סיפורו של המומר היהודי שהיטלר ימ”ש הורה אישית להרוס את קברו

היינריך היינה, היה שמו. הוא היה יהודי מומר, שתיעב את היהדות. לא רק את היהדות האורטודוקסית, אלא גם לרפורמים הוא לעג. הוא הפך לאישיות גרמנית מוכרת, ובעל השפעה רבה על התרבות הגרמנית. שום דבר מזה לא עזר לו, כאשר הצורר הנאצי, היטלר ימ”ש, הורה אישית להרוס את קברו. שנאה ליהודים באשר הם יהודים, ולא בגלל מעשיהם. אף אחד לא יכול היה לברוח אל הנאורות המדומה, כולם הוקאו בסופו של דבר כיהודים על ידי הנאצים ימ”ש.

הפעם, נתמקד בסיפורו של היינה, שנולד תחת השם היהודי חיים. כילד, הוא כונה הארי, לפני שהפך להיינריך. הוא נולד לבית מודרני שרוחות ההשכלה נשבו בו, בתקופה של סערה מדינית, כאשר הצרפתים והגרמנים כובשים במקביל את העולם, וגדל תחת שלטונה של דוכסות בורג, מדינת חסות צרפתית.

היינה שנא את היהדות. בין היתר כתב מאמר על “שלושת החולאים הרעים: עוני, סבל ויהדות”, וכאשר נחשף לראשונה ליהודים חסידיים, הוא היה מרותק מהתופעה, אך לא סבל אותה. וכך כתב במכתב באותם ימים:

“גם לי אין כח לגדל זקן ושיקראו לי “משה’לה היהודון” ולצום וכולי. אין לי אפילו כח לאכול מצות באופן סדיר. אני גר עתה אצל יהודי, ומקבל מצות במקום לחם ושובר את שיניי. אך אני מנחם עצמי כשאני חושב: בכל זאת, אנחנו בגלות!”.

אך יותר מכל, הוא שנא את הרפורמים, בהם ראה חקיינים של הנוצרים, בשל השינויים שערכו בנוסח התפילה ובעוגב שהכניסו לטמפלים שלהם.

באופן אירוני משהו, שכן הוא עצמו התנצר, הוא תיעב גם את המשכילים, תוך שהוא מציין את העובדה כי ארבעה מתוך ששת ילדיו של משה מנדלסון התנצרו. הוא כינה את צאצאיו של מנדלסון כ”בני בליעל”, והאשים את חלקם בבגידה בעם היהודי.

אך כמה חודשים קודם לכן, הוא עצמו התנצר, שלושה ימים אחרי שקיבל את תואר הדוקטור שלו. הוא ניסה להסתיר מפני משפחתו ככל הניתן את טבילתו לנצרות. כמי שהיה אדיש למדי מבחינה דתית, ממילא ראה בתעודת הטבילה רק “כרטיס כניסה לתרבות האירופית”.

היינה התחרט לעיתים קרובות ובצורה מפורשת על שנטבל לנצרות, בין השאר משום שהיתרונות שקיווה שיצמחו לו מכך בוששו להגיע, ולכן הפך לסופר עצמאי, דבר שהיה מאוד נדיר באותם ימים – והוא הצליח מאוד. עוד במהלך ימי חייו, הכלילו את כתביו בספרי הלימוד במוסדות גרמניים.

אך כאמור, כל ניסיונותיו בחייו להתכחש ליהדותו מתוך מטרה להשיג רווח גשמי, לא הועילו לו במאומה.

פול ג’ונסון, היסטוריון שכתב בין היתר גם ספר בשם ‘ההיסטוריה של היהודים’, כותב כי “נוכחות הרפאים שלו, בלב-ליבה של הספרות הגרמנית, הביאה את הנאצים לכדי זעם לא קוהרנטי וונדליזם ילדותי”.

“הם העלימו את כל ספריו, אך הם לא יכלו למחוק את שיריו ונאלצו להדפיסן מחדש עם הכיתוב שכל ילד זיהה כשקר גס: “מאת מחבר אלמוני”. הם החרימו פסל של היינה, והשתמשו בו כמטרה באימוני ירי”.

אך הנאצים ימ”ש לא הסתפקו בכך, ולפי פול ג’ונסון, הצורר הנאצי אדולף היטלר ימ”ש, נתן הוראה פרטית ומיוחדת, שעניינה הריסת קברו של היינריך היינה. גם אחרי מותו, למרות שהתנצר, הוא לא הצליח לברוח מיהדותו.

מעניין לציין בהקשר זה, כי היינריך היינה הוא זה שטבע את המשפט, שהפך להיות כה מוכר אחרי ליל הבדולח שביצעו הנאצים ימ”ש: ” במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם”.

בצורה שונה מהלימוד של חז”ל כי ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא, לימדו אותנו גם הנאצים: כל מי שנולד כיהודי, לא משנה כמה יתכחש לנשמה האלוקית שנפח בו הקב”ה, הוא תמיד יישאר יהודי.