רגשי אשם ומצפון מאוד מזוהים אתנו כיהודים. כך לדוגמה, בכל יוזמה של תיקון עוולה, שוויון זכויות ו'צדק חברתי', נטלו היהודים חלק דומיננטי או אף היו מחולליהן. תמיד הם פעלו למען המוחלשים, שמרו על נורמות מוסריות גבוהות ובדקו את עצמם ואת דרכם באורח קבע. בהקשר זה ידועה גם "האשמתו הקשה" של הצורר הנאצי ימ"ש ולפיה "המצפון הוא המצאה יהודית"…
מצפון מפותח אמנם נובע ממקום טוב, אך עלול להיות לרועץ לבעליו אם אינו מווסת ומבוקר. יש אנשים שכל חייהם עוברים עליהם עם רגשות אשם, גם כאשר אין לכך הצדקה אמיתית ובטח שאין מזה תועלת. זו יכולה להיות האשמה עצמית בדברים שכלל לא היו בשליטתו, כמו איזושהי פגיעה שחווה בעבר ומשומה הוא לוקח על עצמו את האחריות לכך שהיא אירעה; זה יכול להיות 'רגש אשם של שורד' – 'למה דווקא אני ניצלתי ולא קרובי?!' 'באיזו זכות אני חי את חיי כאשר אלה של קרובי/חברי נגדעו באחת?!' ו'איך לא הבחנתי בו רץ לכביש?!' וזו יכולה להיות ביקורת עצמית מוגזמת – 'זה סביר, אבל היה צריך להיות הרבה יותר טוב' ועוד.
כשהמצפון ורגשי האשם 'עובדים שעות נוספות' ומייסרים את האדם ללא הרף, הם עלולים להתברר כהרסניים. הם יסחטו ממנו את כל משאביו הנפשיים בהתחפרות בכישלון ובהלקאה עצמית, ולא יותירו לו די אנרגיה לשינוי חיובי ועשייה ברוכה. במקום להוביל לתיקון, הם יקבעו אותו בבעיה.
אך כשהם במינון הנכון, בזמן הנכון ומסיבות נכונות – תועלת גדולה בצדם. ההבנה ששגיתי או על כל פנים יכולתי להיות במקום אחר לגמרי, טוב בהרבה מהמקום בו אני נמצא, היא הזרע ממנו נובט תהליך חיובי של שינוי, תיקון ותשובה. היא המניעה ומדייקת תנועה של צמיחה והשתפרות, באשר ההווה עדיין איננו המצב האידיאלי ואיננו ממקסם את מי שאנחנו יכולים להיות.
פרשתנו היא הפרשה איתה ניכנס לחודש אלול, 'חודש הרחמים והסליחות' וחודש של חשבון נפש על מצבנו הרוחני, ויש לה מסר חשוב ויסודי מאוד ליצירתו של כל תהליך של תיקון וצמיחה, איזה שרק יהיה, כך שאכן יצליח וישיג את מטרתו ויעדיו.
'פה אחד' חלש מהכרעת הרוב?!
פרשתנו המתחילה בציווי: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך… ושפטו את העם משפט צדק", עוסקת רבות בדיני הדיינים. תחילה בדרישה שידונו דין אמת – ללא משוא פנים או מקח שוחד , בהמשך בסמכותם הבלתי מעוררת ועונשו של 'זקן ממרא' המערער עליה, וכן בעונשים שונים הנגזרים על החוטא על ידי הדיינים, כגון מיתה לרוצח .
דין מפורסם בדיני הסנהדרין, הוא דינו של רב כהנא ולפיו: "סנהדרין שראו כולם לחובה, פוטרים אותו" . כלומר, אם כאשר דנו מישהו בעוון המחייבו מיתת בית דין, נחלקו הדעות לגבי הרשעתו אלא שהיה רוב מספיק להמיתו – ממיתים אותו, אך אם חברי הסנהדרין סברו 'פה אחד' כי יש להמיתו, "פוטרים אותו".
דין זה מעורר קושי, בהיותו בניגוד להיגיון הפשוט שעל פיו הרשעה 'פה אחד', חזקה ומוחלטת יותר מהרשעה על בסיס רוב בלבד. לשם דוגמה, בית דין צבאי ישראלי יכול לגזור עונש מוות על מי שהורשע בטרור, רק אם הורשע בידי השופטים 'פה אחד' וכולם סברו שעונשו מוות. וכאן, דווקא נחרצותם של כל חברי הבית דין בדבר הרשעתו של הנידון וחיובו בעונש מיתה, הופכת את הקערה וממלטת אותו מבוא על עונשו. מה הרציונל שבדבר?
