"ואהבת לרעך כמוך" – ציווי מעשי או יעד דמיוני? / הרב שבתי סלבטיצקי

המעשיה מספרת על שני חברים בלב ונפש שהיו נפגשים על בסיס שבועי בבית מזיגה שקט, מזמינים שתי כוסות יין שרף ואומרים יחד 'לחיים'. הם היות שותים את הכוסות 'עד גמירא', משוחחים זה עם זה באהבה ובפתיחות, ורק בחלוף זמן ניכר היו הם נפרדים איש מרעהו בחום ובידידות – עד למפגשם בשבוע הבא כמובן…

ויהי היום, והנה בעל בית המזיגה רואה שהאחד נכנס לבית המזיגה מבלי שיתלווה אליו רעהו, אף שידע מכבר ששניים אלה הם בבחינת 'תרי רעין דלא מתפרשין'. בחשש מה הוא שאל: 'אמור לי, מדוע זה חברך איננו אתך?' 'אה', נאנח האיש אנחה המשברת חצי גופו של אדם; 'לפני כמה ימים הוא נלקח לבית עולמו. ככה… בפתע פתאום'. לאחר רגע של אתנחתא הוא שיתף ביגונו ואמר בפנים מכורכמות: 'זה ממש שבר את ליבי'.

'מכל מקום', אמר האיש שכמו ניסה להסיח דעתו מאבלו ולשנות את כיוון השיחה, 'הבא לי שתי כוסות יי"ש'. 'שתיים?' שאל המוזג; 'הרי כעת אתה כאן לבד'…

'אז מה' הגיב האיש, 'אנחנו עדיין יכולים לשוחח זה עם זה כמקודם. נשב כמנהגנו על כוסות יי"ש ונדבר במחשבה'. אלא שכעבור שבועיים שבהם הזמין שתי כוסות כאילו דבר לא אירע, הוא נכנס וביקש כוס אחת בלבד. 'מה קרה?' שאל המוזג, 'האם כבר אינכם שותים יחד ומשוחחים זה עם זה במחשבה?'

'מה פתאום!' דחה זאת האיש על הסף. 'פשוט החלטתי לאחרונה שאני מפסיק לשתות אלכוהול, אז אני מזמין אחת כי היום אשתה רק בשבילו'…

אז אמנם זו בדיחה, אך יש בה מסר אמיתי. המסר הוא שיש לנו יכולת 'לשתות' עבור רענו, לאהוב את הזולת כאת נפשנו, ולחוש אותו ואת רגשותיו בכל ישותנו! איך וכיצד? נצא לדרך ונלמד.

"אדם קרוב אצל עצמו"

בפרשת קדושים מצווה התורה: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך – אני ה'". ציווי זה מעורר כמה שאלות: ראשית, כיצד שייך לצוות את האדם על אהבת האחר כאהבתו את עצמו? הרי מטבעו ותולדתו "האדם קרוב אצל עצמו" ומלא באהבה עצמית, אז האם זה בגדר אפשר שיתעלה האדם מעל לאהבתו העצמית ולאגוצנטריות הבסיסית, ויאהב את רעהו כמוהו ממש?!

שנית, בציווי לאהוב את האחר כאת עצמו, יש במשתמע הסכמה ואף הוראה שיש לו לאדם לאהוב את עצמו, אלא שעליו להגיע למצב שבו גם את רעהו יאהב באותה המידה. השאלה היא: ממתי אהבה עצמית – המתחברת אוטומטית למחוזות הנרקיסיזם – היא ערך? ושלישית, מדוע מסיימת התורה את הציווי "ואהבת לרעך כמוך" במילים "אני ה'"; הרי סיומת זו נכונה היא, כמובן, לגבי כל מצווה ומצווה. ואם בחרה התורה להביאה דווקא לגבי מצוות אהבת האחר כמונו, משמע שיש לה קשר ישיר והדוק אליה, אך מהו?

"הווי קל לראש ונוח לתשחורת"

בהמשך לשאלות אודות "ואהבת לרעך כמוך", הנה עוד סדרת שאלות שתוביל אותנו לביאור כללי ומהותי בנושא אהבת האחר ואופי יחסנו לרעינו: בפרק השלישי של מסכת אבות (הנלמד ע"פ המנהג בשבת זו) מובאת אמרתו של רבי ישמעאל: הווי קל לראש, ונוח לתשחורת, והווי מקבל את כל האדם בשמחה".

דברי רבי ישמעאל טעונים הסברה והנהרה: א. למה יכוון באומרו "קל לראש" ו"נוח לתשחורת"? ב. במה שונה הוראתו "הווי מקבל את כל האדם בשמחה", מהוראתו של שמאי שקדם לו (המובאת בפרק הראשון של המסכת): "הווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות"? על פניהן, אלו אמרות זהות, והשוני ביניהן הוא סמנטי גרידא (– האם לקבל כל אדם "בסבר פנים יפות" או "בשמחה").

