שאלה
התחיל לאכול מיני מזונות על דעת שלא לאכול כשיעור קביעות סעודה (המחייב בנטילת ידיים ובברכת המזון), אך תוך כדי אכילה (בשוגג או שנמלך בדעתו) הוסיף לאכול (מיני מזונות) בשיעור המחייב ברכת המזון (שיעור קביעות סעודה של ג' או ד' ביצים, עי' שו"ע או"ח סי' קסח סעי' ז ובמשנה"ב סע"ק כד).
האם במקרה זה חייב לברך לפני שממשיך באכילתו ברכת המוציא או ברכת בורא מיני מזונות על תוספת המאכלים שלא כיוון בדעתו לאוכלם ולא כיוון לפוטרם בברכתו הראשונה.
תשובה
הגמרא במסכת ברכות (מב ע"א) אומרת כי, על פת הבאה בכיסנין מברכים בורא מיני מזונות וזאת בתנאי שהאוכל אינו מתכוון לקבוע עליה סעודתו, אבל במקרה שהאוכל חשב לשבוע מאכילתה (קביעות סעודה), הרי שיש ליטול ידיים ולברך המוציא וברכת המזון.
דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח סי' קסח סעי' ו) : "פת הבאה בכיסנין מברך עליו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה אחת מעין שלוש, ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו מברך עליו המוציא וברכת המזון."
וכתב הרא"ש במסכת ברכות (פ"ו סי' ל) כי, אם מתחילה היה בדעתו לאכול מעט ובירך בורא מיני מזונות ואח"כ אכל כשיעור שאחרים קובעים עליו סעודה, אזי מברך ברכת המזון בסוף אכילתו וזאת למרות שלא נטל ידיו ולא בירך המוציא בתחילה.
דינו של הרא"ש נפסק להלכה (שו"ע או"ח סי' קסח סעי' ו) : "ואם מתחילה היה בדעתו לאכול ממנו מעט וברך בורא מיני מזונות ואחר כך אכל שיעור שאחרים קובעים עליו יברך עליו ברכת המזון אף על פי שלא בירך המוציא תחילה."
ומבאר המגן אברהם (או"ח סי' קסח סע"ק יד) כי הסיבה שהשו"ע פוסק שהאוכל אינו צריך ליטול את ידיו לפני שממשיך באכילת מיני המזונות (למרות שהוא הולך להתחייב בברכת המזון) היא משום שבתוספת מיני המזונות אין בהם לכשעצמם שיעור המחייב נטילת ידיים וברכת המזון (ג' או ד' ביצים) אלא רק בצירוף אכילתו הראשונה, אך אם בכוונתו להוסיף ולאכול מיני מזונות בשיעור המחייב נטילת ידיים וברכת המזון, אזי חובה עליו להפסיק אכילתו וליטול את ידיו (ולברך המוציא) בטרם שימשך באכילת מיני המזונות (בשיעור קביעות סעודה של ג' או ד ביצים), ובמשנה ברורה (סי' קסח סע"ק כו) העתיק את דברי המגן אברהם להלכה.
אלא, שדנו הפוסקים (שער הציון סי' קסח סע"ק כא) במקרה שמבקש להוסיף ולאכול רק מעט מיני מזונות (שאין בהם כדי שיעור קביעת סעודה המחייב נטילת ידיים וברכת המזון) האם עליו לברך עליהם שוב ברכת בורא מיני מזונות, שכן שלא היתה לאוכל כל כוונה מראש לפטור את תוספת מיני המזונות בברכתו הראשונה ואדרבא, בכך שלא נטל ידיו בתחילת אכילתו גילה דעתו שאין הוא מתכוון לאכול אלא עד שיעור קביעות סעודה ותו לא (עי' שער הציון המצדד לחייב בברכת בורא מיני מזונות על תוספת האכילה).
ובשו"ע הרב (סי' קסח סעי' ח) כתב כי ככל שנמלך בדעתו ורוצה להוסיף מיני מזונות בשיעור מועט שאין בהם לכשעצמם שיעור קביעות סעודה (ג' או ד' ביצים), ראוי שיפסיק אכילתו בברכה מעין שלוש, ולאחר שימתין מעט ישוב ויברך ברכת בורא מיני מזונות על תוספת מיני המזונות.
ובפוסקים מבואר (תהילה לדוד סי' יא) כי, מלבד הספק שהובא לעיל (בשם השער הציון) האם הברכה הראשונה שנאמרה בתחילת האכילה פוטרת את תוספת המאכלים שכלל לא היה בדעת המברך לאוכלם, שו"ע הרב מסתפק האם ברכת המזון שתאמר בסיום האכילה פוטרת את מיני המזונות שנאכלו בתחילה בטרם שנמלך בדעתו להוסיף ולאכול, וזאת משום שמיני מזונות אלו יכולים להיחשב כמיני מזונות הבאים לפני הסעודה שאין ברכת המזון שלאחר הסעודה פוטרתן, ולכן פוסק שו"ע הרב שיש להפסיק את אכילתו ולברך ברכה מעין שלוש ולאחר שהייה מועטת לשוב ולברך על תוספת המאכלים שנמלך לאוכלם.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה.
