אחת החוויות המענגות שהיו לי, היתה לעלות לשיחה אל שמואל וילנברג ז"ל, אחרון ניצולי טרבלינקה. ראש צלול, כושר תפיסה מיוחד, ראייה מציאותית ותרגום ויזואלי של כל אירוע. ההתבטאות בעברית היתה קשה עליו, ובכל זאת היה לו חשוב מאד לספר, להסביר, לשרטט, לפסל ולהמחיש בכל דרך שהיא את מה שעבר עליו, בפרט כשהוא ידע שהוא האחרון שיכול להעיד על כך.
הסיפור שהוא הכי אהב לספר, היה סיפור המרד בטרבלינקה – הוא היה מתעטף בזכרונות ובעיניו דלקו ניצוצות כשהוא היה מתאר איך הם פרצו את מחסן הנשק, על הירי באוקראינים, הבריחה דרך גדר התיל ('הגרמנים היו טפשים גדולים, הם אמרו לנו למתוח את התיל, הם לא ידעו שתיל צריך להיות רופף אחרת הוא הופך לשליבות סולם' – באיזה עונג הוא לעג למשבתם ממרחק של שבעים שנה).
ואז הוא נשען לאחור ואומר לי: 'אבל אתה לא תאהב לשמוע, דע לך שהקבוצה החרדית לא רצתה להשתתף איתנו, הם נשארו בצריף לתפילה'. האחראים לקבל את הבאים ברדתם מהרכבת (עובדי מחנה 1 בלשונו של שמואל) היתה קבוצת אברכים חסידיים, הם לנו יחד בצריף משותף, והם לא רצו להשתתף במרד.
האם זו היתה הוראת רב? נטיית לב? מה היה הנימוק שלהם והאם אפשר למתוח קו בין הקבוצה ההיא לקבוצות נוספות ולרבנים נוספים?
אפשר לקבוע כאקסיומה: מרד תמיד פרץ רק על הקצה, כשאין מה להפסיד. רוב המרידות פרצו בשער הגיהנום ממש במחנות השמדה – מרד טרבלינקה, מרד סוביבור ומרד ה'זונדר קומנדו' באושויץ (זהו נתון חשוב, מכל אושוויץ הגדולה, בסופו של דבר המרד התחולל דווקא בתחנה הסופית). כל זמן שהייתה סיבה לאופטימיות, תקווה לטוב ומחשבה לשרוד בחיים – היהודים לא רצו מרד. הגרמנים היו אלופים בעונשים קולקטיביים לא פרופורציונליים, כך שכל אדם בעל אחריות הבין שעל ידי ניסיון התנגדות הוא מסכן חיים של אלפים. גם מרד גטו ורשא פרץ רק כשלחצו אותנו אל הקיר, אחרי שלמעלה משמונים אחוז מיושביו כבר נלקחו להשמדה והנותרים הבינו שפניהם מועדות לאותו כיוון.
מכאן אפשר להגיע לאקסיומה שניה: דעת רוב הרבנים לאורך רוב התקופה התנגדה למרד, כי כך גם היתה דעת רוב הציבור ורוב המנהיגות על כל סוגיה לאורך רוב התקופה.
המידע שיש לנו על דעת הרבנים הוא מועט ביותר – כי המרידות פרצו במקומות ובתקופות לשם לא הגיעו הרבנים, רובם היו אנשים מבוגרים בגיל העמידה והשטן לא הותיר אותם בחיים לעבודה בקרמטוריום או לשרוד את האקציה הגדולה של ורשא .
זו הסיבה שרוב הזרקורים מופנים לכיוונה של דמות רבנית מובהקת, הגאון רבי מנחם זמבה הי"ד, שהיה נחשב לגדול רבני וורשה לפני המלחמה, והוא שרד בגטו עד לתחילת המרד (נהרג ביום החמישי למרד מכדור גרמני).
עדים ששרדו סיפרו איך מיד אחרי ה'אקציה הגדולה' הוא החל לקרוא למרד מזוין, ואף תמך כלכלית בהתארגנות מכספי צדקה שהיה מופקד עליהם. מביאים אותו כמי שהצטרף לאידיאה של המרד, אמנם לדעתי רוב המצטטים את דעתו לא מבינים אותה בהקשר הנכון.
לפני שננתח את הציטוטים נביא כמה שורות מכתביו של הגאון רבי יהושע משה אהרונסון. הוא היה רבם של העיירות קונין וגוסטינין שבפולין. עם פרוץ המלחמה גורש לגיטו לודז' ומשם למחנה העבודה קונין. מאמריו וכתביו תופסים להם מקום של כבוד, כשחלקם נכתבו תוך כדי המאורעות.
