המשפיע חושף: כך עבר מישיבת 'קול תורה' לחסידות חב"ד • צפו

נולדתי במשפחה שהשתייכה לזרם הליטאי ומשכך גם למדתי בישיבת 'קול תורה' הנודעת בשכונת 'בית וגן' בירושלים, עת עמד בראשה הגאון הגדול ר' שלמה זלמן אויערבך ז"ל. הר"מים היו מצוינים, הלימוד היה לעילא ולעילא, אבל אני וקבוצת בחורים נוספים חיפשנו משהו מעבר. רצינו יותר. יותר עומק בעבודת ה', יותר רגש בקשר אתו. כחלק מחיפושיי, שמעתי כמה שיעורים בספר התניא ונחשפתי לכמה רעיונות ממשנת החסידות, אך המפגש עם תורת החסידות היה חלקי בלבד ובלתי מחייב.

כשהתחיל 'זמן אלול' בישיבה ואני בחור כבן שבע עשרה שנה, חשתי אי שקט פנימי בשל האווירה הכבדה ששררה בישיבה עם התקרבם של ימי הדין. ככל שהימים נקפו וראש השנה קרב, הסטרס והמועקה שלי התחדדו והמתח עלה. ביני לבין עצמי התפללתי כבר להיות אחרי יום הכיפורים ולהסיר מעליי את משאם הכבד של אלול ו'עשרת ימי תשובה'.

כשהגיע יום ח"י באלול, הבזיק לי לפתע שבחב"ד אין יום זה כשאר הימים ומציינים אותו בהתוועדויות חסידים. ביום זה, על פי המסורת החסידית, נולד הבעל שם טוב הקדוש בשנת תנ"ח , או כפי ששגור יותר בפי החסידים 'שנת נח"ת'; וכשמלאו לו 26 שנים, הוא החל ביום זה את לימודו עם מורו הידוע – אחיה השילוני. עברו עוד עשור וביום ח"י באלול בשנת תצ"ד, לאחר עשר שנות לימוד של סתרי תורה עם רבו, ציווה אחיה השילוני על תלמידו הגדול ש'יצא לאור' וייתן לעולם מקרני הודו ותורתו. אם בכך לא די, 'מגלגלים זכות ליום זכאי' וביום ח"י באלול ה'תק"ה, הגיעה לעולם נשמה חדשה שעתידה להעמיק בתורת הבעל שם טוב וללמדה כמשנה סדורה לכל מבקשי ה', בהולדתו של אדמו"ר הזקן – בעל התניא והשולחן ערוך.

כאמור, מצב רוחי 'האלולי' לא היה מן המשופרים, וחשבתי שהשתתפות בהתוועדות חסידים, התוועדות שבה יושבים ומדברים זה עם זה בענייני עבודת ה', מנגנים ניגוני שמחה וגעגועים ואומרים קצת 'לחיים' באהבת רעים, תוכל להיות לי לתועלת. וכך מצאתי את עצמי על אוטובוס בדרכי לישיבת 'תורת אמת', ששכנה באותם ימים בבניין עתיק בשכונת מאה שערים.

כשהגעתי, ההתוועדות כבר הייתה בעיצומה והתיישבתי לי בצד במרחק-מה ממנה, אלא שתוך רגעים מספר מישהו כבר דאג שאשב סביב שולחן ההתוועדות.

נולדתי מחדש!

בהתוועדות דובר באריכות על גישתה המרעננת והמרוממת של החסידות לחודש אלול, על פיה זהו חודש שבו אנו מחדשים ומאמצים את הקשר אל אבינו ואוהבנו שכל כך משתוקק וכמה שנשוב ונבוא עדיהו, ולא חודש שבו כבר מתחילים להכין לנו גזר דין הולם לחטאינו ופשעינו…

במאמר המוסגר: בעוד שבעולם הליטאי מושם הדגש העיקרי על לימוד התורה, בחסידות רואים בשמחה בה' ובמצוותיו עיקר גדול. כמובן, גם בעולם החסידי שוקדים על התורה ומתייגעים בה, אך השמחה זוכה בו למקום של כבוד ורואים בה ערך עליון. אף על פי כן, באופן אירוני כמעט, פטירתו של הגאון מווילנה, ראש וראשון לחכמי ליטא בדורו של המגיד ממעזריטש ותלמידיו, חלה דווקא בחג הסוכות 'זמן שמחתנו' , ואילו פטירתו של הבעש"ט היא בחג השבועות – 'זמן מתן תורתנו'. ללמדך, שאף ש'א-ל דעות ה" ודרכים רבות לעובדו, השלמות נוצרת על ידי התאחדותם של כולם, כצבא שחילותיו המגוונים יוצרים יחד את שלמותו ומהווים את מקור עוצמתו. וכך, הליטאי נתרם מסוכות ושמחה, והחסידי גם הוא מחובר לחג מתן תורה.