ועוד: בימי ספירת העומר אנו ממעטים בשמחה ונוהגים במקצת דיני אבלות, על עשרים וארבעה אלף תלמידיו הגדולים של רבי עקיבא שמתו 'בפרק אחד' בין פסח לעצרת על "שלא נהגו כבוד זה לזה". ויש לשאול: מדוע היעדר כבוד הדדי בין התלמידים מהווה עילה מספקת למיתתם? מניין נובעת חומרתו הגדולה?

כמו כן, מובא במדרש ש"'ויחן ישראל נגד ההר' – כאיש אחד בלב אחד", היה תנאי הכרחי לקבלת התורה, משום שאילו היה אפילו אחד(!) מישראל שהיה מתנגד לקבלת התורה ומוציא עצמו מן הכלל, הקב"ה לא היה נותן את התורה לעמו. ושוב נשאל, מדוע אחדות ישראל ועמידתם כמקשה אחת בכמיהה וכוסף לקבלת התורה, היו תנאי מקדים והכרחי למתן תורה? האם זה פייר שעם שלם יפסיד את קבלתה של תורת ה', בשל יהודי סורר בודד?

הסרט הנע כמשל לנשמה

תעשיין הרכב האמריקאי הנרי פורד, היה ממשכללי שיטת 'הסרט הנע' שבה כל מחלקה במפעל ייצור הרכבים מכניסה רכיבים ספציפיים לרכב, ואחריה הוא ממשיך למחלקה אחרת שמוסיפה גם היא חלקים בודדים שעליהם היא אמונה, עד שככלות הסבב ישנו רכב מוגמר ומוכן לנסיעה. באופן זה, שבו כל אחד מוסיף לרכב חלקים אחדים ואיננו בונהו ממסד ועד טפחות, הצליח פורד להגדיל את יכולת הייצור של מפעלו עשרות מונים.

שיטת 'הסרט הנע' ממחישה היטב את חשיבותו של כל פועל ופועל, על אף שתפקידו מסתכם בחלקים אחדים בלבד מהרכב כולו. מספיק שפועל אחד יתרשל במלאכתו ולא יבצע את חלקו, בכדי שהרכב לא יוכל לעלות על הכביש.

ניתן לראות בזה משל לעם ישראל: לכל אחד ואחד מעמנו יש תפקיד ייחודי לו שעליו לבצע בכדי שמפעלו האדיר של הקב"ה יגשים את מטרתו וייעודו: 'לעשות לו יתברך דירה בתחתונים'. כשם שפאזל בן אלפי חלקים איננו מושלם אפילו בחסרונו של חלק אחד, כך (ויותר מכך) הפאזל של עם ישראל איננו יכול להגיע אל שלמותו בהיעדרו של יהודי, אפילו יהודי בודד.

בכל יום בתפילתנו אנו מבקשים: "ותן חלקנו בתורתך". תן ותסייע בידינו לגלות את החלק המיוחד אך לנו בתורתך! עזור לנו להגשים את תעודתנו ושליחותנו, בשליחות הכללית של עם ישראל כולו!

לא פלא, אפוא, שרק עמידתם בצוותא חדא של כל ישראל "נגד ההר", היא שאפשרה את מסירת התורה לישראל. כשם שספר תורה חייב להיכתב בלא חיסור וגריעה, ואפילו חסרה בו אות אחת – פסול הוא לקריאה, כך רק כשיש את כל "ישראל" (ראשי תיבות: יש שישים ריבוא אותיות לתורה), או אז ניתן לקבל את התורה ולהאיר איתה את העולם כולו. יתירה מזו: לא רק שהכרחית הייתה הבאתם בברית של כל ישראל שבאותו הדור בכדי לקבל את התורה, אלא גם הנשמות שעתידות היו לירד לעולם כעבור דורות – גם הן הושבעו ובאו בברית במתן תורה, וכדברי הכתוב שהברית היא עם "אשר ישנו פה עמנו עומד היום… ואת אשר איננו פה".

"עד שיכלו כל נשמות שבגוף"

את האחדות המיוחדת של עם ישראל כולו, אחדות שרק באמצעותה ניתן להשלים את תפקיד עמנו להביא גאולה לעולם, מבטא באופן חד רב אסי שאמר כי: "אין בן דוד בא – עד שיכלו כל נשמות שבגוף, שנאמר: 'כי רוח לפניי יעטוף ונשמות אני עשיתי'". ומבאר האר"י כאמור לעיל, שלכל נשמה שליחות מיוחדת שרק היא יכולה לבצע, ומשום כך, רק כשכל הנשמות ירדו ממקור הנשמות (המכונה בדברי רב אסי – "גוף") וכל אחת תגלה את הפוטנציאל הגלום בה ותוציאו מהכוח אל הפועל בביצוע חלקה בבירור העולם, או אז יוכל משיחנו לגואלנו!