חשש התרשלות…
ביאורים שונים נאמרו בכך, ומהם ביאורו של המהר"ץ חיות שזה עיקרו:
נאמר בתורה "והצילו העדה", ומכך למדים שעל הדיינים מוטלת החובה לנסות ולהציל את הנאשם מאשמה, אם רק יש פתח דיני לדבר, כמובן. אשר לכן, אם חרף הוראה זו לפשפש ולחזר אחר זכותו של הנאשם – "ראו כולם לחובה", יש לנו חשש מה שמא מישהו כאן התרשל במלאכתו ולא עשה די בכדי להציל את הנאשם. אחרת, איך זה שלא נשמע ולו קול אחד בודד שלימד עליו זכות וסבר לפוטרו? ובכלל, בכדי להגיע לבירור וליבון אמיתי של כל דין או סוגיה שהם, חייבים שיהיה איזשהו צד לעומתי. קול אחר. מישהו שיציע ראייה אחרת של הדברים. ואם אלה חסרו ומשומה "ראו כולם לחובה", מבלי יוצא מן הכלל, אין מנוס מלפטור את הנאשם.
ויש ששם ליבו לכך שלא נאמר "בית דין שדנו כולם לחובה" אלא "שראו כולם לחובה", וההבדל הסמנטי הזה שופך אור, לדידו, על הסיבה ש"פוטרים אותו". ההבחנה הזו מלמדת, כך יאמר, שאין מדובר כאן בבית דין שרק לאחר עיון, חקירה ובדיקה הגיעו למסקנה "חייב", אלא כאלה שמיד עם קריאת התיק, כבר "ראו כולם לחובה". כבר ההתרשמות הראשונית שלהם הובילה להרשעה…
וכשזה המצב, קשה עד בלתי אפשרי שיצליחו להתנתק מהרושם הראשוני החזק לחובתו של הנידון ויהפכו בזכותו בכל הלהט. דינו מראש היה די חסר סיכוי ומשום כך "פוטרים אותו". כי רק אם יש לנו ביטחון מוחלט שהדיינים הפכו כל אבן בניסיון למצוא לו זכות שתפטור אותו מן העונש, או אז נוכל לקבל את פסק הדין המרשיע.
אגב, רבי שמחה בונים מפשיסחא הסביר כך את האמור בתפילות הימים הנוראים: "באין מליץ יושר מול מגיד פשע, תאמר ליעקב דבר חוק ומשפט וצדקנו במשפט" ואמר: איזה "דבר חוק ומשפט" יש לקב"ה לומר כאשר "אין כל מליץ יושר" בעדנו? זה הרי מצב בעייתי מאוד, ומדוע שיזכה אותנו חרף ריבוי הקטגורים ומגיד הפשע? אלא שיש לו לפעול על פי הדין הנזכר – "בית דין שראו כולם לחובה, פוטרים אותו". ממילא, אם אין "מליץ יושר מול מגיד פשע", הרי שעל פי "חוק ומשפט" זה יש לקב"ה "לצדקנו במשפט"…
התרשלות? זה לא שייך!
על הסבר זה בדין "בית דין שראו כולם לחובה" מקשה הרבי כך: דרישות הסף לסנהדרין קטנה שדנה במחויב מיתה וביתר שאת בסנהדרין גדולה של שבעים ואחד, היו מחמירות ביותר. כך כותב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות סנהדרין: "אין מעמידים בסנהדרין בין בגדולה ובין בקטנה אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגים בחוכמת התורה, בעלי דעה מרובה, יודעים קצת משאר החוכמות, כגון רפואות וחשבון תקופות ומזלות…"
ולא רק החכמה מצויה אצלם, אלא גם רגישות ורחמים, משום כך לא ממנים לא סריס ולא זקן מופלג בשנים "שיש בהם אכזריות".
