לאחר תקופה בה לא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו, שב והופיע איתן בבית חב"ד וביקש לממש את הצעתי מאז – לארחו ולהכיר לו את עיקרי תורתנו ואמונתנו. וכך, במשך כמה ימים למדנו תורה באופן אינטנסיבי והשתדלתי לפרוש בפניו את השקפת היהדות אודות מגוון רחב של נושאים, אלא שתחושה מוזרה ליוותה את לימודנו והמוטיבציה שלו ללמידה הייתה חידתית משהו. מחד, הוא האזין ברוב קשה לדבריי ונראה היה שהוא מבינם היטב, אך מאידך – לכל אורך הלימוד הוא ישב קפוא ופסיבי לגמרי. לא הקשה על דבריי ולא הביע הזדהות, לא אתגר אותי ואת הרעיונות ולא נתן משוב על הלימוד. בקיצור, האזין בהצטיינות אך עם אפס מעורבות.
גם כשניסיתי לעורר 'פרובוקציות' כדוגמת: "אתה יודע, הגבר על פי ההלכה אומר בכל בוקר ברכה על 'שלא עשני אישה!' ואילו האישה כמו משלימה עם מר-גורלה ומברכת, לפחות בחלק מהקהילות, 'שעשני כרצונו!'", לא זכיתי לשום תגובה מצדו. הוא לא צעק "שוביניזם" ולא אמר "חשוכים", רק ישב דומם והקשיב.
ואז זה הגיע. ביום השלישי ללימודנו, לאחר עוד שעה ארוכה של מונולוג שלי כמעט ללא השתתפות מצדו, הוא שאל: "נוכל אולי לטייל קצת בפארק?" יצאנו לפארק העירוני הסמוך לבית חב"ד ושוחחנו שיחה קלילה בעלת נושאים טריוויאליים ('שיחה על מזג האוויר'). בשלב מסוים איתן השתתק וראיתי שהוא חוכך בדעתו האם לשתף אותי במה שעל ליבו אם לאו. עודדתי אותו לשתף אותי במחשבותיו ובמה 'שיושב' עליו ולשמחתי הוא אכן נעתר: "כבוד הרב", התחיל איתן בטון מהוסס, "אני רוצה לספר לך קצת על עצמי ועל מה שהביא אותי אליך".
"נולדתי בישראל, למדתי במוסד הנחשב 'הטכניון' ואני בעל דוקטורט לסוציולוגיה. בימים ההם הייתי פציפיסט מושבע, איש תנועת השמאל הקיצונית – 'שלום עכשיו' ומאוד לא חיבבתי דת ודתיים, בלשון המעטה…
"כשגדלתי קצת, החלטתי לחפש את עצמי ואת האמת וכך הגעתי להודו. עברתי מכת לכת, מגורו לגורו עד שמצאתי את שחיפשתי אצל גורו מפורסם בשם בוגואן. הוא מיזג בדבריו חכמה עמוקה ותבונה רבה כשהכול מתובל בהומור ששבה אותי. התחברתי אליו מאוד. הערצתי אותו.
"באחד הימים ביקשתי להיכנס אליו לבדי בכדי שיעניק לי שם חדש, דבר המעלה את רמת הקשר שלך אל הגורו שלב, אך הוא ביקש לברר קודם את מידת השתייכותי לשורשיי היהודים: 'אתה מגיע מישראל?' הוא שאל, 'כן' השבתי. 'אתה רואה בעצמך יהודי?' גם על שאלה זו השבתי בחיוב. 'והשורשים שלך, הם חשובים בעיניך?' 'אני חושב שכן', השבתי בשלישית. ניכר היה שהוא לא שבע רצון מתשובותיי ואז אמר: 'כל עוד זה המצב, אתה לא יכול להפוך לחבר מן המניין בקבוצתנו; עליך להתנתק מעברך בכדי לכונן את עתידך כאן. הצעתי אפוא, שתיסע לאירופה ממנה הגעת הנה עם חברתך, למד על יהדותך ואז, כשתראה שרעיונותיה לא שווים יותר מדי ותבכר את העקרונות והרעיונות שמלמדים כאן על אלה של היהדות, או אז תוכל להצטרף אלינו ולהיות חלק אינטגרלי מקבוצתנו'.