בהתאם לכך מסביר האלשיך הקדוש את מאמר חז"ל הידוע – "יגעת ומצאת תאמין" כאומר כך: אל ייכנס לליבך ספק שמא לא תצליח למצוא את השליחות המסוימת שההשגחה העליונה ייעדה לך. אל תיפול רוחך מהמחשבה שבלתי אפשרי כמעט למצוא את שליחות חייך המדויקת. הרי הובטחנו: "יגעת ומצאת תאמין!" אם רק תתייגע לעשות רצון אביך שבשמיים, הקב"ה כבר ידאג ש"תמצא" את חלקת האלוקים שלך! הוא כבר יסבב שתגיע בדיוק למקום שבו נמצאת שליחותך בחייך.

'מרוץ השליחים' של עמנו

יש אצלינו איש עסקים מצליח שבכל יום, כשהוא באמצע יום העבודה, עוזב הכול ויושב ושוקד על התורה ומעמיק בסוגיות עיוניות סבוכות במשך שעות. פעם הוא שיתף אותי בסיפור חייו המרגש ואמר שהוריו עברו את השואה, אחריה הם היגרו לארצות הברית והתחילו שם בחיים חדשים. כשהוא הגיע לגיל בחרות, הוא הלך ללמוד באוניברסיטה טובה משפטים ועוד ועשה חיל בלימודיו, אלא שבד בבד הוא החל נוהה אחרי הרחוב האמריקאי, תפיסותיו ותאוותיו…

בהזדמנות כלשהי הוא פתח את הנושא עם אביו והעלה בפניו את מחשבותיו ולבטיו לגבי המשך דרכו כיהודי שומר מצווה. מ'הסאבטקסט' של דבריו עלתה שאלה אחת: האם אני אמור לראות עצמי מחויב לדרך היהדות שבה חינכו אותי הוריי ושבה חונכו גם הם?

אמר לו אביו: אתה בוודאי מכיר את 'מרוץ השליחים', שבו על כל שחקן להעביר את המקל לשחקן הבא, על מנת שיצליחו להשלים את משימתם ולנצח. לעם ישראל יש 'מרוץ שליחים' משלו. על כל דור ודור מוטל צו אלוקי להעביר את הלפיד ולהצית את גחלת היהדות במלוא עוצמתה בדור הבא. וכך, דור אחרי דור, מאב לבן ומבן לנכד, עוברת מסורת ישראל, לא פעם תוך מסירות נפש כפשוטה.

ואני, המשיך האבא, אינני מוצא את עצמי "חכם" מספיק בשביל להחליט לעצור ולקטוע את הרציפות המופלאה הזו, הנמשכת כבר אלפי שנים. אינני מספיק "נבון" בשביל לקחת על כתפיי החלטה כה דרמטית, החלטה שתגדע את מה שהיה כה חשוב עבור אבותיי ואבות אבותיי. איני מספיק חכם בשביל להכריז שהנני חכם יותר מכולם…

סיים איש העסקים לספר לי את סיפורו ואמר בהתרגשות: דבריו של אבי באותה שיחה בימי לימודיי באוניברסיטה, מלווה אותי ומנחה את דרכי מאז ועד היום. מילותיו שיצאו מן הלב, נכנסו אל הלב.

כדבריו המדויקים והנוגעים של אביו, על כל אחד מאיתנו לקבל מהדור המבוגר ממנו את מורשתנו הנצחית, ולהשכיל להעבירה בבוא העת לדור העתיד, לבני הנוער. וזה מה שמורה רבי ישמעאל: "הווי קל לראש ונוח לתשחורת"; עלינו להיות פתוחים ו"קלים" לקבל מ"הראש", מאלה שגדולים מאתנו בגילם, בחוכמתם ובניסיונם. ולצד זאת, "הווי נוח לתשחורת" – ראה כיצד תוכל להאהיב את דרך ישראל סבא על הדור הצעיר, על 'בני התשחורת' שעוד לא זרקה שיבה בשערם. כן, תשקיע מאמצים להעביר את הלפיד לאותו דור שבעיניך נראה 'מפונק' ומרדן. זכור, בהם ורק בהם תלוי עתיד עמנו, אז ראויים הם לקצת קרדיט ואמון…

למוד ניסיון…

מובא בספרים הקדושים שרבי ישמעאל היה גלגול מנשמת יוסף הצדיק, ו'בזוכרו' את הסבל שסבל בגלגולו הקודם משנאת אחיו וקנאתם בו, ביקש רבי ישמעאל בדבריו להציע דרך זהב שתמנע את הישנות הדבר ותרבה אהבה בין הבריות.

