השבוע, בקביל לציון יום ירושלים, ציינה מדינת ישראל את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. היום נועד לציין את זכרם של כארבעת אלפים מיהודי ביתא ישראל שנפטרו במהלך המסע ובהמתנה לעלייה במחנות הפליטים בסודאן בזמן מבצע אחים.
4 שנות המתנה ומוות
בשנים 1980–1984 החלה יציאה המונית של יהודי אתיופיה, קהילת "ביתא ישראל", מן הכפרים באזור גונדר לעבר סודאן. רבים מיהודי אתיופיה, שחלמו כל השנים לעלות לישראל, הצליחו לברוח מאתיופיה לגבול אתיופיה וסודאן, ושם המתינו במחנות זמניים לעלייה לישראל. העלייה דרך סודאן התאפשרה בשל הסכם שבשתיקה, שפרטיו היו ידועים רק לבכירים מעטים בסודאן. סוכני המוסד שהמתינו לעולים במחנות שבגבול סודאן הורו להם להצניע את זהותם היהודית.
בדרכי הבריחה ובמחנות בסודאן סבלו היהודים ממגפות, מרעב, וממעשי התנכלות, אלימות ושוד רצחני. ההליכה של משפחות, קשישים וילדים נמשכה לעתים חודשים, ולאחריה נאלצו העולים להמתין במחנות הפליטים בסודאן כשנתיים עד לחילוצם ולהעלאתם ארצה.
כ-4,000 מבני העדה נספו בדרכים ובמחנות בניסיונם לעלות לישראל. הצנעת הזהות היהודית על פי הוראת סוכני המוסד הקשתה על העולים את השמירה על הלכות הכשרות והטהרה; במדבר לא היו העולים יכולים לקבור את מתיהם מפחד השודדים, ואילו במחנות הם לא היו יכולים לקבור את המתים במעמד יהודי מאימת השומרים הסודנים.
מבצע משה
ב-1984, התרחש מבצע משה כחלק מהסכם בין מדינת ישראל לבין סודאן, איפשרה סודאן מעבר יהודים דרכה לכיוון שדה תעופה ממנו הוטסו לבריסל ואז לישראל. לאחר שעלו בדרך זו כ-8,000 נפש, הודלף לעיתונות על קיום המבצע וכתוצאה מכך ביטלו הסודאנים את הסכמתם לנחיתת מטוסים בתחומם. בנוסף למאות רבות ששהו בסודאן בהמתנה לתורם, אלפי יהודים שלא ידעו על הביטול היו כבר בדרכם מאתיופיה לכיוון סודאן.
מאחר שהיהודים לא הכירו את הדרך, הם רכשו את שירותיהם של מורי דרך שלפעמים נטשו אותם בדרך אחרי שנטלו את כספם, לפעמים תוך כדי שיתוף פעולה עם שודדים ששדדו את רכושם של הפליטים והרגו בהם. בסיוע מורה הדרך הם נאלצו ללכת ברגל, במסלול הררי ובמסלול מדברי קשה ורבים מתו בדרך מתשישות, מרעב, וממחלות וכן היו שנרצחו על ידי שודדים או חיילים סודאניים. היהודים שמתו בדרך לא זכו לקבורה מחשש לחייהם של מי שניצל.