"תחילה נסעתי להולנד", המשיך וסיפר לי איתן את סיפורו, "מקום מגוריה של חברתי הלא יהודייה, אך שם הפנו אותי לאנטוורפן וכך הגעתי אליך…
"אני מרגיש מאוד לא נעים שהוניתי אותך ולא שיתפתי בכך שמטרת לימודי היהדות שלי אינה הרצון להתקרב לתורת ישראל, אלא דווקא מתוך רצון להתנתק ממנה. רציתי להיעזר בך בכדי לברוח מיהדותי. רק מה, בשלושת הימים שאנחנו לומדים יחד חוויתי טלטלה גדולה. ביקשתי להתנתק ולבעוט ביהדותי, אך נפשי כמו נשאבה אליה. ניסיתי למצוא בה כשלים והבלים, אך מצאתי מרגליות ויהלומים. זו הסיבה שישבתי קפוא במהלך לימודנו. נוצר ניגוד גמור בין מטרתי הראשונית לחווייתי הלימודית, ולא ידעתי כיצד להגיב לו.
"אך כעת", המשיך איתן, "אני רוצה שנלמד יהדות לשם יהדות. ברצוני להכיר את מורשתי מתוך הערכה וסקרנות, לא בכוונת נטישה והתמרדות".
"חטפתי שוק. ראש השנה היום!"
במשך תקופה ישבנו ולמדנו יחד כשהפעם איתן שותף מלא ללימוד, ובכל יום שעבר איתן התחבר יותר ויותר לאידישקייט והזדהה עם מחשבת היהדות, אף שעוד לא היה מוכן לשמוע על קיום מצוות בפועל. התהליך היה נראה מבטיח וההתקדמות הייתה עקבית, אך הם נקטעו באחת. "אני מרגיש בשינוי שעובר עליי ואני חושש ממנו", אמר לי איתן באחד הימים. "אפשר שמה שעומד מאחוריו איננה האמת שנמצאת ביהדות, אלא האווירה המדבקת השוררת כאן והחיכוך שלי עם יהודים דתיים. אני פשוט מושפע מהחברה בה אני נמצא כבר זמן ארוך. בקיצור, החלטתי לעזוב את המקום, לנתק אתכם קשר ולחזור לחברתי ההולנדית. אם היהדות אכן קשורה אליי והיא-היא משאת נפשה של נשמתי, בטח היא תמצא דרך להופיע גם בביתה של חברתי הגויה… אך אם לא, אינני חפץ בה". הצטערתי על החלטתו זו, אך לא עלה בידי לשנותה. איתן עזב ולא חזר.
חודשים עברו והגיע ראש השנה. בעת שבעל התפילה אומר בקול את המילים העוצמתיות והמרגשות: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך!" נזכרתי לפתע באיתן וביקשתי מה' במחשבה: "ריבונו של עולם, איתן מחפש אותך! אנא, תתגלה גם אליו. שידע איתן וידע כל פעול – 'כי אתה פעלתו'! שיבין גם הוא 'כי אתה יצרתו', שיקבל אותך עליו למלך".
לא עברה דקה ואני מרגיש יד על הכתף שלי. אני מרים את העיניים וכמעט מתעלף. מולי עומד לא אחר מ…איתן! התחבקנו חיבוק ארוך כשדמעות בעינינו. התרגשותי לראותו שוב ועוד רגע אחרי שביקשתי עליו משומה, הייתה עצומה. מכיוון שהיינו באמצע התפילה לא יכולתי לשוחח אתו וגם לא להסביר לקהל שהביט במחזה והבין שמשהו מיוחד מתרחש מולו, מה בדיוק קרה כאן, רק נתתי לאיתן מחזור והמשכנו בתפילה.