בשביל קשר איתן ביננו, לימד רבי ישמעאל, חייבת להתקיים ביננו אינטראקציה מפרה ומעילה שמביאה בכנפיה ברכה לכל הצדדים. כלומר, קשר של קיימא מצריך הן קבלה מהאחר והן השפעה אליו. קשר טוב הוא כזה שכל הצדדים בו יוצאים נשכרים. אל תחששו לקבל מהאחר את מה שיש לו לתת עבורכם, זה בשום אופן לא יקטין אתכם. "היו קלים לראש" – קבלו מהאחר ותיהנו מאיכויותיו. ומן הצד השני, אל תחסכו ממנו את הטוב שלכם! בנקודה שבה הוא 'בן תשחורת' ביחס אליכם ויכול ללמוד ולהחכים מכם – "היו נוחים לתשחורת"!

וכאשר תתנו לאחרים ותיהנו גם אתם מהם, ללא ספק תחושו קשורים זה לזה בקשר של קיימא ותשמחו ותגילו בחברותכם.

השפעה וקבלה שלובות זרוע

פעם שאל מישהו את החוזה מלובלין כיצד אפשר שתהיה אהבת אמת הקושרת את בני הזוג בקשר אמיץ זה לזה, ו'החוזה' שלח אותו לראות כיצד פלוני מעביר את עציו בנהר.

בזמנם, חוטבי העצים היו מחברים כמה גזעי עץ זה לזה בחבלים ויצרו מהם רפסודה, ואז היו דוחפים אותם לנהר בכדי שזרנו יוביל אותם אל יעד מרוחק, שם משו אותם מן המים. כאשר הגיע האיש שנשלח על ידי החוזה אל סוחר העצים שאליו הפנהו, הוא ראה כי גם הוא נוהג כשאר סוחרי העצים להשיטם בנהר, אלא שבשינוי אחד: בעוד ששאר הסוחרים היו חותכים את הבליטות שהיו בגזעי העץ, על מנת שיוכלו להיצמד זה לזה וכך להיקשר צמודים כרפסודה, אותו סוחר יהודי היה משאיר את הבליטות שבגזעים ויוצר חור בגזע העץ שכנגדם שבתוכו נכנסה אותה בליטה! התועלת שהוא השיג בכך הייתה שבאופן זה העצים נצמדו זה לזה היטב, וגם זרם מים מהיר לא הצליח להפרידם ולפזרם על פני המים.

הבין האיש שהתשובה לשאלה ששאל את 'החוזה' טמונה בפטנט הזה: אם אני רוצה שהקשר ביני לאשתי וביני לחברי יהיה חזק ובטוח, עליי לא רק לתת לשני, אלא גם לתת לו להשפיע לי! עליי ליצור בעצמי פתח לקבלה ממנו, ולאפשר לו להעניק לי ממעלותיו, ממש כשם שגזע עץ אחד נתן לבליטה של השני להיכנס אל תוכו!

השפעה מחד וקבלה מאידך, זו הנוסחה לקשר יציב, בריא וטוב!

בין שמחה ל'סבר פנים'

על פי רעיון זה נוכל להבין גם את הסיפא שבהוראת רבי ישמעאל: "הווי מקבל כל אדם בשמחה" ואת ההבדל בינה להוראת שמאי: "הווי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות".

לקבל מישהו "בסבר פנים יפות" זה לתת לו את התחושה שנעים לנו לראותו ולשמוע את קולו. זו תחושה שנותנת המון! כשכך אנו מקבלים את פניו, הוא מרגיש רצוי ומקבל ביטחון. אבל עדיין יש מרחק גדול בין "סבר פנים יפות" לקבלתו "בשמחה".

שמחה היא מעבר לרוגע וסבר פנים. השמחה נוצרת כשאנו מקבלים משהו חדש, משהו שמוסף בנו ונותן לנו. לכן כשאנו מקבלים מישהו בשמחה, אנו מעצימים אותו ומעבירים לתת מודע שלו מסר: המפגש אתך מוסיף לי! הוא לא רק נעים לי, אלא ממש מהנה ומשמח אותי. לפניך היה לי איזשהו 'חסר', ואתה מילאת אותו בעצם נוכחותך. וכך מושרשת בו ההכרה – יש לי מה לתת!

מובן, אם כן, כיצד הסיפא של דברי רבי ישמעאל נובעת מהרישא. אם אתה רוצה ליצור את התנאים הדרושים לקשר שבו הן אתה והן חברך יוצאים נשכרים ממנו ולשניכם שני כובעים – משפיע ומקבל, "הווי מקבל כל אדם בשמחה!" אם כך תנהג, אתה תגלה בו את הרצון לתת לך ותיתן לו את הביטחון ביכולתו לעשות את זה. כשהוא יראה שאתה שמח לראותו, הוא יבין (במודע או שלא במודע) שיש בו משהו שמוסיף לך, עד כדי שמחה. ואז אכן תקבל ממנו ותעניק לו, והקשר ביניכם ילך ויתחזק.