בסודאן, במחנות אליהם הגיעו, לא היה מספיק מזון, לא תמיד היו מים ראויים לשתייה, לא היה טיפול רפואי נאות והפליטים היו חשופים להתעללות החיילים והשומרים הסודאניים. רבים מתו במחנות ממחלות ומגיפות, מצמא ורעב. חלק מאלו שהצליחו להגיע לסודאן, גורשו חזרה לאתיופיה ונאלצו לעשות את כל המסע המפרך חזרה לביתם. באתיופיה ובסודאן נותרו עוד כ-15,000 יהודים, ובמשפחות רבות נותרו חלק מההורים או הילדים באתיופיה וחלק בישראל.
פרופ' מיכאל קורינאלדי תיאר כי "תחילת "מבצע משה" הייתה בחשאיות מוחלטת. אך במשך הזמן הסתננו לתקשורת בארצות הברית ואחר כך בארץ ידיעות על המבצע, כתוצאה מהרצאות ומראיונות של ראשי הסוכנות, עד שביום 3 ינואר 1985 נערכה מסיבת עיתונאים, בהשתתפות נציגים של ממשלת ישראל והסוכנות, בה נחשפו עיקרי "מבצע משה" לכול. כתוצאה מכך הפסיקה ממשלת סודאן את המבצע, וכך נשארו מאות פליטים מבני העדה במחנות בסודאן".
מבצע שבא ומבצע שלמה
ב-1985 הועלו מהמחנות בסודאן לארץ כאלף יהודים במבצע שבא, ביוזמת ג'ורג' בוש האב, שהיה אז סגן נשיא ארצות הברית. מבצע שבא נוהל על ידי אנשי CIA והמוסד. סך הכול עלו בעשור 1989–1980 16,965 מיהודי ביתא ישראל.
במרוצת 1985 קרסה כלכלת אתיופיה בהשפעת הבצורת, הרעב הגדול ומלחמת האזרחים. החונטה הצבאית האתיופית העבירה כ-600,000 אזרחים בכפייה לאזורים שונים בדרום אתיופיה במסגרת תוכנית הווילגיזציה. בתוך כך הוחלו הגבלות תנועה קשות על כלל תושבי אתיופיה, לרבות היהודים, והעלייה ארצה הפכה כמעט בלתי אפשרית.

שנספו בדרכם לישראל, 19.5.1985. צילום: נתי הרניק, לע"מ
ב-1991 יצא לדרך 'מבצע שלמה' או בשמו המקורי מבצע גשמי זעף, שהיה למעשה רכבת אווירית לפינוי המלא של יהודי ביתא ישראל שהתרכזו בעיר אדיס אבבה. בתוך 36 שעות פונו לישראל 14,310 יהודים על ידי 18 מטוסי C-130 הרקולס, מטוסי בואינג 707 של חיל האוויר הישראלי מטייסת 120 וכן 23 מטוסי בואינג של חברת אל על ומטוס אחד של חברת התעופה האתיופית אתיופיאן איירליינס.
הנצחה
המשרד לקליטת העלייה הנציח את זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל באנדרטה זמנית שהקים בשנת 1989 בקיבוץ רמת רחל, בשיתוף עם הקרן הקיימת לישראל ועם הסוכנות היהודית. בסוף שנת 2003 החליטה ועדת השרים לענייני עלייה, קליטה ותפוצות להקים בהר הרצל אנדרטה קבועה להנצחת זכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם ארצה. הממשלה קבעה כי טקס ממלכתי לזכר הנספים יתקיים מדי שנה בכ"ח באייר, יום ירושלים.
קביעת תאריך רשמי ליום הזיכרון ליהודים שנספו בדרכם לישראל והקמת אתר ההנצחה בהר הרצל היה תהליך ממושך שהובילו עמותות ונציגי הקהילה. התאריך נבחר, יום ירושלים, מסמל את החיבור העמוק בין יהודי אתיופיה לירושלים והכמיהה לזכות ולהגיע אליה. אולם, בחירת תאריך זה, מייצרת, לטענת פעילים יוצאי אתיופיה, את ההפרדה בין החגיגות של הרוב היהודי לבין יום הזיכרון של יהודים יוצאי אתיופיה.

"על אף הקושי הרב ועל אף שאיבדתי חלק ממשפחתי הגעתי לארץ ישראל הייתה שווה. איני רוצה לספר את הדברים הקשים שעברתי שם כדי לא לפגוע בכבודה של ארץ ישראל", מספר הרב אבי שיש דברים שאמר לו אחד מעולי אתיופיה.
הרב שיש, רב קהילת משכן ישראל וקריית החינוך אמי"ת המר רחובות, מספר כי "בכל פעם שאני מזכיר בשכונה בה אני מתגורר את המילה ירוסלם, אור בוהק בעיני אותם יהודי אתיופיה שעלו לארץ ישראל. ירוסלם מילת קסם שהאירה לרבים מהם ונטעה בהם את הכוחות לעלות לארץ ישראל על אף הקשיים הרבים והתלאות הרבות בדרך. חלקם מספרים כי תיארו את ירושלים כעיר שעשויה כולה מזהב, ואת ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש שבה אפילו לא יהיה צורך לעבוד".





















עדה מיוחדת!!! וסיפור העלייה שלהם מרגש!!!!!!
כתבה מעניינת
כל הכבוד 👌