הוא פותח באמירה נחרצת – לא יכול להיות שמנהיגים חרדיים התנגדו למרד בגלל ציפייה לנס – כי הלכה פסוקה היא 'אין סומכים על הנס' וחז"ל מדגישים ש'הסומך על הנס לא יעשה לו נס'.
הסיבה שהם התנגדו למרד, היא בגלל זווית הראיה שלהם שמתייחסת לעם ישראל כעם נצח שצולח בסופו של דבר כל קושי.
'אנשי המרי יוזמי ההתנגדות כמו לוחמי מרד גטו וורשא לא הרקיעו בחזונם אל חופי העתיד, ההווה המר ממוות עמד לנגד פניהם, ואז בחרו באידיאת הגבורה 'תמות נפשי עם פלישתים'. דמותו של שמשון הגיבור וקריאתו ההרואית, דובבו את לב בני הנעורים, הם בחרו ב'מצדה' שניה.
ברם שמשון היה באמת גיבור, שמשון גם ידע כי מותו הוא ודאי, בנוסף הוא היה אדם יחיד שלא הזיק במעשהו לאיש מלבד עצמו.
אנשי האמונה יצאו מתוך הנחת יסוד בסיסית 'נצח ישראל לא ישקר' עם ישראל ישרוד, יש להצניע פרופיל, להסתגל להווה בכל היכולת, לא לעמוד בקומה זקופה נגד הגל השוטף רק לצלול מתחתיו'.
אחרי הכותרת הזו נצא לבדוק את דברי של הרב זמבה. עד לאקציה הגדולה הוא אסר על ניסיון מרד, כי אם כרגע שורדים איך שהוא, אסור לצאת לקרב שמהווה סיכון חיים ממשי לרבבות. מה שהתפתח אצלו אחרי האקציה זוהי לא תחושת הנקם ולא הרצון 'למות בכבוד'. הוא פשוט ראה שללכת לרכבות ללא התנגדות זוהי התנהגות מסכנת חיים גדולה בהרבה. ואלו דבריו:
"לא היינו צריכים ללכת בעצמנו אל ה'אומשלגפלאץ' (כיכר השילוחים), היינו צריכים להתנגד, אבל השלינו את עצמנו בדמיונות שווא. עם חכם ונבון – ניטל ממנו שכלו. האמנו כל הזמן – אולי ושמא ואפשר… שגינו קשה… הייתה הפקחות אצלנו מרובה מן החכמה, והפקחות לא תמיד היא מידה מועילה… צריכים היו להבין מלכתחילה, שאותו רשע מבקש לעקור את הכול, ואנו צריכים היינו להשתמש בכל האמצעים ולהזעיק את העולם. ועכשיו אנו חייבים להתנגד, אסור לנו להסגיר את עצמנו בידי האויב" (הציטוט הוא מ'יומן גטו ורשה' של ד"ר הלל זיידמן, והובא על ידי אחיינו של הרב בספר שהוציא לזכרו. אותו אחיין אברהם זמבה היה לצדו כל אותה תקופה).
הוא הוסיף שבזמן שעמדו גויים על ישראל לגזירת שמד – להשתחוות לפסל או למות, או אז למוות היתה לפחות משמעות של קידוש השם. אבל אצל הגרמנים הרצח הוא לשם רצח והמוות הוא סתמי, חייבים לעשות הכל כדי להישאר בחיים.
תלמידי הרב זמבה (הרב עלברג, הרב ליברמן ועוד) אחרי המלחמה היו מתוסכלים מכך שהכניסו לפיו של רבם הצטרפות למרד, הרב עלברג כתב "בשום אופן לא יצליחו לשכנע אותי כי מורי הגדול קרא למרד. הוא שכל חייו נשם תורה וחסידות, יהפוך לגיבור הקורא לקדש את המוות?"
לפי הקו שהצענו דומני שהכל עולה בקנה אחד. הרב זמבה היה עסוק תמיד בקדושת החיים והצלת חיים, רק ההסתברות הסטטיסטית להצלה היא שעמדה לנגד עיניו כשהכריע האם לאחוז בנשק.
החרדים ברטבלינקה לא רצו לסכן חיים. נקמה היא תפקידו של הבורא, חיי חירות מבחינתם אלו חיים של תוכן ומשמעות, אותם אפשר וחייבים להמשיך גם בין גדרות התיל.
הכותב הינו מרצה בעל שם עולמי לחקר השואה שמבליט בהרצאותיו את יד ה' בטרגדיה הנוראה.
ניתן לשמוע את סיפור השואה מפי הרב גולדווסר בקו 'יזכרם' – 0722706000