החיים והמוות בראי התורה

אלא שעדיין נותרו לנו כמה שאלות פתוחות, כגון: כיצד ניתן להגיע לאהבת האחר כמונו, מה המקום לאהבה עצמית ומדוע חותמת התורה את הציווי "ואהבת לרעך כמוך" במילים "אני ה'". בכדי לענות עליהן, הבה ונשים פוקוס על ציווי נוסף המובא בפרשת קדושים: "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם… אני ה'".

משמעות האסור היא זו: בזמנם, כשמישהו מת היו קרוביו ומיודעיו האבלים פוצעים עצמם בציפורניהם או בעזרת כלי – עד זוב דם. באקט זה הם ביטאו את צערם על האבדן שחוו. פציעתם העצמית והוצאת דמם וחיותם מהם, ביטאה אמירה לפיה: במותו של פלוני, גם בנו משהו מת. יש בעולמנו, גרסו השורטים עצמם, שני כוחות אדירים של חיים ומוות הנלחמים זה בזה, וכשמישהו מחבריי או קרוביי מת, הרי שהמוות והכיליון נכנסים גם לחיי.

ומסביר האור החיים הקדוש שבאיסורה עלינו לתת בבשרנו "שרט לנפש", התורה מבקשת להעניק לנו מבט נכון על חיים ומוות. את החיים והמוות ניתן להמשיל לאדם ששלח את בנו למדינה רחוקה להקים שם עסק. נסע הבן אל המדינה ההיא ועשה חיל בעסקיו, התיידד עם אנשי המדינה וחי בינותם. חלפו שנים והנה הבן מקבל מכתב מאביו ובו הוא מבקש ממנו שישוב אל מולדתו ואל בית אביו ומיד הוא אורז את ביתו ויוצא חזרה אל בית הורתו.

האם כשיעזוב את המדינה בה הוא דר במשך השנים האחרונות ויצא לדרכו, משמעות הדבר היא שהוא כבר איננו?! ודאי שלא. הוא חי וקיים, אלא שמעתה בני המדינה ההיא כבר לא יוכלו לראותו. ומכל מקום, גם אם אמנם הם אינם מסוגלים לראות עוד, הוא עצמו נמצא במקום אחר, הוא בסך הכול חזר הביתה!

הנורה נשברה – האנרגיה נשארה

וכמשל הזה ממש, כן גם בלכתו של אדם מאיתנו. ברור כי יש מקום לאבל. יתירה מזו, קיימת חובה להתאבל ולנהוג במנהגי אבלות. אבל חשוב להבין אל נכון מהו האבל ועל מה מתאבלים.

לאדם יש גוף ונשמה. עם כל חשיבותו של הגוף, הוא אינו אלא טפל לנשמה. בכדי שהנשמה תוכל לפעול בעולם ולמלא את רצון השכינה, עליה להתלבש בגוף גשמי שיהווה לה מעון ודירה. כדור רובה או תאונת דרכים (רח"ל), פוגעים בגוף, אך חלילה לא מאבדים את הנפש! כשם שבשבירת נורה אנחנו לא מאבדים את האנרגיה המייצרת את האור, אלא רק מאבדים את הכלי שאיתו מפיקים ממנה אור, כך גם במותו של אדם הנשמה נותרת בשלמותה, רק שהגוף מאבד את חיותה.

לכן האבל איננו צריך לבוא לידי ביטוי בשריטת גופנו והוצאת דמנו וחיותנו, אלא דווקא בקריעת הבגד. בכך אנו מצהירים כי אנו מאמינים באמונה שלמה שהמוות פגש רק את בגדיה ולבושיה של נשמתנו – את הגוף, ולא פגע חלילה בנשמה עצמה.

'שימו לב אל הנשמה!'

האיסור לתת "שרט לנפש" מובא גם במשנה תורה שם נאמר: "בנים אתם לה אלוקיכם – לא תתגודדו", שפירושו: "לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם למת". קריאה שטחית של הפסוק מעלה קושי בדבר הקשר שבין הפתיח – "בנים אתם לה' אלוקיכם", לאיסור שמובא בהמשך לזה: "לא תתגודדו". אך על פי האמור לעיל אודות הרעיון שעומד מאחורי האיסור לפצוע את גופנו לאות אבל ואבדן, הדבר יתבאר היטב: היותנו "בנים לה'" משמעה שיש בנו נשמה אלוקית – 'חלק אלוה ממעל'. וכשם שאלוקינו נצחי הוא, כן גם הנשמה שהוא נפח באפנו נצחית היא!

ומשום כך האיסור של "לא תתגודדו" הוא פועל יוצא של היותנו בנים לה'. כיוון שבהיותנו בניו של הקב"ה אנו בעלי נשמה נצחית שלא אובדת גם בכיליון הגוף, על כן האבל צריך להיות מגודר ומתוחם ולהיות אך על הכלי והלבוש, לא עצם נשמתנו.