גם הזהירות מכל הטיה ושיקול זר שעלולים להוביל לפסק דין מוטעה, הייתה רבה. היו מתחילים בשמיעת דעתם של הקטנים שבדיינים תחילה לגבי הנידון, ורק מאוחר יותר שמעו את הגדולים שבהם, זאת במטרה שכל אחד יביע את דעתו האישית ולא יושפע מכך שחכמים וותיקים ממנו סבורים כך או אחרת. וזהירות משוחד ואבק שוחד, גם היא הייתה בתכלית, לעתים אף נראתה מוגזמת…
מסופר בגמרא ששמואל הדיר עצמו מלדון את דינו של מאן דהו שסייע לו לעבור בגשר ואמר "פסול אני מלהיות לך לדיין". כיוצא בדבר אמימר שהסיר ממנו פלוני נוצה קלה שהתעופפה לה והתיישבה על בגדיו ומנע עצמו מלדון את דינו ועוד.
אם כן, כיצד יעלה על הדעת שחברי הסנהדרין היו ממהרים מדי בדינו של אדם והתרשלותם היא שהביאה אותם לפסיקה 'פה אחד' שחייב הוא מיתה? האם נחשוד בהם שלא קיימו כראוי את מצוות התורה לתור אחר זכותו ולהצילו? בוודאי משהו אחר עומד מאחורי הדין הנ"ל שכש"ראו כולם לחובה – "פוטרים אותו".
כשמתושלח קם לתחייה
ומסביר הרבי הסבר נפלא שמסר אדיר בצדו: אמנם בית דין מצווים "והצילו העדה", אך גם כאשר הם נאלצים להכריע את דינו לכף חובה ולהמיתו, גם אז מתקיימת שליחותם. כי כשבית דין מענישים מישהו, אין זו נקמנות חלילה, כי אם תיקון עבורו! כפי שלימד הבעש"ט, התורה לא נפרעת מהאדם מתוך רצון לבוא אתו חשבון, אלא בכוונה להעמידו במקום טוב יותר ולהביאו אל תיקון נפשו.
אלא שבכדי שעונש יביא את האדם לשנות אורחותיו ויהווה מזור לנפשו ותיקון לנשמתו, חייב להתקיים התנאי הבא: שעוד נותר אצלו איזשהו טוב שממנו יוכל לצמוח השינוי המיוחל. חייבים משהו להיאחז זו, איזשהו גרעין של טוב שיוכל לצמוח לאילן גדול, כאשר העונש הוא רק פרט בדרך להצמחתו ומשמש כניעור וטריגר על מנת לעוררו.
במרכז לחקר הרפואה הטבעית ע"ש לואיס בוריק ב"הדסה" שבירושלים, עוסקים, בין השאר, בחקר צמחי מרפא מאזור המזרח התיכון. מכיוון שחלק מן הצמחים הללו כבר אינם קיימים, הרי שהעבודה מתמקדת באיסוף מידע היסטורי אודות השימוש שנעשה באותם צמחים, על ידי העמים שישבו באזורנו בימים עברו. בין צמחי המרפא הללו כלול גם התמר, אלא שהזן הרפואי שהיה קיים בארץ בעבר כבר נכחד מן העולם. והנה, באחד הימים התברר לד"ר שרה סלון מ"הדסה", כי לפני כשלושים שנה נמצאו כמה גרעיני תמרים בחפירות האתר הארכיאולוגי במצדה, שתוארכו לשנת 65 לספירה, ומאז נשמרו באוניברסיטת בר אילן. ד"ר סלון פנתה לפרופ' מרדכי קילס, מנהל היחידה לארכיאולוגיה בוטנית בבר אילן, וביקשה ממנו כמה זרעים על מנת לנסות ולהנביט אותם. תחילה זלזל פרופ' קילס ברעיון וביטל אותו כליל, אך לאחר התעקשות קלה הסכים קילס לספק לה שלושה זרעי עץ תמר, מתוך ידיעה מוקדמת שכל עמלה יהא לשווא.
את זרעי התמר הביאה ד"ר סלון לד"ר איליין סולוויי מקיבוץ קטורה, הנחשבת מומחית לגידול צמחי מדבר, אך גם היא הייתה ספקנית לגבי הצלחת ההנבטה. הזרעים שכבר היו כמעט כבני אלפיים, היו ישבים ו'מתים' לגמרי. מכל מקום, הזרעים הושמו במים חמימים ואחר הוטבלו בחומר המסייע לצימוח שורשים וגם בדשן אורגני עשוי מאצות. בינואר 2005 נזרעו הזרעים בעציצים חדשים, חוברו למערכת ההשקיה והונחו בחדר מבודד עד כי נשכחו שם. שבעה שבועות לאחר מכן נבט אחד מהם, להפתעתה והתרגשותה הגדולה של סולוויי. השתיל כונה איך לא…"מתושלח", על שם שיאן תוחלת החיים מאז ומעולם, אשר חי כמעט אלף שנה. מאז התגבה התמר והתפתח, והתקווה היא שבאמצעותו יחשפו סודות העבר.
