השתא עבדי – לשנה הבאה בני חורין / טור נדל"ן

בחסדי השם חגגנו השבוע את נישואי בנינו בקרית פרמישלאן בפרדס כץ, אשר כידוע הייתה עד להגעת כ"ק האדמו"ר שליט"א (וקרית הרצוג מהצד השני) מקור לצרות צרורות והיום היא שכונה חרדית לתפארת. הפריפריה של אתמול היא המרכז של היום וזו של היום היא המרכז של מחר.

בשבת בבוקר הלכתי להתפלל בשטיבלאך זיו יהודה (אלפים מתפללים באוהלי ניילון – בושה, ולא משנה מי אשם) לאורך כל הדרך הלוך וחזור לא ראיתי אפילו חילול שבת אחד, גם הוותיקים שעוד היו כאן בימים שלא רוצים לזכור התחזקו מאוד במצוות – מתחילה וכו' ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו.

וזו הזדמנות לדבר קצת על הנושא של פתרון הדיור הזמין והזול ביותר: דירות ישנות בפריפריה, בפרט מתאים הדבר בערב חג החירות שבו יצאנו מעבדות לחירות וגם בשנה החולפת הרבה מאוד משפחות יצאו מתוך אפילת מרתפי היחידות לאור גדול בשכונות המתאימות ברחבי ארץ הקודש וניצלו בכך מחובות מיותרים ובעיקר הצילו את ההורים – והוצאתי והצלתי.

את הבעיה כולם מכירים וגם את הפתרון, אך המספרים הקצינו מאוד בחורף האחרון לשני הכיוונים: המרכז נהיה הרבה יותר יקר ובלתי נגיש לכיס החרדי והפריפריה נהייתה הרבה יותר נגישה ומתאימה, לאט לאט נגמרים התירוצים וההכרה חודרת לכל אברך צעיר כי אם חפץ חיים הוא עליו לצאת מלכתחילה לערי השדה המתרבים והולכים – ותבואי ותגדלי בעדרי עדרים.

בואו חשבון: דירת 3 חדרים הכי פשוטה בביתר או מודיעין עילית להשכרה עולה היום בסביבות 5500 ₪, אלפים זכו בדירות מחיר למשתכן אך אינם יכולים או רוצים לאכלס את הדירה, אלפים אחרים יש להם דירה בהר יונה או בכל מיני מתחרדים, שלא לדבר על אלו המתגוררים בינתיים ביחידה חנוקה בשמים ממעל או בארץ מתחת ויכולים באותו סכום לשכור דירה מפוארת ולהישאר עם יותר מאשר תרי זוזי. בסוף הרי תגורו שם, אז למה לשלם עוד ארבעת אלפים לחודש? – מרור זה שאנו אוכלים על שום מה?

אמנם לא כל הפריפריות שוות, יש מוכנות לחלוטין לקליטת האברכים ויש שעדיין צריכים עבודה, אך הצד השווה שבהן שכולם מתאימות ושכולה אין בהם, בכל מקום יש מוסדות חינוך ויש קהילות ויש חנויות מתאימות ובעיקר יש הרבה הרבה אברכים שמתעלים ומעלים את הסובבים יחד איתם, מחירי הדירות בחריש, נוף הגליל וירוחם הם כאלו שאברך יכול ליהנות מכל העולמות ולהתגורר בדירה מרווחת וחדשה במחיר אפסי, ובינתיים הדירה שזכה או יזכה בה תמתין ומחירה יעלה עד לאפשרות המכירה – ואחר כן יצאו ברכוש גדול.

השנה יש חול המועד גדול, מה שאומר שככל הנראה תיסעו עם הילדים לדרום או לצפון והמהדרין יוצאין ידי שניהן, תראו להם בדרך איך הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם, ואיך בכל עיר ועיר דבר המלך ודתו מגיע, מחוץ לחדרה-גדרה אין היום כמעט עיר אחת שאין בה קהילה גדולה של יראי השם וחושבי שמו, מדימונה ועד צפת, לכולם הגענו במתי מעט ונהי שם לגוי גדול עצום ורב.