את הזכירה של מה עיקר ומה טפל חשוב שנזכור לא רק בזמני שכול ואבדן ה"י, אלא גם בימים כתיקונם. כל כך הרבה אנשים הגוף משקיעים את עיקר מרצם, אונם ומחשבתם בגוף לשם הגוף. מרוכזים בטפל ואפילו לא מעיפים מבט על העיקר. זו הרי איוולת שאין כדוגמתה, שהם עצמם ככל הנראה עתידים להצטער עליה במבט לאחור.

רבותיי, ברכו על העיקר ולא על הטפלה, 'שימו לב אל הנשמה'!

הכול תלוי בסוג המשקפיים שאנו מרכיבים…

וכעת נשוב אל ציווי התורה – "ואהבת לרעך כמוך" ואל השאלות שהוא מעורר:

כל עוד מבטנו על עצמנו הוא דרך המשקפיים של הגוף, הרי שאכן מן הנמנע שנגיע לאהבת האחר במידה בה אנו אוהבים את עצמנו. הרי הגוף שלי איננו הגוף שלו, ומה טבעי יותר מכך שאהוב את גופי ובשרי למעלה משאוהב את זה של רעי?

הגוף מסתכל על העולם מנקודת מבט אגואיסטית, נהנתנית ותועלתנית. אם החבר מספק לי צורך כלשהו – אהבה/הקשבה/כסף/עניין/הומור וכן הלאה, הרי שאוהב אותו. אם הוא יחדל מלספק אותו, אחדל אף אני מלאהוב אותו. זוהי "אהבה התלויה בדבר". אם נחדד, הרי שמלבד ש"אהבה התלויה בדבר" עלולה בקלות להתפוגג שכן "כאשר בטל דבר – בטלה אהבה"; הרי שגם כשהאהבה עודנה קיימת, גם אז היא אהבה חיצונית בלבד. אני בעצם אוהב את הסיפוק, לא את האדם שמספק אותו.

אהבה אמיתית, לעומת זאת, היא אהבה שמצד הנשמה. כל הנשמות היו מאוחדות באדם הראשון ומאוחדות במשימתן ובשליחותן. וכאשר אני רואה בעצמי קודם כל נשמה, אוטומטית אני אוהב את השני כאהבתי את עצמי, שהרי נשמתו מחוברת ומאוחדת עם נשמתי שלי. יש לנו שליחות חיים משותפת. נשמתנו האלוקית איננה יצור אנוכי ואגואיסטי, אלא כזו שכל חפצה ותשוקתה הם לעשות את רצון ה' ולגרום נחת רוח למעלה. אם כן, לא ייפלא שבמשקפיים שלה יש אהבה אין סופית לנשמה שנייה.

וזהו גם ההסבר להוספת התורה "אני ה'" בהמשך לציווי על "ואהבת לרעך כמוך". רק מצד ה"אני ה'" שבכל אחד מאיתנו, מצד ה'חלק אלו–ה' שבנו, תיתכן אהבת רענו כאהבת עצמנו.

"חשבת שנולדתי עם כפית זהב בפה?!"

מספר ר' חנוך טלר בספרו "ועמך כולם" על קבוצת נהגי מוניות, שהייתה נוהגת להתאסף אחת לזמן מה בביתו של אחד מהם, להתכבד בכוס קפה ועוגה, ולשמוע על התרחשויות מיוחדות שאירעו למארחם לאחרונה.

באחד הימים אסף את כולם נהג בשם חיים, ולאחר שכולם סיימו ללהג, הם נפנו לשמוע מה יש לחיים לספר להם.

"תשמעו", פתח חיים, "יש לי בשבילכם סיפור שמעולם לא שמעתם…"

"לפני כמה חודשים הוזמתי דרך חברת נסיעות כלשהי לערוך סיור לתייר אמריקני עשיר המגיע לארץ לביקור, ומעוניין לנסוע לירושלים דרך כמה יישובים. הגעתי לשדה התעופה, והנה הוא ניגש אלי, אתם בוודאי מתארים לעצמכם איך הוא נראה…". הנהגים חייכו, ואז אמר מישהו: ״חולצת משי צבעונית״. "נכון!", הגיב חיים. ״עניבה מרשימה", זרק אחר. ״חפתים בשרוולים״ אמר שלישי, וחיים הגיב ״אמת, אבל את הדבר העיקרי שכחתם! היה לו גם סיגר בארבעים דולר, עובדה חשובה מאוד להמשך הסיפור", אמר חיים. לאחר רגע של השתהות מכוונת שמטרתה ליצור מתח ודריכות אצל השומעים, המשיך חיים וסיפר ש"היהודי נכנס לרכב, חלץ את נעליו, התיישב במושב האחורי והרים את רגליו על המושב הקדמי, אחר כך הוציא סיגריה והדליק אותה…