אחרי התפילה איתן היה אורח הכבוד בסעודה בביתי וסיפר על מאורעות אותו היום: כמנהגי בכל יום, גם הבוקר השכמתי ועשיתי מדיטציה במרפסת ביתה של חברתי ההולנדית. אלא שהיום, מבלי כל הודעה מוקדמת, התעוררה בי באמצע המדיטציה תחושה חזקה שמישהו מסתכל עליי. נוצרה בתודעתי הכרה ברורה שיש בורא לעולם. הרגשתי את הקב"ה.
עצרתי את המדיטציה, נכנסתי לבית ושאלתי את חברתי האם היא מכירה שכן יהודי שייתכן ומחזיק לוח שנה יהודי. "יש כאן שכן שאני חושבת שהוא יהודי, אבל הוא לא נראה לי אחד שמחזיק אצלו לוח שנה יהודי", אמרה. אף על פי כן סרתי אליו ו'במקרה' היה לו לוח עברי שאותו הוא מקבל מהקהילה היהודית בהולנד בכל שנה. ביקשתי לראותו וחטפתי שוק. גיליתי שהיום הוא יום ראש השנה, אחד הימים הקדושים ביותר לעם היהודי! הבנתי שדברים בגו וההתעוררות שלי איננה מקרית.
"אני חייב לנסוע לאנטוורפן", אמרתי לחברתי הגויה. "אני חוזר לשורשים שלי". יצאתי לכיוון הרכבת במטרה לעלות על רכבת לאנטוורפן, אך אז נזכרתי שזה קצת בעייתי. ראש השנה ורכבת לא כל כך הולכים ביחד… כמעט וחזרתי, אבל אז הבליחה לי המחשבה: "פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה! מי יודע אם גם מחר תישאר לי ההתעוררות הזו? אני חייב לנסוע. עכשיו!" והנה אני כאן, סיים איתן את סיפורו המפעים.
למן אותו היום והלאה איתן התקרב מאוד ליהדותו ולמורשת הנצח של עמו ודבק בדרך ישראל סבא.
מזלנו גובר…
סיפור התעוררותו של איתן בראש השנה, כמו סיפורים רבים אחרים על התעוררות הניצוץ היהודי ביום מסוגל זה, מזמין לבירור אודות סוד כוחו ומעלתו של היום.
"זה היום תחילת מעשיך", אנו אומרים על יום ראש השנה, אף שהיום הראשון לבריאה היה כ"ה באלול. הכיצד? יום א' בתשרי, היום השישי לבריאה, הוא היום שבו נוצר אדם הראשון – נזר הבריאה ותכליתה ומסיבה זו יצדק לומר עליו "זה היום תחילת מעשיך". נכון, היו אמנם עצים, פרחים ודגים כבר קודם ליום א' בתשרי, אך מה בכך? רק כאשר אדם הראשון הצטרף אליהם, מי שעליו הוטלה השליחות האלוקית והוא שיכול להגשים את תאוות הקב"ה לדירה בתחתונים, זו שלשמה נברא העולם כולו, או אז התחיל הסיפור האמיתי – "זה היום תחילת מעשיך". רק אז הפרויקט של הקב"ה הושק ויצא לדרכו.
ראש השנה, אם כן, הוא יום ההולדת של אדם הראשון ומשכך הוא גם יום ההולדת של כולנו, שכן אדם הראשון היה בעל 'נשמה כללית' שאיחדה בתוכה את כל הנשמות כולן כמובא בכתבי האר"י.
יום הולדתו של אדם איננו יום כשאר הימים, בהיותו יום מסוגל שבו 'מזלו גובר'. ביום זה הוא מקבל אור חדש בנשמתו. מקבל כוחות חדשים. וכך, בכל ראש השנה זוכה אדם הראשון לאור נעלה יותר, למדרגה גבוהה יותר ו'כנשמה כללית' הוא מעלה יחד אתו את כולנו.