ובחזרה להתוועדות ההיא: החיות והאור שהחסידות העניקה לחודש זה ולמבטנו עליו, המשיך המשפיע בדבריו המתוקים, באים לידי ביטוי סימבולי בהולדתו של הבעל שם טוב הקדוש, מייסד תנועת החסידות, ביום ח"י באלול. לאמור, לא עוד אלול שבו הכול אפופים אימה וחרדה כשתחושת מועקה בליבם, אלא אלול חי! אל תסתובב מכווץ כבר מינן, אלא חיה והתחבר אל קדושת הזמן. שמח על הזדמנות הפז שבה הקב"ה מגלה את אהבתו אליך. חיה באלול!

הוא האריך בדברים, הציגם מכל הצדדים ואני נמלאתי באושר שלא יתואר במילים! עולם חדש נפתח בפניי. הכול האיר באור בהיר ודבריו היו לי כמים קרים על נפש עייפה. אולי זה יישמע קלישאתי, אבל חשתי אז כמי שנולד מחדש. סוף גיליתי מי אני באמת. בהכרה ברורה יכולתי לומר אז שיש בי משהו גדול יותר מסך רצונותיי הפשוטים והמשותפים לכל בני אנוש. יש בי, בהיותי יהודי, נשמה. יש בי חלק אלו-ה. יש לי שליחות! שמחה עצומה מילאה את ליבי.

השעון התקדם, השעה התאחרה והבנתי שאם לא אצא עתה, אפספס את האוטובוס האחרון לישיבה. אף על פי כן, ולמרות שלא ידעתי היכן אוכל לישון אם אישאר ב'תורת אמת' ללילה ומה אשיב כשישאלו ב'קול תורה' למחרת לסיבת היעדרי ואיחורי, החלטתי מבלי הרבה להתלבט שאני נשאר. האווירה, השירה והדברים הערבים ששמעתי באותו לילה, מגנטו אותי אליהם ולא השאירו לי לא יכולת ולא רצון לעזוב.

כשההתוועדות הסתיימה, בארבע לפנות בוקר לערך, יצאתי מן הישיבה שבקומה השנייה של הבניין העתיק, ירדתי בגרם המדרגות הארוך אל הרחוב ופסעתי היישר אל עבר הכותל המערבי. כשהגעתי, שפכתי שיח וצקון לחש לפני הקב"ה ואמרתי תהלים בהתרגשות ובהתרוממות נפש שכמותן לא ידעתי קודם לכן. ממש נהפכתי לאיש אחר.

כבר עשרות שנים שבכל שנה, עם היכנסו של חודש אלול, אני מעלה בזיכרוני את התרגשותי אי אז כבחור צעיר כבן שבע עשרה, בחור שזה עתה גילה עולם מופלא ופגש לראשונה באלול של אהבה, אלול של התקשרות, אלול של 'המלך בשדה' ומנסה להחיות זאת בנפשי שוב, כבימים ההם אך בזמן הזה.

"תחת אשר לא עבדת…בשמחה ובטוב לבב"

את חשיבותה של השמחה שאותה החסידות מעלה על נס, רואים גם בפרשתנו.

לאחר שהתורה מציגה את שפע הברכות להן יזכה מי שישמור לעשות את כל המצוות ה', היא עוברת לדבר על מצב מצער בו "לא תשמע בקול ה' אלוקיך, לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו", שאז חלילה – "ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך" . בשלב זה עוברת התורה לפירוט שלל קללות לא סימפטיות בעליל (אף כי, כידוע, מאחוריהן מסתתרים טוב וברכה), ובסך הכול 98 קללות…

את ההצדקה לקללות מציגה התורה תוך פירוטן ואומרת: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" . האר"י שם זרקור על כך שבפסוק זה התורה לא מתארת מישהו שכלל לא מקיים את מצוות הא-ל ובשל כך מביא עליו ייסורים, אלא מי שמקיים את המצוות אך לא עושה אותן "בשמחה ובטוב לבב". בזה כבר די בכדי להתחייב לשמיים… מובן, אם כן, שהשמחה בקיום המצוות איננה 'תוסף' נחמד המוסיף בהן טעם וערבות גרידא, כי אם דבר יסודי ומהותי וכהדגשת דרך החסידות. וידועה בהקשר זה אמירתו של האר"י לרבי חיים ויטאל תלמידו הנאמן, "כי כל מה שהשגתי שנפתחו לי שערי חכמה, הרי זה משום שהייתי שמח בעשיית המצוות".