"החלונות ברכב היו סגורים והמחנק היה נורא, החלטתי לאות התגוננות לעשן גם אני. אולי כך, חשבתי לעצמי, יבין האיש שלטובת שנינו כדאי שייפתח את חלונו… עמדתי להדליק את הסיגריה, כשהאמריקני מאחור קורא אלי ומציע בנדיבות: 'הי, אני אדליק לך…' הוא הוריד את הרגליים מן המושב, התכופף קדימה והצית לי את הסיגריה. באותם רגעים עלה מעט שרוול חולצתו, וכאשר ראיתי את ידו החשופה התחלתי לרעוד בכל גופי. מבלי לחשוב פעמיים הפניתי את הרכב לשול ונעצרתי. 'קרה משהו?', האמריקני נסה להבין. 'המספר שיש לך על היד!', עניתי בקושי, 'היית באושוויץ?'

"'נו מה, חשבת שנולדתי עם כפית זהב בפה?', הביט בי, 'בוודאי שהייתי באושוויץ, היינו שם כולנו – אבא, אמא, אחי ואחיותיי… רק אני נשארתי'. 'נשארת לבד?' שאלתי בכאב, 'את אלו שלפניי ראיתי הולכים, אחי עמד בתור לפניי, קיוויתי שאולי הוא נשאר… אבל לא, נותרתי לבד בעולם!'. האמריקאי סיפר את הדברים בשלווה כמעט, אבל אני לא יכולתי להמשיך…

'זלמן המוזלמן'

"חלקכם ודאי מכיר את ההיסטוריה שלי", אמר חיים והרים את עיניו לעבר חבריו הנהגים, "ולאלו שלא – אספר כעת: באתי לפני עשרים שנה לארץ עם כמה חברים, טיילנו בארץ לארכה ולרחבה, וכשנמאסו עלינו הטיולים וגם הכסף נגמר, החלטנו להתנדב באיזשהו קיבוץ. היינו בצפון ושובצנו בעבודה במפעל השימורים של הקיבוץ. בתחילה נהניתי מהקיבוץ ומהאידיאליסטיות של אנשיו, אבל בשלב מסוים זה די התפוגג…

"יום אחד קמתי בבוקר, האוכל בחדר האוכל לא מצא חן בעיניי ועל כן הזדרזתי לצאת לעבודה. הסעתי את הטרקטור שהיה עמוס בתפוחים לעבר לוע המכונה המרסקת את התפוחים, עליתי על עגלת הטרקטור והרמתי אותה, כדי שהתפוחים יפלו לתוך המכונה, הפעלתי אותה, והתחלתי לשפוך את התפוחים למכונה״. הסכינים למטה עבדו ללא הרף, ואני עומד למעלה וגורף את התפוחים… כנראה סנדליי היו לחים, כי לפתע החלקתי הישר לעבר הלוע של המכונה… ניסיתי להיאחז במשהו, אבל לא היה במה! הסכינים למטה עבדו בשקשוק מונוטוני ובקצב מהיר, ואני הולך ומתקרב לעברם…

"הדבר היחיד שהפריד בינינו היו כמה עשרות קילוגרמים של תפוחים, בערמה הולכת וקטנה בעקביות! צרחתי וצרחתי, אבל בתוך ליבי ידעתי שאין סיכוי שקולי יישמע. בשעה זו כולם בחדר האוכל המרוחק, וגם בעל השמיעה החדה ביותר לא יוכל לשמוע את זעקותיי. כשהבנתי שאבדה כל תקווה וגזר דיני נחרץ, פרצה מתוכי תפילה, לראשונה בחיי: 'ריבונו של עולם!', צעקתי, 'אני הולך למות, ועדיין לא עשיתי שום דבר משמעותי בחיים שלי! אנא, תן לי לחיות… פתאום חשתי בכאב איום ברגלי, אבל רגע לפני שאיבדתי את ההכרה ראיתי יד ממול עיני. היד של זלמן, שכונה בפי אנשי הקיבוץ – 'זלמן המוזלמן'.

