השיעור השבועי: פרשת שמיני • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

השבת פרשת שמיני ופרשת החודש ומברכין חודש ניסן ואמרו גדולי החסידות משנכנס ניסן מרבים באמונה בפרט שבפרשת החודש שקוראים על זאת חוקת הפסח אפשר להתחדש הרבה בתורה ובעבודת השם

נזכיר שוב את תקנת כק מרן הגהק הרבי הרייץ מליובאוויטש זיעא חמיו של הרבי לקרוא את כל ספר התהילים בשבת הקרובה וזה מביא ברכה והצלחה ומזל טוב עליו ועל כל יוצאי חלציו כי מהשבת מתברך כל השבוע ומשבת מברכים כל החודש כולו בברכה והצלחה

ובנוסף יש את תקנת מרנן קדושי עליון אדמורי חבד לדורותם זיעא על לימוד החת”ת היומי חומש תהילים ותניא וכן את לימוד הרמב”ם היומי שמביא הרבה שפע ברכות בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות

יהי רצון שניגאל בשובה ונחת ולא יינזק שום יהודי בכל מקום בעולם וחרבם תבא בליבם על כל אויבנו ומבקשי רעתינו כמו שהקב”ה עשה לנו ניסים ונפלאות כן יעשה לנו בקרוב ממש בגאולה האמיתית והשלימה בחסד וברחמים תיכף ומיד אמן ואמן

השבת שבה קוראים את פרשת שמיני נקראת ‘שבת פרשת שמיני’, ובשם זה עצמו יש הוראה בעבודת הבורא:
שביעי – הוא יום השבת, שמצד אחד הוא שלימות הבריאה, ומצד שני הוא אחד מ’שבעת ימי ההיקף’, דהיינו חלק מהבריאה.
שמיני – רומז לדרגה שלמעלה ממציאות העולם.
שבת פרשת שמיני אומרת לנו כי גם מי שזכה להגיע לשלמות של ‘שביעי’, עליו להוסיף ולהתעלות לדרגה שלמעלה מהגבלות העולם לגמרי – ‘שמיני’.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשמ”ג. התוועדויות תשמ”ג כרך ג, עמ’ 1378).

פרשת שמיני
ההתחלה והסוף של פרשתנו עוסקים בעניינים שהם מן הקצה אל הקצה: תחילת הפרשה עוסקת בעבודה הנעלית של יום השמיני למילואים, שהביאה להשראת השכינה במשכן, ואילו סוף הפרשה דן באיסור אכילת שקצים ורמשים, שנפשו של אדם קצה בהם.
ללמדך, שגם בעל דרגה רוחנית עליונה אינו מוגן מפני נפילה והידרדרות ח”ו.
ומהי העצה היעוצה להישמר מפני נפילה כזאת? – עבודה מתוך קבלת-עול מלכות שמים פשוטה ומוחלטת, כאדם פשוט. קבלת-עול זו היא תריס מפני כל פורענות אפשרית.
(ליקוטי-שיחות כרך א, עמ’ 227).

ויהי ביום השמיני (ט,א)
אותו יום נטל עטרות (רש”י).
העטרה הראשונה היא “ראשון למעשה בראשית” (המשכן הוקם ביום ראשון בשבוע); העטרה האחרונה – “ראשון לחודשים” (ראש-חודש ניסן).
“ראשון למעשה בראשית” – זה הגילוי האלוקי שבמשכן, שלא היה בבחינת ‘דבר נוסף’ על הבריאה, אלא חדר לתוכה, לתוך “מעשה בראשית”, וליום הראשון שבו, שאז נבראו שמים וארץ וכל תולדותיהם (רש”י בראשית א).
“ראשון לחודשים” – אין לך חידוש (חודש מלשון חידוש) גדול מעצם העובדה שאור אלוקי שלמעלה מהבריאה מתגלה בתוך הבריאה.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא תשמ”ח. התוועדויות תשמ”ח כרך ב, עמ’ 475).

