חומות האבן עולות מן הקנבס כשהן עטופות בערפל של זיכרון וגעגוע, וסמטאות העיר העתיקה נפרשות מול עינינו כמו חלום שנשכח – או אולי כמו זיכרון שאינו מרפה.
הציור מתאר את חומות ירושלים, אך אלו אינן חומות גיאוגרפיות בלבד. יוסי ביטון מצליח להעביר ביצירה זו את המהות העמוקה של אותן חומות – כחומות הזמן, כחומות הכאב הלאומי, כחומות הגלות המתמשכת. צלליות האנשים, קטנות ושקטות, נעות לצידן כמו שיירה נצחית של דורות יהודים, המביטים אליהן בתקווה, באמונה, ולעיתים בדמעה. חלקן עומדות, חלקן מהלכות, כולן נושאות על גבן את תודעת החורבן.
תשעה באב איננו רק יום של אבל – הוא יום של זכירה עמוקה, של חיבור מחודש לפצע הלאומי ולתקווה הטמונה בו. ביטון, ביד אמן נדירה ובלב פתוח, מצליח להעיר את הכאב וללטף את הנשמה. הצבעים הקרים – האפרפרים, הכחולים העמוקים והזהב הדהוי – מייצרים תחושת עיר שעדיין עומדת, אך נשמתה שותקת ומצפה לתיקון. הגוונים המטושטשים, הדמויות חסרות הפנים, הצללים הארוכים – כולם משקפים את השבר ההיסטורי של חורבן הבית, ואת הציפייה השקטה לגאולה.
הציור הזה אינו תיעוד היסטורי, אלא ביטוי רגשי עמוק של זיכרון יהודי קולקטיבי. כל אבן בקיר נדמית כאילו היא נושאת סיפור – של אם שמחכה לבנה, של יהודי בגלות, של אדם שמניח פתק בין הסדקים ומתפלל למשהו שהוא מעבר לו.
כיצד מצליח יוסי ביטון להחיות את תשעה באב בציור?
במקום להציג את הכותל כפי שאנו רגילים לראותו – מואר, הומה, מצולם מכל זווית – ביטון מצייר את הכותל הפנימי. זה שבלב. את ירושלים של האבל, של הדמעה השקטה, של הכיסופים העמוקים. והוא עושה זאת ללא הכרזה, ללא הצהרה – אלא באמצעות אווירה, רוך של ניגודיות, ודיוק אומנותי שקט ונוגע.
ובתשעה באב, כשאנו יושבים על הארץ ומקריאים איכה, מול ציור כזה – אין צורך במילים. החורבן מדבר בעד עצמו. וגם התקווה.
זוהי קריאה שקטה אך חדה לזכור – לא רק את מה שאבד, אלא את מה שאנו מצווים לבנות.
זהו חיבור מחודש לשורש, לאמת הפנימית של עמנו, ולעתיד שעדיין ממתין בין הסדקים.
וכמו בציור, גם בחיים – אנו עומדים מול החומה, ומבקשים: השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם.
לצפייה ביצירות נוספות של יוסי ביטון:
www.yossibittonart.com
ציור מעורר השראה.