זו לא החבילה שלי…

באחד ממשליו המפורסמים של המגיד מדובנא הוא המחיש את היותה של השמחה במצוות דבר שאמור לנבוע מהן באופן טבעי ולהגיע 'בילד אין' עם קיומן. וכך הוא ביאר את הפסוק בישעיה : "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל":

משל לסוחר ששלח שליח, כדי שיביא לו מטען מהנמל. עובר זמן והשליח מגיע כשהוא מתנשף ויגע, כפוף ומזיע. בשארית כוחותיו הוא מצהיר בנימה מותשת: "הנה, הבאתי את החבילה המבוקשת".

"זו לא החבילה שלי", הגיב הסוחר מייד, "צר לי, אך כנראה לקחת בטעות את החבילה שליד". לשמע הדברים הזדעק השליח והקשה: "אבל איך תדע שזו לא החבילה שלך, כאשר עוד לא פתחת אותה ולא ראית את תכולתה?".

"זה פשוט מאוד", השיב הסוחר, "החבילה שלי לא כבדה ובוודאי שלא הייתה גורמת לך ללכת כך חסר נשימה. אתה נראה כמי שנשא על גבו מזוודה המלאה באבנים וסלעים, אך החבילה שלי קלה היא ומלאה יהלומים!".

כך, אמר המגיד מדובנא, אומר לנו גם הקב"ה: אם "יגעת ישראל" והתורה ומצוותיה הם עליך למשא, כנראה "שלא אותי קראת יעקב" ואין זו עבודת ה' נכונה! התורה "נעימה ומתוקה" מפז ומפנינים, רק צריך להיטיב המבט, לראות במצוותיה – יהלומים. זה עולה לך בבריאות? זה מגביל אותך ונוטל ממך את שמחת החיים? לא יכול להיות! זה לבטח לא המצוות שלי. אם "לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל", מתוך הבנה ש"תורה איז די בעסטע סחורה" – חבר, פספסת משהו מאוד יסודי בקשר עם הקב"ה עד שדומה אתה כאילו כלל לא עבדת אותו – "ולא אותי קראת יעקב".

למרבה הצער אנשים רבים רואים בשמירת תורה ומצוות נטל ועול, הגוזלים את חדוות החיים ולוקחים מאתנו את חירותנו. כמו הבן הרשע הם מכריזים: "מה העבודה הזאת לכם", איזו הנאה יש בה? חסר להם המבט הנכון על התורה. חסרה להם ההכרה כי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". מי שיכול לשנות את מבטם ולהראות להם את הנועם והעונג שבה היא תורת החסידות. היא תעניק להם השקפה נכונה על מהי תורה, מהן מצוות ומהי דבקות בקב"ה.

"טעמו וראו כי טוב ה'!".

המלך בשדה

הכול מתחיל בראש ובנקודת המבט שלנו על הדברים. אם ברצוננו לעבוד את ה' באהבה ולקיים את מצוותיו מתוך רגש שמחה, עלינו להתבונן ביחסו האוהב כלפינו ובחסדו הגדול עמנו, וממילא תעלה גם אהבתו על ליבנו, "וכמים הפנים לפנים" נחוש כוסף ותשוקה להתקרב אליו בכל מאודנו.

כך באופן כללי וכך גם ביחס לחודש אלול. באותה התוועדות זכורה לטוב, זו שפתחה בפניי צוהר לעולם מופלא והעמידה אותי בקרן אורה, שמעתי מהמשפיע דבר שכל ילד חב"די (ולא רק) גדל עליו, אך לי הוא היה בבחינת חידוש מרעיש – משלו של בעל התניא על היותו של הקב"ה בחודש אלול כמלך בשדה.

מבלי להיכנס לכל פרטיו ועומקיו, המשל בכללו הוא זה: כשהמלך נמצא כברוב הזמן בארמונו שבעיר המלכות, הוא מאוד לא נגיש לעמו. האיש הפשוט יכול לחלום על מפגש עמו, אך ככל הנראה לא יוכל להגשימו; וגם אנשי מעמד האצולה או אף במחזיקים בתפקידי הנהגה ושררה – יוכלו לפוגשו בארמונו רק לאחר מתן רשותו ובגינונים המתחייבים מרום מעמדו.

