרי השואה, הוא הגיע כמעט בגפו והשתכן ב'איסט סייד' שבמנהטן. בשואה הנוראה הוא איבד גם את משפחתו וגם את חסידיו, כשמכל משפחתו נותר רק בנו ר' נפתלי. הגיעו הדברים לידי כך שבימי הבראשית שלו בניו יורק, אפילו מניין לתפילות עלה לו בקושי ובמאמץ…
באחת הפעמים בהן חסר לו עשירי למניין, יצא הרבי מבאבוב לתור אחר מישהו שישלים למניין ומצא יהודי שבעצמו עבר שואה והיה רחוק משמירת תורה ומצוות. אף על פי כן, פנה אליו הרבי מבאבוב וביקש שיואיל בטובו לעזור לו וייכנס לבית הכנסת למשך התפילה. האיש, ששמו היה יענקל'ה, נעתר ומאז הוא עשה את הטובה הזו פעמים נוספות כשאחת לכמה תפילות הוא אף ניגש כשליח ציבור.
חלפו הימים, חצר האדמו"ר מבאבוב החלה משתקמת והסתפחו אליה עוד ועוד יהודים, ואותו יענקל'ה שכעת כבר לא נזקקו לו, חדל מלהגיע. 'איפה יענקל'ה' שאל ר' שלמה את בנו ר' נפתלי בבוקר שבת אחת. 'כבר זמן רב שלא ראיתי אותו כאן. אנא, סור לחפשו ולהזמינו לתפילה'. הלך ר' נפתלי לקיים את מצוות אביו ועד מהרה הוא איתר את יענקל'ה…
יענקל'ה ישב לו על ספסל בפארק, עיתון בידו וסיגריה בפיו. ליבו של ר' נפתלי נחמץ מהמראה והוא שב לבית הכנסת מבלי לומר ליענקל'ה מילה. 'ראית אותו?' שאל האב את ר' נפתלי. 'כן, אבל… הוא מעשן'.
'יענקל'ה לא מעשן בשבת', דחה האב את דברי בנו.
'מה הפירוש לא מעשן?' תמה ר' נפתלי, 'הרי בעצמי ראיתי אותו מעשן, רק לפני כמה דקות!'
'זה לא הוא מעשן', פסק האדמו"ר מבאבוב, 'זה הנאצי מעשן… יענקל'ה עבר את ייסורי השואה האיומים, איבד את משפחתו וסבל צרות קשות רק בשל היותו יהודי. והוא מלא בכעס ומרירות. שלא באשמתו, קשה לו עם שמירת שבת ושמירת מצוות התורה. והוא אשר אמרתי', סיים ר' שלמה את דבריו לבנו, 'שלא הוא המעשן – הנאצי מעשן…'
עברו שלושים שנה ואותו יענקל'ה הגיע אל הרבי מבאבוב והזמינו לחתונת בנו כשכיפה על ראשו. הרבי לא זיהה אותו והוא הציג את עצמו: 'אני יענקל'ה, הייתי משלים לכם מניין לפני כשלושים שנה ועומד חזן'. מייד זכר אותו הרבי מבאבוב, חיבקו בהתרגשות ואמר לבן שלו כהמשך לשיחתם ההיא וכאילו לא עברו שלושים שנה: רואה, אמרתי לך שלא הוא המעשן!
זהו מבט פנימי על יהודי.
"שתהא שלהבת עולה מאליה"
כשראה אהרן את חנוכת הנשיאים שבה לא זכה להשתתף, חלשה דעתו. אמר לו הקב"ה: "חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות!"
הנרות אלו נשמות ישראל – 'נר ה' נשמת אדם'. ואהרן הדליקם וגילה אותם ובאופן של "'בהעלותך את הנרות' – שתהא שלהבת עולה מאליה!" באהבתו, הצליח אהרן הכהן לרומם את היהודי באופן שהוא מעצמו ישוב על חטאיו ויודה: אני הוא שסרחתי. וזו הדרך הנעלית ביותר בקירוב – "שלך גדולה משלהם".
משה ואהרן, שני המנהיגים הגדולים, היו בקווים שונים ומשלימים. "חסד – זה אהרן, אמת – זה משה" , ובכל אחד מאיתנו ניצוץ משניהם שעלינו לגלותו. ויהי רצון שנצליח להחזיק בשניהם – בחסד ובאמת גם יחד, ונזכה בקרוב לראות בחסד ה' ובגאולת אמת!