וזה מה שעורר את איתן באותו ראש השנה; 'מזלו' גבר, נשמתו התרוממה ונפשו כמו התנערה מעפרה. הוא חיפש את הקב"ה, חיפש את האמת שלו ועל כן הוא מצא. כי אם אתה מחפש ברצינות, בוודאי גם תמצא! מתי? אין מתאים מיום סגולה כראש השנה!
"לפיכך נברא אדם יחידי"
שלא כמו שאר הברואים שנבראו "למינם", בקבוצות ולא כבודדים, האדם נברא לבדו. אדם אחד (כאשר הוא עצמו היה מורכב מזכר ונקבה כאחד), לא שניים ובטח לא רבים. כבר המשנה בסנהדרין נדרשת לשוני הזה שבין האדם לשאר הנבראים ומבארת למה נברא האדם יחידי. התשובה לשאלה זו על פי חסידות היא בעלת מסר עמוק וחשוב מאין כמוהו:
בבוראו את אדם הראשון לבדו, ביטא הקב"ה את מבטו על כל נשמה ונשמה כבעלת ערך עצמי אינסופי, כזה שאינו תלוי באחרים. לכל נשמה ערך מוחלט ושליחות אישית. ביוצרו את האדם לבדו בגן עדן מקדם, כמו נשמע קולו האבהי קורא ואומר: "אני אוהב אותך, כפי שאתה לעצמך, אהבה גדולה! מבטי עליך מלא הערכה ואין בעולמי אלא אותך! אתה 'יחידי' בעולמי, והקשר שלי אתך הוא קשר נצחי".
הקב"ה אוהב כל אחד מאתנו ללא תנאי. לא בגלל מה שאנחנו עושים או לא עושים, אלא 'כי יש לנו את זה'. את מה? את הנשמה – 'חלק אלוה'. כי "בנים אתם לה' אלוקיכם". וכמו אב הקשור לבנו קשר בלתי ניתן להפרה ויהי-מה, כך והרבה יותר מכך, קשור הקב"ה עם כל אחד מאתנו. אם הקשר של אב ובנו מבוסס ביולוגיה בעיקרו, הקשר של הקב"ה עם כל אחד מישראל הוא עם נשמתו ומהותו.
יום ראש השנה, היום בו נברא האדם יחידי, הוא יום מסוגל לגילויו של אותו קשר עצמי-נשמתי של כל אחד מישראל עם הא-ל. שוב נשמע קולו עולה ומנסר: "אהוב אתה לי – אתה ולא אחר!". נו, מה הפלא שאיתן חש בזה היום, כה ברור ומוחשי את נוכחותו וקרבתו של הבורא…
למה לא חצוצרה?
הקשר העצמי של הקב"ה לכל אחד מאתנו, כמו גם הערך המוחלט של כל נשמה בפני עצמה, ללא תלות באישורה של חברתה, בא לידי ביטוי במצוותו של ראש השנה – "מצוות היום בשופר".
באופן טבעי מתעוררת אצלנו תהייה לפשר סודו ומעלתו של השופר אשר נבחר להיות ל"מצוות היום" של ראש השנה – "היום הרת עולם", ואנו שואלים למה? מה יש בו בשופר שהופך אותו למרכזו ושיאו של ראש השנה?
אחד ההסברים לכך הוא הסברו של רבנו סעדיה גאון ולפיו השופר משמש ככלי לבטא את המלכת הקב"ה למלך עלינו ועל עולמו, המלכה הנערכת בכל ראש השנה מחדש. אלא שגם על כך נשאל, מדוע דווקא שופר ולא לדוגמה חצוצרה, נבל או כינור? הלוא אף הם 'מלכותיים' ומתאימים לא פחות 'למעמד הכתרה'.
ההלכה קובעת ש"כל הקולות כשרים", כלומר, בין אם קול השופר נאה וברור ובין אם הוא צורמני, צרוד וחלוש – ניתן לקיים בו את מצוות התקיעה כהלכתה. וטעמא בעי, מדוע אין כל התייחסות לטיב הקול הבוקע מהשופר ואין דרישה שיהא נאה? להיכן נעלם ה"זה א-לי ואנוהו" שמציב הוראה כללית "להתנאות לפניו במצוות"?