"זלמן המוזלמן היה ניצול שואה שנקלט בקיבוץ לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא היה אדם בודד ושתקן ומעולם לא ראיתי אותו מדבר עם איש. הוא עבד בטאטוא הנגרייה, והיה נמצא תדיר בקרבת הטרקטור שלי. ברגעי הערפול האחרונים הספקתי לקלוט כי היד שאחזה בי היא ידו של זלמן, וגם לראות את המספר…

"התעוררתי בבית החולים קטוע רגל, ובמשך מעט יותר משנה הייתי בשיקום, ואז השתחררתי הביתה עם פרוטזה. 'לא שבתי יותר לקיבוץ, במהלך השנה הזו קיימתי את נדרי, ידעתי שאלוקים הציל את חיי, ורציתי להחזיר לו מעט על כך. למדתי על היהדות והתקרבתי יותר ויותר לשמירת תורה ומצוות. אבל הדבר שמעולם לא הצלחתי לשכוח היה – המספר שעל ידו של זלמן, מספר שמלווה אותי באז בקומי לעמל יומי ובעלותי על יצועי…

"חלפו שנים, הפכתי לאזרח ישראלי, והגעתי למשרד הפנים לקבל תעודת זהות. הבטתי במספר החדש שניתן לי, והייתי בהלם: ארבע הספרות הראשונות שלו היו – 1528 – כמספר שהיה על ידו של זלמן…

"הקמתי בית בישראל, שכרתי דירה והזמנתי קו טלפון. באחד הימים אני שב הבייתה, אשתי אומרת לי: 'מזל טוב, חיים, קבלנו סוף סוף קו טלפון!'. וכששמעתי את המספר שוב נתקלתי במספר 'ההוא', כאשר ארבע הספרות האחרונות שלו היו – 1528, המספר שעל ידו של זלמן… אתם מבינים מה קורה כאן, כן? המספר הזה רדף אותי לאן שרק הלכתי.

'מענדל, אתה חי?!'

"והנה, כאן, בתוך הרכב שלי, מושיט לי איזה תייר אמריקני את ידו, ועליה המספר 1529– המספר העוקב למספרו של זלמן, ומספר לי לפי תומו על האח שעמד לפניו בתור באושוויץ ומאז נעלם.

"עמדתי מולו רועד כלי, לבסוף אמרתי: 'אני לא נוסע לירושלים כעת, תסלח לי!'. כמו מטורף עשיתי פרסה באמצע כביש ירושלים – תל אביב, שמעתי צפירות מכל הכיוונים, והמשכתי לנסוע .'לאן אתה לוקח אותי?', האמריקני מאחור היה לחוץ, אבל לא יכולתי להוציא מילה מן הפה, רעדתי ואחזתי בהגה בשתי ידיי, פחות בשביל להחזיק אותו, יותר בכדי שההגה יחזיק אותי…

"שעתיים נסיעה, ואני מגיע לקיבוץ בצפון. עצרתי את רכבי ליד הנגרייה והתפללתי בליבי ש'זלמן המוזלמן' עדיין חי. הרכב עוצר, אני מזנק החוצה, ומולי עומד… זלמן. 'זלמן, אתה זוכר אותי?', אני שואל, אבל הוא לא עונה. זלמן איננו מדבר עם אף אחד… ניצוץ נדלק לרגע בעיניו. אני נרגע, הוא זוכר אותי… אני מסתובב אחורנית ודוחק בנסוע האמריקאי לצאת מן הרכב.

"גררתי אותו לעבר זלמן, והפשלתי לשניהם את שרוולי החולצה. כעבור רגע הם קלטו… 'סולי!' קרא האמריקאי. זלמן השיב כלא מאמין: 'מענדל? אתה חי?' כשהם נפלו זה על זרועותיו של זה, עזבתי אותם ונסעתי בידיעה שסוף סוף עלה בידי להחזיר משהו ל'זלמן'. הוא הציל את חיי ואני הענקתי לו את אחיו החי …

לדעת לנצל הזדמנויות

כבסיפורו של חיים נהג המונית, לכל אחד מאיתנו יש אין ספור הזדמנויות שמזמנת בידו ההשגחה העליונה ליצור משהו, להעניק דבר בעל ערך לסביבתו, לתת חיים. בכדי שנאמין בכוחנו ולא נחמיץ את ההזדמנויות הנקרות בדרכנו, חשובה לא רק אהבת הזולת, אלא גם אהבת עצמנו!

אין הכוונה לאהבה אגואיסטית ונרקיסיסטית שהיא כמובן איננה נרצית, אלא לאהבה במשמעות של השלמה עם מי שאנחנו, על מעלותינו וחסרונותינו. 'לא אני עשיתי את עצמי' ולפיכך אין סיבה שאהיה מסוכסך עם עצמי. מעלותיי ברוכות הן וחסרונותיי נועדו בכדי שאתקנם. אהבה שכזו חשובה, משום שרק באמצעותה תהיה לנו המוטיבציה לפעול לשיפור עצמי, ולא להרים ידיים בייאוש ואכזבה ממי שאנחנו. וכן, רק מי שיש בליבו אהבה בסיסית לעצמו, יכול לתת אהבה לזולתו. אחרת, המרירות שלו תשפיע ותעכיר גם על יחסו לזולתו.

במיוחד בימים אלו, ימי הספירה, הבה ונתחזק במצוות "ואהבת לרעך", עדי נזכה במהרה לראות באורו של משיח בבוא הגאולה!