ויהי ביום השמיני (ט,א)
רבי יצחק פתח: ברון יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלוקים (זוהר ריש פרשתנו).
‘יצחק’ בגימטרייה ר”ח (208), כמספר שמונה פעמים שם הוי’, ולכן לו נאה ולו יאה לדרוש על הפסוק “ויהי ביום השמיני”.
ומדוע הגימטרייה של ‘יצחק’ היא שמונה פעמים שם הוי’?
יעקב בגימטרייה קפ”ב (182), כמספר שבע פעמים שם הוי’, שכן עבודת ה’ בדרגה נמוכה (יעקב, מלשון עקב) ממשיכה את שם הוי’ כפי שהוא שייך וקשור לגדרי העולם, שנברא בשבעה ימים. ואילו יצחק בגימטרייה שמונה פעמים שם הוי’, כי עבודת ה’ מתוך שמחה ותענוג (יצחק מלשון צחוק) ממשיכה את שם הוי’ כפי שהוא למעלה מגדרי העולם.
(ליקוטי לוי-יצחק; התוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשמ”ח התוועדויות תשמ”ח כרך ג, עמ’ 210).

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל (ט,א)
לכאורה, אהרון ובניו כבר היו באוהל-מועד, כנאמר בסוף הפרשה הקודמת “ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים”, ומדוע אפוא הוצרך משה לקרוא להם? ועוד צריך להבין, לשם מה קרא משה לזקני ישראל, והרי לא מצאנו בפסוקים שדיבר אליהם?
ההסבר הוא:
“יום” – רומז לאור וגילוי, כדכתיב (בראשית א), “ויקרא אלוקים לאור יום”.
“שמיני” – רומז לספירת הבינה (הספירה השמינית, מספירת היסוד כלפי מעלה).
“קרא” – פירושו גם המשכה והשפעה, ככתוב (ישעיהו ו), “וקרא זה אל זה”, ותרגם, “ומקבלין דין מן דין”.
“ביום השמיני קרא משה” – משה המשיך את גילוי ספירת הבינה,
“לאהרון ולבניו ולזקני ישראל” – ועל-ידם הגיע גילוי זה לכל ישראל.
(ספר-המאמרים תש”ה עמ’ 167).

עגל בן בקר לחטאת (ט,ב)
להודיע שמכפר לו הקב”ה על-ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה (רש”י).
נשאלת השאלה: הלוא בימי המילואים כבר הקריב אהרון קרבן לכפר על חטא העגל (תצווה כט, וברש”י שם) ואם-כן מדוע הוצרך לקרבן נוסף?
בספר התניא (איגרת התשובה פרק ד) מבואר שבכפרה יש שני עניינים: א) כפרת העוון, ב) שיהיה החוטא מרוצה וחביב לפני הקב”ה כקודם החטא (וכמו אדם שחטא כנגד המלך, שגם לאחר שפייס את המלך והמלך כבר מחל לו, שולח הוא דורון למלך כדי להיות מרוצה וחביב לפניו כמו קודם החטא).
ולפי זה, הקרבן שהקריב אהרון בימי המילואים השיג כפרה וסליחה (לנפש האדם), ואילו הקרבן שהקריב ביום השמיני היה בגדר ‘דורון’ (נחת-רוח לה’ יתברך).
זה גם הדיוק “להודיע שמכפר לו הקב”ה”: התורה מודיעה את חיבתו של אהרון, שחזר להיות “מרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא”.
(לקוטי שיחות כרך כב, עמ’ 19).

זה הדבר אשר ציווה ה’ תעשו וירא אליכם כבוד ה’ (ט,ו)
אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע תעבירו מליבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם, כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו… עשיתם כן – וירא אליכם כבוד ה’ (תורת כהנים)
יש כאן שילוב מעניין של נגלה ונסתר. שכן הספרא נקרא ‘החמור שבספרים’, מפאת היותו מרובה בהלכות (תוספות ברכות יח), והנה לפנינו קטע ‘חסידי’ מובהק…
(לקוטי שיחות כרך ז, עמ’ 304).

וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים (ט,כב)
בגמרא (מגילה יח) למדו מכאן שיש לשבץ את ברכת כוהנים בחזרת הש”ץ אחרי ‘עבודה’ ו’הודאה’ (‘רצה’ ו’מודים’). שכן מהפסוק משמע שאהרן הקריב את קרבנותיו ורק אחר-כך בירך את העם, ולכן יש להקדים ‘רצה’ לברכת כוהנים; ומאחר ש”עבודה והודאה חדא מילתא היא” (“אף הודאה עבודה של מקום הוא”, כדברי רש”י), קבעו ברכת כוהנים אחר ‘מודים’.
אומר על כך כ”ק אדמו”ר ה’צמח-צדק’:
שלושת הקרבנות שבכתוב (חטאת, עולה ושלמים) נרמזים בתפילת שמונה-עשרה. “חטאת” – ברכת ‘השיבנו’ וברכת ‘סלח לנו’. “עולה” – תפילת ‘רצה’ (‘עבודה’). “שלמים” – ברכת ‘מודים’ (כי התודה היא קרבן שלמים). “וישא אהרן גו’ ויברכם” – ברכת כוהנים שבחזרת הש”ץ.
(אור התורה ויקרא, עמ’ כו).

ויבא משה ואהרן אל אוהל מועד (ט,כג)
למה נכנס משה עם אהרן? ללמדו על מעשה הקטורת. דבר אחר: כיוון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות . . ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער . . מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים, וירדה שכינה לישראל (רש”י)
“קטורת” – עניינה “בחד קטירא אתקטרנא”, דהיינו קישור וייחוד.
“ללמדו על מעשה הקטורת” – נמצא שמשה לימד את אהרון כיצד להתקשר עם הקב”ה בתכלית הדבקות והייחוד. ואף שאהרון כבר הקריב את קרבנות היום, שבאמצעותם בוודאי זכה לקרבת אלוקים (“קרבן” מלשון קירוב), בכל זאת צמאה נפשו להתקשרות ולדבקות העליונה של בחינת ‘קטורת’.
* * *
“משה” – עניינו תורה, ככתוב: “תורה ציווה לנו משה”.
“אהרן” – עניינו תפילה, כי התפילות הם במקום קרבנות, עבודתו של אהרון.
פירושו הראשון של רש”י, שאהרן נכנס ללמוד את מעשה הקטרת, רומז לנו שעבודת התפילה זקוקה לתורה. כלומר: גם בעת התפילה יש להרגיש את העניין בתורה שנלמד לפני התפילה. פירושו השני של רש”י, שמשה נכנס כדי להתפלל עבור אהרן, רומז על כך שלימוד התורה זקוק לתפילה, היינו שגם בעת הלימוד צריכים לחוש את החום וההתלהבות של שעת התפילה.
* * *
“קרבו כל הקרבנות… ולא ירדה שכינה” – לפעמים אדם עובד את עבודתו בתורה ותפילה כפי יכולתו, אך אינו רואה פרי טוב בעמלו; הוא אינו רואה שום שינוי מאתמול להיום.
“היה מצטער” – אם הוא מצטער באמת על כך ומתפלל לקב”ה שיעזור לו, אזי
“נכנס משה עמו” – התורה בעצמה כביכול מצטרפת לתפילתו ומבקשת רחמים עבורו (משה – רומז לתורה),
“וירדה שכינה לישראל” – הקב”ה שומע ומקבל את תפילתו וממלא את בקשתו.
(משיחת ש”פ שמיני תש”מ).

ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה’ אל כל העם (ט,כג)
כל שבעת ימי המילואים… לא שרתה בו שכינה (רש”י).
מדוע אכן לא שרתה השכינה בשבעת ימי המילואים? והרי אף בימים אלו הקריבו קרבנות.
אלא גם בשבעת ימי המילואים שרתה השכינה במשכן, אך זו היתה דרגה באלוקות שנמשכה על-ידי עבודת ישראל. ואילו בשמיני למילואים היתה השראת השכינה מדרגה נעלית יותר – מבחינה כזו שאין עבודת ישראל ‘מגיעה’ לשם, והיא נמשכת מצד ‘אתערותא דלעילא’.
לכן הגיע גילוי זה “אל כל העם”, גם לאלו שהם בבחינת ‘עם’, מלשון ‘גחלים עוממות’. שכן זו היא המידה: דווקא הגילויים הנעלים ביותר מגיעים עד למטה ביותר – “כל הגבוה יותר יורד למטה יותר”.
זהו גם מה שבירכם משה “יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם” (רש”י). כלומר: גילוי נעלה זה יגיע וישרֶה גם בכוח המעשה, שהוא הכוח התחתון ביותר שבאדם.
(לקוטי שיחות כרך ז, עמ’ 237).