ועוד: הגמרא במסכת ראש השנה3 נדרשת לטעם שאנו תוקעים פעמיים ביום ראש השנה – הן 'תקיעות דמיושב' (התקיעות שבין תפילת שחרית למוסף) והן 'תקיעות דמעומד' (הנתקעות בעת שאנו עומדים ומתפללים את תפילת המוסף), ומסבירה שזה בכדי "לערבב את השטן" ולסתום את טענותיו וקטרוגיו על ישראל, שכן כשהוא שומע את התקיעות החוזרות ונשנות, הוא מתבלבל לגמרי ו"מסתתמים דבריו". ושוב עולה השאלה – מה סוד כוחו של השופר שהוא מצליח ככה להוציא את השטן משיווי משקל ולבלבלו? מדוע לא מצינו שהשטן מתבלבל לגמרי כשישראל אוכלים מצה בליל הסדר, נוטלים לולב או נותנים זה לזה משלוחי מנות?
עם זה – גם השטן לא יכול להתווכח…
בעוד שאת כל הברואים כולם ברא ה' באמצעות דיבור בלבד – "כי הוא אמר ויהי", הרי שאת נשמת האדם הקב"ה נפח באפיו ולא הסתפק באמירה שתיכנס בו רוח חיים וכמו שכתוב: "וייפח באפיו נשמת חיים".
מאחורי השוני הזה עומד הבדל דרמטי בקשר שבין האדם לבוראו, לעומת זה של שאר הנבראים: כשם שהדיבור נוצר מאוויר חיצוני יחסית, ולכן גם איננו דורש מאמץ מיוחד ואיננו מתיש את המדבר, כך גם הנבראים כולם – להוציא האדם – נבראו מבחינת דיבור בלבד ולא קיבלו משהו ממהותו של הקב"ה כביכול. נפיחה, לעומת זאת, היא פעולת הוצאת אויר פנימי מראותינו (כמו בעת ניפוח בלון) ולכן היא גם כרוכה במאמץ מסוים. כשהקב"ה הכניס באדם את נשמתו, הוא הכניס בו "חלק אלו-ה ממעל" ונתן לו משהו ממנו, כביכול. לכן הדבר מתואר כנפיחה, לאמור: נתתי לך משהו מתוכי ופנימיותי.
ועל פי זה מתבאר בחסידות הקשר של השופר לראש השנה והוראתו אלינו: בשופר, יותר מבכל כלי נגינה אחר, הוצאת קול דורשת נפיחה מאומצת מאוד. מי שסתם ינשוף לתוכו, ישמע רק את קול הנשיפה עצמה… על כן קבעה התורה את התקיעה בראש השנה – יום יצירת האדם כ"מצוות היום", כדי להזכיר ליהודי – דע כי כוחך גדול! כשם שאתה נופח בשופר באוויר שבתוכך, כך יש בך נשמה אלוקית שננפחה על ידי בוראך, יש בך "חלק אלו-ה"! אתה לא עוד מערך ביולוגי מתוחכם ומורכב, אלא בעל שאר רוח. יש בתוכך 'א שטיק אלוקות'.
היותו של קול השופר ביטוי לקשר העצמי שלנו לקב"ה בשל אותה נשמה שננפחה באפנו, מסבירה גם מדוע השטן כה מתבלבל ומתערבב לשמע קול השופר ומדוע אין הקפדה על נעימות צליליו; כל זמן שהקשר שלנו לה' כרוך בשמיעה לקולו וציות למצוותו, יש לשטן פה מלא עלינו. כאן ביטלת תורה, שם חטאת בלשון הרע, פה העלמת עין מהצדקה וביום פלוני הלכת אחר תאוות ליבך. הקלסר שלו די עבה…
אבל ברגע שישראל תוקעים בשופר ומזכירים על הקשר העצמי שלהם לאביהם שבשמיים, קשר של נפיחה – 'יש בנו חלק אלוה', הוא משתתק. עם זה הוא לא יכול להתווכח ואת זה הוא לא יכול להחליש. "וכל הקולות כשרים בשופר" – כי קולו הוא קול צעקת הנשמה, הקשורה עם הא-ל המאצילה תמיד, גם אם צעקתה איננה ערבה ונעימה.