כל אברך שמגיע לגור במקומות הללו מגביר את הקדושה בארץ, וכל משפחה מוסיפה יהדות בעצם קיומה, כאשר תושבי דימונה נתקלים באברכים חסידיים עם כל הלבוש בשיא הקיץ – ואי אפשר לא להיתקל בהם כי הם ממלאים את העיר – הוא מתחזק בעצמו במה שהוא צריך, ואם אינו יודע לשאול – את פתח לו.

תכופות שואלים אנו את עצמנו אודות גזירת הדיור, מדוע נגזרה גזירה זו על דורנו? כיצד איפשר בורא עולם לעיר החרדית חריש ליפול ? כמובן שאיש לא יודע חשבונות, אך לולי דמסתפינא אפשר לומר שהקב"ה סובב את זה באופן כזה כדי להגדיל תורה ולהאדירה, רבבות בעלי תשובה כבר נוצרו מההגירה לפריפריה, בעל-תשובה הוא לא רק מי שרוקד עם ציצית ברחוב, אלא יהודי שהתחזק וקיבל על עצמו עוד קצת מהתרי"ג בעקבות השכנים, יש כאלו שהענן פולטם והם עוברים ויש כאלו שמתחזקים – מלמד שהיו ישראל מצויינים שם.

יש גם אתגרים, כאלו שהזמן מרפאם, כגון תחבורה וכאלו שהם אכן מהווים אתגר משמעותי כמו למשל החינוך ובעניין הזה צריך כל אחד להתייעץ עם רבותיו, אך הרשוני נא לספר קצת על עצמי ולא ללמד על עצמי יצאתי אלא על הכלל כולו כיצד מתמודדים עם חינוך בפריפריה – ואת עמלנו אלו הבנים:

היום (ח' ניסן) יום היארצייט של אמי שרה רבקה בת ר' אפרים, אין כאן מדור הספדים ולפיכך לא נספר אודות גדולתה, אלא רק אספר שמחמת כמה סיבות היא החליטה שנגור ברחוב ים סוף בירושלים, מי שמכיר יודע שהאזור הזה היה חילוני כמעט לחלוטין, בבניין שלנו התגוררה רק משפחה אחת חרדית מודרנית וזהו, בכל הרחוב הגדול היו שתי משפחות חסידיות נוספות עם ילדים בגילי. זכורני את אבי שליט"א מתחנן לשכן מלמעלה שלא יסע בשבת מול העיניים שלנו, תוך שהוא מזכיר לו שהוא נכד של הבן איש חי רח"ל (זה עזר ובהמשך התחזק) – לפי שהוציא עצמו מהכלל.

כאשר עברנו לגור שם אמי אספה אותנו וסיפרה לנו כיצד היא התגוררה בגולה בין גויים ותמיד ידעו שהם משהו אחר, היא נתנה לנו הוראות פשוטות ביותר שגם ילד בן ארבע כמוני הצליח להבין: ילדי השכנים לא חברים שלנו, אנחנו לא מבקרים בבתיהם וממעטים לדבר איתם, בשביל לשחק יורדים לסנהדריה המורחבת ורק עם חברים שאמא מרשה. היא הקפידה על הכללים הללו שנים ארוכות עד להתחרדות, לא רק של הרחוב אלא גם של חלק גדול מהשכנים, אשר כיפתם השחירה וזקנם צימח והם היום צדיקים העומדים בראש משפחות של בני תורה – טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו.

אעז לומר, כי ייתכן שדווקא המגורים בפריפריה החרדית דאז הועילה לנו מאוד בעניין של ויגבה ליבו בדרכי השם, ואפשר לשמוע זאת מכל מי שגר או התגורר בעבר בפריפריה חרדית: המגורים המעורבים לא רק שלא מחלישים (שוב, שאלות פרטניות צריכות להישאל למורה דרך) אלא מגבירים את היהדות הפנימית ומעצימים אותה, בפריפריה כל אברך הוא רב וכל משפחה היא מרכז קירוב, יהיו הדברים לעילוי נשמתה של מי שעשתה הכל, כל ימי חייה – להביא לימות המשיח.

בקיצור, אם טרם עשינו זאת הגיע הזמן שנתחיל לחשב מסלול מחדש ולחפש את עיר השדה המתאימה לנו, הסתיו חלף הלך לו, נגמרו התירוצים ומסתיימים הקשיים. נצא לערי השדה, טל תן לרצות ארצך, קומם עיר בה חפצך – השתא עבדי – לשנה הבאה בני חורין.