אך לעתים, כאשר המלך חוזר העירה ממקום פלוני אליו יצא מסיבותיו, הוא עובר בשדה ופוגש שם את ה'עמך' העוסקים בעבודת האדמה בבגדיהם הפשוטים והגסים, ואינו משית ליבו לכך שבבוץ ורפש הם מלאים. ולא זו בלבד, המלך מסביר באותה שעה את פניו ומראה פנים שוחקות לכולם, מבלי כל הבדל של מעמד וחשיבות. רגעים אלו הם שעת כושר עבור הכול לראות את המלך ולחזות בחיבתו אליהם.

ובנמשל: שלא כבכל השנה שבה מלכו של עולם שוהה בחדרו שבארמונו, ולא כל אחד רשאי להקביל את פניו ככה סתם, בימי חודש אלול 'המלך בשדה'! הקב"ה מגיע אלינו ופוגש אותנו כפי שאנחנו. כן, גם כשאנחנו באמצעה של עבודת האדמה ומלבושינו, הלוא הם המחשבה, דיבור ומעשה שלנו, רחוקים מלהיות מתוקנים ונקיים. והוא מסביר פנים ומראה פנים שוחקות לכולנו! הקב"ה מגלה את אהבתו העצמית אל ישראל בניו, אהבה שאינה תלויה בדבר ואינה כרוכה בהכרח במצב רוחני מזהיר…

ומדוע? מה מביא אותו אל השדה? מה 'נאבד' לו שם עם דלת העם? הוא רוצה אותנו. מבקש את קרבתנו. כי הוא לא רק מלך גבוה ורם, הוא קודם כל אב רחמן.

נו, וכי אפשר להישאר אדישים למחווה שכזו מצד מלך מלכי המלכים הקב"ה? הרי גם לב אבן המס ימס לנוכח גילוי אהבתו הרבה אליו, אהבה שאינה מתרשמת מנפילותיו ומשוגותיו… בחיוכו הכובש של הקב"ה לנגדו הוא כמו שומע אותו אומר: "אהבתי אתכם"! ומיד נכבש היהודי באהבתו ומחזיר לו אהבה משלו. וזהו האלול שלו; אלול של יראת הרוממות, לא יראת הרצועה. אלול של רצון התקרבות, של אהבה עזה!

אלול וצעיפים צהובים

בהקשר זה ישנו סיפור מרגש על אדם שנסע ברכבת טרנס-סיבירית, נסיעה האורכת כמה ימים והבחין שבחור היושב בסמוך לו בקרון, נראה מתוח מאוד ומדי פעם קם, מציץ מן החלונות תוך שהוא כוסס את ציפורניו באקט המשדר עצבנות-מה וחוזר לשבת.

פנה האיש אל הבחור ואמר: "היי בחור צעיר, נראה שמשהו מטריד אותך, אתה נראה ממש מתוח! אפשר אולי לעזור במשהו?" אמירה זו קשרה ביניהם שיחה וכעבור דקה שתיים שיתף הבחור את בן שיחו בסיבה לדריכותו ולמתח בו שרוי: "אני נוסע כעת ברכבת – החל הבחור את סיפורו – אחרי שלוש שנים בהן ריציתי מאסר בבית סוהר".

'חייתי בבית עני. לא היה כסף והמזון היה בצמצום גדול. ביום בו הייתי ממש נואש למעט כסף, ביצעתי גניבה ולרוע מזלי נתפסתי ונשפטתי לשלוש שנים, אותן כאמור סיימתי לפני כמה ימים.

"הוריי לקחו את הסיפור קשה מאוד. אבא שלי שגם כך לא היה אדם בריא, קיבל התקף לב ונפטר. וכשאמא הפכה פתאום לבודדה, שכן בנה במאסר ובעל נעוריה נפטר, היא נעשתה מדוכאת וממורמרת.

"זה מאוד כואב לי. אני נושא על מצפוני גם את פטירתו בטרם עת של אבי וגם את שקיעתה של אימי.

"לאחרונה, לקראת השחרור הקרב ובא, כתבתי לאמא מכתב שתוכנו היה: 'אמא אני יודע שהסבתי לכם המון צער, ביזיונות ועוגמת נפש. אני לא יודע אם את רוצה לראות אותי בכלל… חשוב לי לומר לך שלמרות הקושי האישי שלי ותחושת הפספוס שארגיש, אני אבין אותך לגמרי אם תבחרי שלא לראות את פניי.