וזהו ראש השנה.
"תגיד לי אתה, זה חיים?!"
הרב יחזקאל אברמסקי היה אב בית דין בלונדון, מראשי ישיבת סלבודקה בבני ברק וחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. בצעירותו הוא התבקש על ידי קהילת סלוצק לבוא ולשמש כרב, זאת לאחר שהרב איסר זלמן מלצר שכיהן כרבה של סלוצק המעטירה לפניו נמלט מאימת הקומוניסטים שקידשו מלחמה כנגד תורת ישראל ורדפוהו.
על אף שקבלת רבנות באותם הימים הייתה כרוכה בסיכון עצמי גדול, נעתר הרב אברמסקי לתחינתם של תושבי סלוצק וקיבל עליו את המינוי. ואכן, לא עבר זמן רב עד שהוא נאסר ונשלח לחמש שנות עבודת פרך בסיביר הקפואה, בעוון החמור של פעילות יהודית.
בכל יום הוא יצא לחטוב עצים ולעשות מלאכות קשות ומייגעות שלא הלמו את אופיו ולא התאימו לכוח גופו, אכל לחם צר ומים לחץ וסבל עינויים קשים. באחד הלילות שכב הרב אברמסקי ער על דרגשו ולא הצליח לעצור את מחשבותיו ולעצום את עינו. על ידו שכב עורך דין רוסי ששם לב באי השקט והרהורים בהם היה שרוי שכנו, והתעניין בידידות לשלומו. "למה אתה כל כך טרוד? על מה כבר יש לחשוב כאן באמצע הלילה?" הוא שאל את הרב אברמסקי. תשובתו הייתה זו:
"אני חושב על תפילה שכל יהודי אומר מיד עם התעוררותו בבוקר: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" ומנסה להבין על מה בדיוק עליי להודות; הרי אני מוטל כאן על דרגש עץ עלוב בקור מקפיא, וכשאקום ממנו עם בוקר אצא לעבוד בעבודה סיזיפית שאין לה קצבה, אין לי כאן משפחה, אני ללא ספרים, סובל עינויים ממנהל העבודה ויכול למות כאן מבלי שלמישהו יהיה אכפת ולא לזכות אפילו לקבורה… תגיד לי אתה, זה חיים? על זה להודות? שאלת על מה אני חושב? על זה אני חושב", סיים הרב אברמסקי.
על האמונה אני מודה!
אלא שרגע לאחר מכן נשמע קולו של אברמסקי אומר בהתרגשות: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך!".
עורך הדין שקודם לכן כל כך הזדהה עם שאלתו-טרונייתו של הרב אברמסקי על חייו, נותר מבולבל. "רגע, אז… למה אתה בכל זאת אומר תודה? על מה?" שאל במבט שהביע חוסר הבנה.
"אומר לך על מה אני מודה: תודתי לבורא העולם היא בייחוד על ה"רבה אמונתך". אני מודה לו על שהחזיר לי את נשמתי ושיש לי את האמונה בו! על אמונתי אני מודה".