האדם משול לזרע – "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה" , ומשול לאילן – "כי האדם עץ השדה" . כמו אותו גרעין תמר שנדמה היה שכבר אבד שברו ובטל סיכויו, אך התברר שאפשר להנביטו ולהצמיחו, כך גם חברי הסנהדרין מצווים לעורר את הטוב שבנידון, כאשר פעמים זה על ידי שמזכים אותו ופעמים על ידי הענשתו.
'כל ילד חייב מבוגר אחד שיאמין בו'
אלא שכאמור, אי אפשר להתחיל אצל האדם שינוי בר קיימא, רק באמצעות שמייסרים אותו. ראשית, חייבים להאיר אצלו איזושהי נקודת אור, להצביע על חוזקה, לזהות גרעין של טוב, או אז אפשר גם לתת לו ניעור ולהכווין אותו לדרך חדשה.
מספרים על ילד שהיה פרא אדם ואימתם של המורים, עד שיום אחד משהו אצלו השתנה והוא עלה על דרך המלך. לאחר תקופה שבה השקיע בלימודים, האזין ברוב קשב למורים והגיש את שיעורי הבית במלואם ובזמנים, נערך מבחן חשוב בכיתה והמורה הבחינה שאחת לכמה דקות הוא מציץ באיזשהו פתק וממשיך בכתיבה. זה היה ברור כשמש – 'הבחור' מעתיק.
על אף שבדרך כלל הייתה מגלה אפס סובלנות להעתקות ומוציאה את התלמיד הסורר מהמבחן בצעקות, הפעם הוא התעלמה. היא לא רצתה להרוס באחת את השינוי המופלא שהתחולל בתלמידה. רק כאשר ניגש למסור לה את המבחן, אמרה לו בשקט: אתה מרגיש שעשית את המבחן ביושר? "כן", השיב התלמיד ועשה פרצוף מיתמם. "כן, אתה אומר? אוכל בבקשה לראות את הפתק שבכיסך הימני?" מבלי לחושב פעמיים הוציא התלמיד את הפתק ונתן למורתו.
היא הביטה בו וזיהתה את כתב ידה. ואז זה הבזיק לה. "הלוא זהו המכתב שהגשתי לו מזמן, כאשר חסתי עליו ורציתי לעודדו. כולם ראו בו בעיה וחשבתי שחייבים לספר לו גם על איזושהי מעלה. אז כתבתי לו כמה שורות מעצימות".
"למה הסתכלת בו כל כמה דקות?" שאלה המורה כעת בסקרנות. "זה פשוט מאוד", השיב; "בכל פעם שהתקשיתי במבחן, הסתכלתי בפתק והבנתי שאני יכול, אני מסוגל". המורה התרגשה מדבריו והתרגשותה גדלה כאשר תפסה עתה שאת השינוי הגדול בהתנהגותו הוא התחיל במקביל לאותו פתק קטן שלה. מסתבר שכל מה שהוא היה צריך, זה מישהו שיאמין בו וישים זרקור על הטוב שבו.
וזו בעצם מלאכתם של חברי הסנהדרין; היה עליהם למצוא איזה צד של זכות, נקודת אור באישיותו של הנידון, ורק אז הענישה הייתה מהווה כפרה למחויב בה ומשיגה את מטרתה – תשובת החוטא. וכמו שאומרת הגמרא במסכת מכות על האמור בתורה "ונקלה אחיך לעיניך": כיוון "שנקלה" הרי הוא כ"אחיך". כלומר, המלקות והביזיון שהתבזה החוטא, גורמים לו לשוב להיות "אחיך" בתורה ובמצוות. הם מביאים אותו לידי תשובה ומהווים לו כפרה.
