- המקור לעניית ברוך הוא וברך שמו
המשנה במסכת יומא (לה ע"ב) מתארת, כי עם שמיעת שם ה' המפורש יוצא מפי כהן גדול בעת עבודת המקדש ביום הכיפורים, ענו כהנים והעם שבעזרה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
בהמשך הסוגיא (לז ע"א) מבארת הגמרא, כי עניית "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" נלמדת מהפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" (דברים לב ג) וכן מדרשת הפסוק "זכר צדיק לברכה" (משלי י ז), כי אם יש להזכיר את הצדיק לברכה הרי שקל וחומר הוא שיש לברך את הקב"ה שהוא צדיקו של עולם.
הבן יהוידע (יומא לז ע"א) מבאר את הקשר שבין הפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" לעניית ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בדברים הבאים: הגמרא במסכת ברכות (מ ע"ב) אומרת, כי ברכה כתיקנה צריכה לכלול גם את הזכרת שם ה' וגם את הזכרת מלכות ה' (ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם…), ולכן יש לחזור ולברך ככל שלא הוזכר שם ה' בברכה, או ככל שלא הוזכרה מלכות ה' באמירת הברכה (דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח סימן ריד סעיף א) "כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה ואם דילג שם או מלכות יחזור ויברך ואפילו לא דילג אלא תיבת העולם לבד צריך לחזור ולברך דמלך לבד אינה מלכות").
לאור דברי הגמרא (כי ברכה כתיקנה כוללת הזכרת שם ומלכות), מקשה הרא"ש (ברכות פרק ו סימן כג) מדוע לא מזכירים את מלכות ה' (מלך העולם) בברכות של תפילת שמונה עשרה או לכל הפחות בברכה הראשונה של תפילת שמונה עשרה שפותחת את סדר הברכות שבאות אחריה (וכדברי הגמרא במסכת ברכות (מו ע"א) ובפסחים (קד ע"ב), כי ברכה הסמוכה לחברתה אינה מחויבת בפתיחה ובהזכרת שם ומלכות שכן היא נסמכת על הברכה שלפניה).
ומתרץ הרא"ש, כי אכן מזכירים את מלכות ה' בתפילת שמונה עשרה, שכן תיאור שבחו של הקב"ה באמצעות המילה "הגדול" שבברכת אבות (הפותחת את תפילת שמונה עשרה), הינה הזכרת מלכות.
לאור דברי הרא"ש מבאר הבן יהוידע שהפסוק " כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" מורה להשיב על הזכרת שם ה' באמצעות "גודל" שמשמעותה מלכות (לשיטת הרא"ש), ולכן בהזכרת השם המפורש בבית המקדש משיבים ועונים באמירת ברוך שם כבוד מלכותו… המתארת את מלכות ה'.
עוד מוסיף לבאר הבן יהוידע, כי דרשת הפסוק הנוסף "זכר צדיק לברכה" מתייחסת להזכרת שם ה' שלא במקדש ושאין בה את הזכרת שם ה' המפורש (שמותרת רק בבית המקדש, עי' סוטה פרק ו משנה ז, יומא לט ע"א – ע"ב), ולכן משיבים ומזכירים את שם ה' לברכה באמירת "ברוך הוא וברוך שמו".
- עניית ב"ה וב"ש בשמיעת ברכה כדי לצאת ידי חובה
הרא"ש (כלל ד סימן יט) מביא בשם אביו שיש להשיב ולענות ברוך הוא וברוך שמו בעת הזכרת שם ה' בברכה, וכך נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סימן קכד סעיף ה) "על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו."
נחלקו האחרונים האם בברכה שמתכון לצאת בשמיעתה ידי חובה (מדין שומע כעונה), יש לענות על הזכרת שם ה' ברוך הוא וברוך שמו.
שיטת הדבר שמואל (סימן רצה), כי אין לענות ב"ה וב"ש במקרה שהשומע מתכוין לצאת ידי חובת הברכה, שכן שומע הברכה נחשב כאילו הוא אומרה בעצמו (מדין שומע כעונה עי' סוכה לח ע"ב), וממילא שעניית ב"ה וב"ש באמצע הברכה יש בה גם הפסק וגם שינוי מטבע הברכה שתיקנו חכמים (בשל תוספת המילים ב"ה וב"ש שאינן חלק מנוסח הברכה).
המעשה רוקח (הלכות ברכות פרק א הלכה יא) אינו מקבל את נימוקו של הדבר שמואל שכן יש להקשות כיצד מי ששומע את הברכה ומתכוון לצאת בה, עונה אמן בסוף הברכה, והרי קיימא לן שאין לענות אמן אחר ברכת עצמו (ברכות מה ע"ב), וממילא כשם שלשיטת הדבר שמואל אין לענות ב"ה וב"ש משום שהענייה נחשבת כהפסק באמצע הברכה וכשינוי נוסח הברכה, כך אין לשומע לענות אמן בסוף הברכה, שכן מדין שומע כעונה נחשב הוא כאילו אמר את הברכה בעצמו, ואין לענות אמן אחר ברכת עצמו.
מכוח קושיא זו, סובר המעשה רוקח, כי אומנם מדין שומע כעונה ניתן לצאת ידי חובה על ידי שמיעת הברכה, אך אין לומר שהשומע נחשב כאילו הוא עונה ממש ומוציא את הברכה מפיו, אלא נחשב הוא כעונה רק לענין יציאתו ידי חובת הברכה (עי' ברכות כא ע"ב ומח' רש"י ותוס' ד"ה עד שלא יגיע בביאור הדין), ולכן מותר השומע בעניית אמן וממילא גם בעניית ב"ה וב"ש.
יצוין כי המשנה"ב (סימן קכד סע"ק כא) פוסק שיש לחשוש לשיטת הדבר שמואל, ואין לענות ב"ה וב"ש בשמיעת ברכה שמתכוון לצאת בה ידי חובה, כגון בברכת שופר, מגילה וכדו'.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.