לכל אחד יש רגעים או תקופות בהם הוא מתמודד. עם הילדים, פרנסה, בריאות, מצב רוח ירוד, נפילות ועוד. בזמנים שהכול פורח ומשגשג והמזל מלווה אותנו, קל להודות. אך ברגעים קשים, בתקופות שפל – על מה ולמה נודה? אומר הרב אברמסקי: על האמונה! האמונה ממלאה אותנו ויוצקת בנו כוח ומשמעות, גם בזמנים מאתגרים ואפלים. היא מזכירה לנו שבכל מצב, גם אם איננו מרנין בלשון המעטה, אנחנו מבצעים שליחות אלוקית! יש לזה מטרה. אם אני במקום חשוך, זה לא סתם סבל מקרי וחסר פשר; עליי להאירו באור. להביא אור לזוגיות שקצת מקרטעת, לילדיי שזקוקים להכוונה, אל בית הרפואה והחולה שעל ידי ולכל מקום. וככל שהשליחות מאתגרת יותר, כך גם הקרדיט שניתן לי מאת ה' – שהרי למלחמה גדולה לא שולחים חיילים קטנים.
הרב אברמסקי גבר על כל הקשיים, גדל מהם ויצא ת"ל את גבולות רוסיה הקומוניסטית. כשביקר בארצות הברית הוא הגיע אל הרבי הריי"צ עמו היה בקשר של ידידות והערכה משנים קדמוניות ושיתף אותו במה שעבר עליו, כמו גם בתובנה מהלילה ההוא בסיביר שהתודה היא על ה"רבה אמונתך". הרבי הריי"צ שבעצמו נרדף על ידי השלטון הקומוניסטי, נאסר וכמעט שאיבד את חייו בשנת תרפ"ז בעוון פעילות 'אנטי רבולוציונית' שלא הייתה אלא הקמת מקוואות, ישיבות מחתרתיות והחזקת היהדות ברחבי רוסיה, שמע את התובנה האמונית והעוצמתית של הרב אברמסקי ואמר: לפעמים שווה להיות בסיביר בשביל לגלות את האמת העמוקה הזו, להפנימה ולחיות איתה…
בדומה לכך אמר החסיד ובעל המסירות נפש רבי לייזר ננס: גם אם ייתנו לי מיליון דולר לא אסכים לחזור ולחוות את הייסורים שעברתי במחנות העבודה, אך בד בבד – גם לא אסכים למכור בעד שום הון שבעולם את כל מה שקיבלתי מאותן שנים קשות!
בראש השנה, היום בו האדם נברא יחידי, צריך לשוב ולהזכיר לעצמנו את היותנו בעלי שליחות אלוקית ייחודית, כזו שרק אנו יכול למלא, שליחות המלווה אותנו בעתים מוארות כבזמני קושי ואתגר. אמונתנו בה' ובשליחות שהטיל עלינו, מעניקה לנו שפע כוח ומשמעות תמידית ואין ראויה ממנה לתודה!
ד"ש מגיהינום…
נתן ילין מור – ממנהיגי הלח"י, פובליציסט וחבר כנסת, היה בעל טור קבוע בעיתון היהודי-אמריקני 'דער אלגעמיינער זשורנאל' שנערך בזמנו על ידי הרב גרשון בער גייקובסון. לא היה זה דבר של מה בכך שאחד כנתן ילין מור יקבל טור בעיתון, שכן העיתון היה ברוח דתית-אמונית ואילו נתן ילין מור לא היה המאמין הכי גדול, ב'אנדרסטייטמנט'. חרף זאת, סבר ר' גרשון ג'ייקובסון שיש לתת במה גם לו ושכמותו.
בתשרי של שנת תשל"ז נסע ילין-מור לארצות הברית ור' גרשון ג'ייקובסון הזמינו לעבור יחד אתו לפני הרבי במעמד 'כוס של ברכה' במוצאי שמחת-תורה. "אני?" תמה ילין-מור, "אפיקורס כמוני בוודאי יזרקו משם". "לא בחב"ד" השיב ר' גרשון קצרות.
כשעבר ילין-מור לפני הרבי, הרבי לא שאל לשמו ומיד אמר: "מה אתה עושה בקשר להפצת היהדות?"
"א איד טראכט (=יהודי חושב)" הוא השיב בניסיון להתחמק באלגנטיות.
הרבי לא מיהר להניח לו ואמר: "כבר אינך צעיר… אין זמן רק לחשוב, צריך לעשות".