אך אם "ראו כולם לחובה" – אף אחד לא הצליח למצוא לימוד זכות על החוטא, "פוטרים אותו" מבלי עונש, כי עונש לא יעזור… שום דבר טוב לא יצמח מענישה גרידא, כזו שאין בצדה אמונה ביכולת לעשות שינוי.
כשמבט חסידי והלכה ברמב"ם נפגשים
ביתר חידוד: מהותו של יהודי, כל יהודי, היא נשמה אלוקית וטוב צרוף. וגם כאשר הוא מדרדר רוחנית ומוסרית ונופל אפילו בעוונות המחייבים מיתת בית דין, בוודאי הטוב עוד קיים בו, כי זה מי שהוא. הטוב הוא חלק מהדי-אן-איי שלו, והרע אינו אלא שכבת שומן חיצונית שדבקה בו ומסתירה את מי שהוא באמת.
וזה לא רק רעיון יפה לדרשנים, אלא דבר בעל משמעויות הלכתיות! בהלכות גירושין פוסק הרמב"ם שהצריך לגרש את אשתו אך מסרב, "מכין אותו עד שיאמר 'רוצה אני', ויכתוב הגט והוא גט כשר". ואם ישאל השואל כיצד הגט כשר; הרי גט צריך להינתן מרצון ואילו כאן היה אנוס! מבאר הרמב"ם ואומר, דבר אותם הרבה לצטט הרבי: "אין אומרים 'אנוס' אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה… אבל מי שתקפו יצרו לבטל מצווה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו – אין זה אנוס, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה". כלומר, בסך הכול החזרנו אותך לרצונך האמיתי. לא זה שכתב את הגט כדין התורה נאנס, אלא אדרבה – מי שקודם סירב לכתוב גט היה אנוס! הוא נאנס על ידי יצרו שמנע ממנו לקיים את מצוות ה' שהיא-היא רצונו האמיתי.
וממשיך הרמב"ם: "לפיכך זה שאנו רוצה לגרש – מאחר שהוא [בוודאי] רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות את כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, כיוון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר 'רוצה אני', כבר גרש לרצונו". אם רק נשתיק את היצר שאנסו, מיד יתגלה שרצון התורה הוא גם רצונו הוא!
ואם חרף האמור, אפילו חברי הבית דין שהם בעלי מבט פנימי, מופלגים בחוכמה ו"מבינים דבר מתוך דבר", לא הצליחו לזהות בנידון צד כלשהו של חיוב וזכות, אות הוא שהטוב שבו כל כך נכסה ונעלם, שעונש לא יצליח להוות לו כפרה ולעורר לעשיית תשובה. אז בשביל מה? בכדי שהאדם יתחיל תיקון, שהזרע יצליח לנבוט, חייב להיות בתוכו משהו שנותר בריא שממנו נוכל להברות את כל גופו… וכפי שאמר ארכימדס: 'תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם כולו ממקומו'. אבל צריך נקודת משען. ועל כן, "בית דין שראו כולם לחובה – פוטרים אותו".
כולנו סנהדרין
בעצם, כולנו נמנים על הסנהדרין…. הרי כל ימינו אנחנו עסוקים בשיפוט. שופטים את החבר, את הבוס, את האיש שחתך אותנו בכביש או את זה שהתפרץ על המוכר בסופר, את האישה, את הילדים וכן… גם את עצמנו.
חשוב שנזכור שתמיד-תמיד, גם כאשר כל חברי הסנהדרין מכריעים 'פה אחד' לחובה, האמת היא שבתוך תוכו של היהודי יש טוב והטוב הוא מהותו. וכדברי נעים זמירות ישראל על עם ישראל בכלל – גם כש"אני ישנה – ליבי ער". דע לך, ריבונו של עולם, שעודני באהבתי אליך גם אם משומה זה לא ניכר בשטח וקיים קצר בין פנימיותי להנהגתי. נכון, ניגון נשמתנו לפעמים לא נשמע והנהגתנו רחוקה מזו הנכונה על פי מצוות התורה, אבל אין זאת אלא ש"יצרנו אנסנו". זה ממש לא מי שאנחנו.