אני קונה כרטיס נסיעה ברכבת למקום מרוחק, אבל אעבור על יד עירך. אם את רוצה לראות אותי, שימי נא צעיף צהוב בתחנה במקום בולט וזה יהיה לי לאות שאת חפצה לראותי למרות הכל וארד בתחנה זו. והיה אם לא אראה את הצעיף, אמשיך במסעי ואסע הרחק…'

"עכשיו אתה מבין מדוע אני דרוך ומתוח? אני כל כולי אכול דאגה, שמא אתאכזב ויתברר שאימי לא רוצה לראותי! אני כל הזמן נעמד בכדי לראות האם אנו כבר מתקרבים לעיר מולדתי… תגיד, אתה חושב שהיא תתלה את הצעיף?" שאל כשהוא תולה עיניו בתחינה לבן שיחו שיעודדו.

לאחרי שהוא סיים את סיפורו הקשה, נמלא בן שיחו רחמים עליו וביקש לעודד את רוחו ולאמצו. כעת המתח לא היה נחלתו של הבחור בלבד, אלא אחז גם באיש. הוא התפוגג והוחלף ברון וגיל, כאשר הרכבת הגיעה אל התחנה שבעירו, ומבעד לחלונות נראו עשרות רבות של צעיפים וסרטים צהובים! משקל של טונה שרבץ עליו וגרם לכתפיו של הבחור לשחות, הוסר מעליהן באחת. אהבת אימו שלא הכזיבה שינתה אותו, האירה את עולמו והחלה פרק חדש בחייו.

בחודש אלול הקב"ה תולה עבורנו אין ספור "צעיפים צהובים". הוא מחייך אלינו ומבקש שנחזור אליו. שנשוב ונתאחד! חרף העבר הבעייתי, למרות הכישלונות. כי אהבתו, אהבת אב, לנצח תהיה לילדיו. "פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי!" מבקש הקב"ה, הבה ונחדש את הקשר ונגלה שוב את האהבה ביננו.

והרעייה – הלוא היא כנסת ישראל, מתמסרת לרגש אהבתה ונופלת אל חיקו של הקב"ה. "אני לדודי ודודי לי!"

"היום אני כורת איתך ברית חדשה"

לפני קצת יותר משנה אירע אסון בירושלים כאשר אוטובוס הידרדר במורד רחוב שמגר, הרג במקום אישה ושתי בנותיה ופצע קשות כמה נוספים. בין הפצועים קשה הייתה כלתו הטרייה של הרב והמלחין הנודע ר' הלל פלאי, שהייתה אז רק חצי שנה לאחר נישואיה. במשך ימים נלחמו הרופאים על חייה ונאלצו גם לכרות את רגליה, רח"ל.

כשהתעוררה, סיפר הרב פלאי לאחר מכן, היה על יד מיטתה בעלה, בנו הצעיר, והיא שאלה אותו שאלה ישירה וקשה, כזו שבשום מקום לא לומדים כיצד לענות עליה. "אילו התאונה הזו הייתה קורית לפני שהתחתנו, האם היית מתחתן אתי?". בני השיב לה תשובה כנה ומיוחדת ואמר: "לא. לא רואה היתכנות שהייתי בוחר לאישה מישהי קטועת רגליים. אבל, אילו זה היה קורה לפני החתונה, זה היה קורה לך. עכשיו, זה קרה לנו..".

ובני, סיפר הרב פלאי, הוסיף ואמר לה כדברים הבאים: "היום אני כורת איתך ברית חדשה, ברית מסוג אחר לגמרי מזו שהייתה לנו. עמוקה יותר, פנימית יותר. שום דבר לא יכול להפריד ביננו!"

והוסיף הרב פלאי, יהודי חם ולבבי שכולו טובל ברגש ואמר: בתפילה המיוחסת לרש"י, שיש קהילות האומרות אותה ביום הכיפורים נאמר, בין היתר: "תלבב את רעייתך, תכרות לה ברית חדשה. תיקר נפשה בעיניך". ריבונו של עולם, אנחנו לא מושלמים. רחוקים משלמות. גם אנחנו לא עושים תמיד עם הידיים והרגליים את מה שעלינו לעשות. אנחנו "מאבדים" אותן, חלילה. אבל, אבינו מלכנו, "תלבב את רעייתך, כרות לנו ברית חדשה".

ואת זה, עושה הקב"ה בחודש אלול. גם כשאנחנו בשדה ושקועים הארציות, ברפש ובוץ, הוא איתנו ומסביר פניו אלינו.

ויהי רצון שנגלה בימים אלו את אהבתנו אל הקב"ה ונחוש היטב באהבתו הגדולה אלינו, ונזכה לשוב ולהתאחד עמו ולהתעלס באהבים בגאולה השלמה בקרוב!