"כמו הברדיטשובר", אמר כעת ילין-מור באופן סתום, כאשר הוא כיוון (כך ביאר אחר כך) לסיפור מפגשו של ר' לוי יצחק עם יהודים שאכלו ביום כיפור וכשלימד זכות ואמר שמן הסתם לא זוכרים שיום כיפור היום, אמרו מיד שזוכרים היטב. ניסה ר' לוי יצחק כיוון נוסף ואמר: אז בוודאי שכחו את חומר האיסור לאכול ביום הקדוש, ושוב אמרו מתוך גאות: 'זוכרים גם זוכרים'. מיד נשא ר' לוי יצחק עיניו למרום ואמר: "לא ייאמן! לאכול ביום כיפור – אוכלים, אבל לשקר הם לא משקרים. אה, מי כעמך ישראל!". באותו רגע הוא התכוון לרמוז: "רבי, אולי אני אוכל ביום כיפור, כותב באופן שאיננו עולה בקנה אחד עם האמונה ובטח שלא עושה משהו למען הפצת היהדות, אבל לפחות איני משקר".
כהרף עין הגיב הרבי: הלימוד זכות שם, הוא בנוגע לאחרים. כשלעצמך – יש לך בחירה! כלומר, אל לך לעשות לעצמך הנחות ולהיות לך לסנגור, בשעה שאתה יכול וצריך פשוט לבחור אחרת.
כארבע שנים אחר כך הוא שב לניו יורק, העם למרבה הצער בשל מחלה קשה ממנה לא קם. כשר' גרשון ג'ייקובסון הגיע לבקרו, הוא מסר בידו מעטפה חומה וביקש: יש כאן מאמר שכתבתי, אני מבקש שתפתח ותפרסם אותו רק לאחרי מותי.
וכך, לאחרי פטירתו של נתן ילין-מור, התפרסם לתדהמת הקוראים טור פרי עטו שכותרתו: "דרישת שלום חמה מגיהינום". בטורו הוא כתב בלשון מליצית וציורית כיצד בהגיעו לשמיים זורקים אותו לבור עמוק, מלא בצואה רותחת ומייסרים אותו בייסורים קשים ה"י, עד אשר לפתע מורם המכסה שעל הבור, וכשהוא מרים את עיניו למעלה הוא רואה את הליובאוויטשער רבי מביט אליו ומחייך.
והוא הוסיף: אף אחד לא היה חולם לשאול אותי מה אני עושה בנוגע ל'אידישקייט'. אני ואידישקייט? זה לא מתחבר. אני ראוי לגיהינום, לא להפצת היהדות… אבל הרבי רואה אחרת. גם כשאני במקום הכי נמוך הוא מביט בי באהבה, מחייך לעברי ואומר: נתן, אתה שייך לקב"ה. אתה קשור. בכל מצב.
וזה מה שצריך לזכור בר"ה. כל אחד מאתנו, למגדול ועד קטן. ראשית, 'מזלנו גובר' ועלינו לרומם את הקשר שלנו לקב"ה, מעבר לרמת הקשר שהייתה לנו בשנה שעברה. גדלנו. שנית, הערך שלנו הוא אינסופי ולא מותנה במה פלוני או אלמוני יחשבו עלינו – "לפיכך נברא אדם יחידי". שלישית, אנו קשורים אל הקב"ה בקשר עצמי ובלתי ניתן להתרה או החלשה – קשר נשמתי, "וייפח באפיו נשמת חיים". ורביעית – השליחות שהוטלה עלינו מלווה אותנו בכל רגע ובכל מצב ונותנת פשר גם לאתגרי החיים והזמנים הפחות מוארים. אשרינו מה טוב חלקנו, ותודה לך ה' על האמונה שנתת לנו – "רבה אמונתך"!
ויהי רצון שנזכה תיכף לשמוע את שופר הגאולה כנבואת ישעיה – "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".
שיעור מעולה ומרגש. אשריך הרב שבתאי