ויצאו ויברכו את העם (ט,כג)
אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל-ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם (רש”י).
תפקידו של משה היה להמשיך ולהשפיע אלוקות לבני-ישראל (‘המשכת האור’), שכן “משה קיבל תורה מסיני” ונתן אותה לישראל. תפקידו של אהרן היה להעלות ולתקן את בני-ישראל (‘הכשרת הכלי’), וזו הייתה עבודתו – “אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”.
העובדה שדווקא אהרון גרם להשראת השכינה מלמדת, שאם ברצונו של אדם לזכות שתשרה השכינה בו ובמעשה ידיו – עליו להיות מתלמידיו של אהרון, לאהוב את הבריות ולקרבן לתורה.
(לקוטי שיחות כרך ז, עמ’ 298).

ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה’ אש זרה אשר לא ציווה אותם (י,ב)
עבודת הקטורת היא התקשרות והתחברות, כמו “בחד קטירא אתקטרנא”. המשמעות הפנימית של העלאת קטורת על מזבח הפנימי היא – גילוי התקשרותה של פנימיות הנפש לקב”ה.
עבודה זו היא בבחינת “אש זרה” – שכן התגלותה של פנימיות הנפש ‘זרה’ לעבודה הרגילה של האדם, שהיא בדרך-כלל בחיצוניות הנפש בלבד.
ועד כדי כך, שזו עבודה “אשר לא ציווה אותם” – זו עבודה שאי-אפשר לצוות עליה את האדם, אלא האדם מגיע אליה מעצמו. ובדוגמת פתגמו המפורסם של רבי לוי-יצחק מברדיטשוב בקשר ליום-הכיפורים, שביום קדוש זה היינו צמים גם ללא ציווי מפורש לצום, שכן “מי רוצה לאכול”.
(ליקוטי-שיחות כרך לב עמ’ 98).

ותצא אש מלפני ה’ (י,ב)
שתויי יין נכנסו למקדש, תדע: שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך שהיה לו בן בית וכו’ (רש”י).
אם האיסור על כניסתם של שתויי יין למקדש טרם ניתן, מדוע נענשו על כך נדב ואביהוא?
רש”י מרמז לתשובה בלשונו הטהור – “משל למלך שהיה לו בן בית”. נדב ואביהוא, שהיו בבחינת “בני בית” כביכול אצל הקב”ה, היו צריכים להבין מעצמם שאין זה כבודו של מקום להיכנס למקדש שתויי יין.
(ליקוטי-שיחות כרך יב עמ’ 52).

ותצא אש מלפני ה’ ותאכל אותם (י,ב)
היום השמיני לחנוכת המשכן (שבו מתו נדב ואביהוא) שייך לחנוכה, שכן מלאכת המשכן נגמרה בכ”ה בכסלו, אלא שחנוכת המשכן נדחתה עד א’ בניסן (ולכן קוראים בחנוכה את פרשת הנשיאים, פרשת חנוכת המשכן).
והרי רמז לחנוכת המשכן במילה ‘חנוכה’:
ח – יום שמיני למילואים, נו – בגימטרייה נד”ב (56), כה – בגימטרייה אביהו”א (25).
רמז שביום השמיני למילואים נסתלקו נדב ואביהוא.
(לקוטי לוי-יצחק לזוהר ב עמ’ רסח).

זאת החיה אשר תאכלו (יא,ב)
היה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל… אף בשרצי המים… וכן בעוף… וכן בשרצים (רש”י).
נס מיוחד במינו היה כאן, שלא מצאנו כמותו אלא בתיבת נח: בהמות, חיות, עופות, דגים ושרצים – כולם נקבצו (א) למקום אחד, (ב) למדבר, שאינו מקום יישוב.
ובכל-זאת רש”י אינו מדגיש את ההפלאה שבנס זה, אלא הוא מציגו כאילו היה אירוע טבעי. וטעמו ונימוקו עמו: הלוא הדבר היה נחוץ לצורך לימוד התורה (כדי להקל על בני-ישראל להבין היטב את הלכות התורה), ומכיוון שהתורה היא בעלת-בית על העולם, אין פלא שהיא מסוגלת לשדד את מערכות הטבע, והדבר אינו מעורר התפעלות מיוחדת.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשל”א).

