אבל כבד יורד היום על העם היהודי, במלאות 1955 שנה לחורבן בית מקדשנו ותפארתנו – ועדיין לא נושענו. כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו נחרב בימיו, וביום זה, האבל על חורבן הבית מורגש יותר.
עם ישראל נוהר בהמוניו לבתי הכנסת, על מנת לקונן על חורבן בית המקדש ולאמירת מגילת איכה. אלפים רבים מגיעים ביום זה להתפלל ליד שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, לבכות על החורבן ולהתפלל על הגאולה.
גם לקברי האבות, במערת המכפלה שבחברון ולקברה של רחל אימנו ליד בית לחם, יגיעו אלפים רבים במהלך יום צום תשעה באב, לעורר זכות אבות להבאת הגאולה ולהזכיר לרחל אימנו את תפילותיה על בניה בעת החורבן.
בהתאם למנהג הנפוץ, ברבים מקהילות ישראל, דרשנים ומגידי מישרים יעוררו את העם לתשובה, עם לקחים אקטואליים לכל אחד ואחד מאיתנו, כיצד להתעורר ולפעול לזירוז הגאולה ולסיום הגלות המרה.
תשעה באב הוא יום תענית מדרבנן אשר מקורו בדברי הנביאים ונקבע במשנה, ושיא תקופת האבלות של ימי בין המצרים. תענית זאת היא החמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש ומתאבלים בה על חורבן בתי המקדש – חורבן בית ראשון בשנת ג'של"ח בידי צבאו של נבוכדנצר השני מלך בבל, וחורבן בית שני בשנת ג'תתכ"ח בידי הצבא הרומי ובראשו המצביא טיטוס, וגם על אסונות שונים שאירעו לעם היהודי לאורך הדורות, בדגש על אסונות שהתחוללו סמוך ליום ט' באב.
בניגוד לכל שאר התעניות מדרבנן, תענית זו נמשכת מערב עד ערב וכוללת את כל חמשת העינויים הנהוגים ביום כיפור. בנוסף, כוללת התענית מנהגי אבלות מיוחדים, כמו ישיבה על הרצפה ואיסור על לימוד תורה. עם תחילת התענית נהוג לקרוא בציבור את מגילת איכה ולאורך היום לומר קינות על חורבן הבית ואסונות אחרים. עם זאת, במקרה שט' באב חל בשבת, התענית נדחית מפניה לי' באב.
יום זה היה מוּעד לפורענויות ליהודים מאז ומתמיד, ואירעו בו חמישה אסונות היסטוריים: נגזר על דור המדבר כי לא יכנסו לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים; חורבן בית המקדש הראשון; חורבן בית המקדש השני; כיבוש העיר ביתר בידי הרומאים – אירוע שסימל את כישלונו של מרד בר כוכבא; חרישת ירושלים בידי הרומאים.
בין האירועים הנוספים שהתרחשו בתשעה באב בתקופות מאוחרות יותר: גירוש יהודי אנגליה – ביום ט' באב בשנת ה'ן' הורה אדוארד הראשון מלך אנגליה לגרש את כל היהודים מארצו עד כ"ו בחשוון ה'נ"א, וכי אלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג. גירוש ספרד בשנת ה'רנ"ב, ארבעת החודשים שניתנו ליהודים לעזוב את ספרד הסתיימו ב-ליל ח' באב ה'רנ"ב. האירוע נחרת בזיכרון עם ישראל כחלק מהאסונות שחלו ביום תשעה באב.
בערב תשעה באב (ח' באב) ה'תש"ב, החל גירוש המוני גדול מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. תחילת יישום תוכנית ההתנתקות בשנת ה'תשס"ה תוכננה להתחיל במועד שחל לקראת ימי בין המצרים, אך בעקבות פנייה של ראש מנהלת סל"ע יונתן בשיא הוחלט לדחותו עד אחרי תשעה באב, אך הוא החל בעשרה באב ה'תשס"ה, יום שבו נשרף רוב ההיכל.