נאמר באיוב: "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם יושרו – ויחוננו" . כיצד זה עובד? איך ייתכן שיש 999 מקטרגים המספרים על עבירותיו של האדם וכנגדם מתייצב מלאך מליץ אחד בלבד, ובכל זאת "יחוננו" ויפדה אותו מרדת שחת? מסביר ה'שפת אמת' שכאשר יש מישהו, אפילו אחד מאלף, הרואה בנו זכות, מזהה בנו טוב ומליץ יושר בעדנו, הוא יוצר אצלינו את האמונה בכוחנו ובכך מעודד אותנו ליצור שינוי בחיינו. וכך הוא פודה אותנו מרדת שחת.
כשהקטגוריה עוזרת לסנגוריה
רבי נחמן מברסלב אמר דבר נפלא על פסוק זה באיוב וביאר: מה הפשט "מני אלף", שפירושו מתוך האלף? אלא שאלף המקטרגים הם עצמם נעשים מליצים על ידי המלאך הזה – "כי כל מה שמתרבים המקטרגים יותר, הוא המליץ יותר מליץ עליו לטוב". הכיצד? ראו, אומר מליץ היושר, אף על פי שיש עליו כל כך הרבה מקטרגים, שיש כל כך הרבה שהסיתו אותו לחטא וליפול ברשת יצרו, עם כל זה יש בו נקודה טובה. כאן הוא חסד, שם הוא התפלל תפילה זכה בדמעות, הידר במצווה!
מיד עומדים כל המקטרגים ומשתאים: איך הצליח היהודי דנן לעשות טוב ולקיים מצווה, למרות כל העבודה שעשינו? כיצד זה התגבר על התאוות שבליבו ירינו? אין זאת אלא פלא! וכך, מתוך הקטגוריה שלהם יוצאת זכותו ומזדקרת מעלתו! "מני אלף"…
אם אנחנו רוצים לחנך את ילדינו, להשפיע על קרובינו, לשנות את עצמנו, זה יקרה רק אם נאמין תחילה בטוב שלנו. אחרת, גם אם נייסר עצמנו בהלקאה עצמית, טוב לא יצא מזה. רגשי אשם הם רק מועקה על הנשמה, כל זמן שאין עמם אמונה. אם אתה דן עצמך לחובה 'פה אחד', כדי שתפטור את עצמך כליל.
מצא את החיות שבזרע, השקה אותו ותטפחו ואז תראה ממנו אילן נאה, בעל פארות וטעון בפירות!
שגיתי במעלות שלי!
היה זה בתקופת נשיאותו של הרבי הרש"ב. הרשב"ץ (רבי שמואל בצלאל שפטיל) שהיה מזקני החסידים התוועד עם קבוצת חסידים והם ממש יצא מכליהם מהרעיונות עליהם דיבר ומהאופן בו דיבר.
בשלב כלשהו, אחד המשתתפים לא הצליח לכלוא את התפעלותו ואמר לרשב"ץ: הדיבור שלך הוא ממש 'נופת צופים', אתה מדבר עם כל כך הרבה חכמה, כל כך הרבה תבונה, הכל נאמר ברגישות, באהבה ובהתלהבות… אם יורשה לי, המשיך, רציתי לשאול האם אתה עצמך עשית פעם איזושהי שגיאה? האם נפלת במשהו, או שאצלך הכול הולך למישרין…
הרשב"ץ חשב רגע ואז אמר: כן. עשיתי טעות. שגיתי במעלות שלי! מיד נוצר איזשהו קול 'מחאה' מהקהל שכמו אמר: "נו, אל תהיה לנו כעת עניו ותקטין את עצמך", אך הרשב"ץ מיד הבהיר את כוונתו: לא הבנתם את אמירתי. שגיאתי לא הייתה 'בהערכת יתר', לא חשבתי שיש לי יותר מעלות ממה שבאמת יש לי, אלא להיפך; סבור הייתי שיש לי פחות מעלות ממה שבאמת חנן אותי ה'! שגיתי 'בהערכת חסר'…
בהתוועדות זו נכח גם בנו של הרבי הרש"ב, מי שלימים יתמנה בעצמו לרבי (הוא כ"ק אדמו"ר הריי"צ), ולמחרת הוא נכנס אל אביו ושיתפו בתכני ההתוועדות, כמו גם בהתרחשות זו בה אמר הרשב"ץ אשר הוא "שגה במעלותיו" אותן לא העריך כראוי.
לשמע הדברים ניכרה על פניו של הרבי הרש"ב קורת רוח מרובה והוא הפטיר: אכן, זו דרך החסידות! הכרת האדם מעלות עצמו, היא שורש התשובה!