מפרסת פרסה (יא,ג)
נאמר בספרים שפרסה סדוקה רומזת ל’קליפת נוגה’, שיש בה גם טוב וגם רע. מכיוון שבהמה זו שייכת לקליפת נוגה, היא מותרת באכילה, שהרי ניתן הכוח לבררה ולהעלותה לקדושה (על-ידי אכילת בשרה וניצול כוח האכילה לעבודת-ה’). ואילו פרסה קלוטה מורה שהבהמה שייכת ל’שלוש קליפות הטמאות’, שכולן רע, ואי-אפשר לבררה ולהכניסה לתחום הקדושה.
מוסיף על כך אדמו”ר ה’צמח-צדק’:
זוהי משמעות הלשון ‘קלוטה’ – הניצוץ האלוקי שבבהמה זו נקשר ונקלט בה באופן כזה שאי-אפשר להוציאו ממנה. וזהו גם פירוש ‘אסור’ – הניצוץ אסור וקשור בתוך הדבר ואי-אפשר להעלותו.
ועוד אומר אדמו”ר ה’צמח-צדק’:
פרסה סדוקה – רומזת לאדם שאכילתו ושתייתו ושאר מעשיו הגשמיים נחלקים לשניים: (א) האכילה עצמה, שהיא מעשה בהמי; (ב) הכוונה שהיא לשם שמים.
פרסה קלוטה – רומזת לאדם שאצלו גם כוונת האכילה היא בהמית, למלאות תאותו בלבד, כך שהאכילה והכוונה שוות.
(אור התורה ויקרא, עמ’ מח).

ואת אלה תשקצו מן העוף (יא,יג)
בגמרא (חולין סג) אמרו “עוף טהור נאכל במסורת… נאמן הצייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי”, ומפרש ש”רבי” היינו “רבו צייד” (צייד חכם).
ויש לפרש: ‘מסורת’ – היא מלשון מסירה ונתינה. כל אחד חייב להיות מסור ומקושר ל”רבו צייד” – רבי וצדיק שעוסק ב’ציד’ נשמות-ישראל והצלתן מעצת היצר.
(לקוטי שיחות כרך א, עמ’ 226).

ואת השלך (יא,יז)
זה השולה דגים מן הים (רש”י)*
חז”ל אמרו (חולין סג) “רבי יוחנן כי הווה חזי שלך, אמר: משפטיך תהום רבה” (“ומשפטיך אף בתהום רבה, שזימנת שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים, להמית המזומנים למיתה”, רש”י).
מכאן הביא אדמו”ר הזקן סימוכין לשיטת הבעל-שם-טוב שיש השגחה פרטית לא רק על המדבר אלא גם על החי, הצומח והדומם (כי אף שהגמרא מדברת על מין החי, אין סברא לחלק בין חי לדומם וצומח).
זהו שרמז רש”י כאן:
“זה השולה דגים” – השלך מוציא את הדגים ואת מין החי בכלל,
“מן הים” – מן ההעלם והסתר, הוא מגלה ומוכיח שגם בהם ישנה השגחה פרטית.
(לקוטי שיחות כרך ז, עמ’ 63).

כל הולך על גחון (יא,מב)
זה נחש. ולשון גחון שחייה, שהולך שח ונופל על מעיו (רש”י).
“נחש” – רומז ליצר-הרע (זח”א לה).
“הולך שח” – בתחילה הוא משפיע על האדם להרכין את ראשו ולהכניסו למילי דעלמא,
“ונופל על מעיו” – ובסופו של דבר הוא מפילו לגמרי בתאוות האכילה (‘מעיו’) וכיוצא בזה. וכמאמר רז”ל (שבת קה) “כך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך כו'”.
(לקוטי שיחות כרך יז, עמ’ 122).
* * *
המן נמשל לנחש, כמאמר רז”ל (פתיחתא לאסת”ר) “ונשכו נחש – זה המן”, ובתיבת “גחון” מרומזת מפלתו:
גח – עולה י”א (11), רמז להמן ועשרת בניו.
ו – רמז שנתלו כולם זה למטה מזה, כמאמר רז”ל (מגילה טז) “כולהו בחד זקיפא אזדקיפו”.
ן – רמז לעץ התלייה, שהיה גבוה חמישים אמה.
(לקוטי לוי יצחק מאמרי רז”ל, עמ’ קפה).