ירושלים של פעם: המנהגים הייחודים לפסח ואווירת החג ברחובות • מרתק

הידיעה פורסמה בשיתוף עיריית ירושלים

בפסח נראה שזהו החג עם הכי הרבה מנהגים ייחודיים ו'חומרות' שונות. אבל על כל אלו עולה ירושלים, עם המנהגים השונים והייחודיים של אנשיה בפסח. לקראת החג התיישבנו לשיחה עם אנשי ירושלים, הרב ישראל גליס והרב משה גולדיס, אלו שהכי בקיאים במנהגים המיוחדים ובסיפורים המרתקים מירושלים של פעם.

"הסיבה לכמות הגבוהה של המנהגים השונים, היא מאחר וירושלים הייתה קיבוץ גלויות", פותח הרב גליס, "היו באים אליה מכל העולם – עם כולל אונגרין, כולל פולניה וכולל רודנא. הגיעו מליטא, מרחבי פולניה, מרחבי רוסיה ומגליציה. כל אחד הביא לירושלים את ה'חומרות' שלו, וכל משפחה ידעה שלא הולכים לאכול אצל מישהו אחר. אוכלים רק מה שיש בבית וזהו זה".

במידה והייתה ברית מילה בפסח או כל שמחה אחרת – אז האנשים שהגיעו להשתתף בשמחה קיבלו שקדים, ולפעמים גם ביצים. "לא הייתה סעודה, בשום ברית או בבר מצווה או בפדיון הבן", מספר גליס, "כל אחד אכל בבית שלו". כשאנחנו מבקשים ממנו למנות מספר 'חומרות' של אנשי ירושלים – הרב גליס מציין בין היתר את את הקפידה של לא לאכול בצד.

בירושלים נהגו גם שלא לאכול עגבניות, מחר והגרעינים ששם יכולים להיות חמץ. נהגו שלא לאכול מוצרי חלב, "בעיקר הפולנים" מבהיר גליס, והסיבה הייתה כי באותה תקופה לא פיקחו את תהליך החליבה ויכול היה להיות שנכנס לשם חמץ. "לא פעם קרה שאנשים בירושלים התארחו אצל אנשים אחרים, ועל השולחן היו דברים שנדמו לאורחים כמו חמץ", מציין גליס מה היה קורה בעקבות ערבוב ה'חומרות'.

באדיבות: ארכיון איש ירושלים, ישראל גליס

היום כבר ישנם הכשרים מבד"צים רבים ומשלל סוגים ועדות, אבל פעם לא היה את זה כמובן. "מטרנה לא היו אוכלים פעם בפסח", מוסיף גליס, "היום יש כבר לחמניות עם הכשר מהודר – לחמניות שעשויות מקמח תפוחי אדמה. פעם לא היה מה לתת לילדים, אפילו לא שוקולד. עד שהרב יענק'ב וייס מ'העדה החרדית' לא הגיע לירושלים – לא היה מושג כזה שוקולד בפסח".

בתחילה השוקולד הותר לילדים, ולאט לאט זה כבר הותר לשוקולד לאפייה. "בירושלים לא היה רק 'חומרות' לגבי מאכלים, אלא גם מנהגים מיוחדים", מציין הרב גליס. "בירושלים כל משפחה נהגה אחרת בליל הסדר. בכל האגדות של פסח שיצאו מהרב שמואל סלנט או מהרב אלפנדרי, רשומים שם כל מיני מנהגים שהם הביאו איתם מחו"ל, מנהגי ליל הסדר".

"בדרך כלל כאשר זוג מתחתן לפני פסח, החתן הולך לבית חמיו כדי שהכלה תרגיש בנוח עם המנהגים של פסח. שנה אחת היה כזה זוג שהתחתנו לפני פסח, והלכו לליל הסדר למשפחת הכלה. הכול היה בסדר, שרו ואכלו דגים, אבל כשהביאו את המרק החתן ראה שבצלחת שלו ישנם גרגירי חיטה, חמץ ממש. החתן נבהל, הסתכל מסביבו וראה שאצל כל האחרים אין את הגרגירים – אלא רק אצלו".

באדיבות: ארכיון איש ירושלים, ישראל גליס

"החתן חשב אולי רצו לבדוק אותו, האם הוא תלמיד חכם ויידע כיצד לפעול עכשיו. אבל החתן מיד הבין שזה בדיחה, שלא יביאו לו חמץ ממש לשולחן בליל הסדר, ולכן הוא שאל את אשתו למה שמו לו גרגירים של חיטה. אשתו נבהלה גם כן, שאלה את ההורים שלה והסתבר שזה ממש לא מכוון. נהיה בלגן, יש חמץ בליל הסדר על השולחן, אז כל המשפחה קמה עם הצלחת של החתן והלכו להרב שמואל סלנט".

הרב שמואל סלנט היה נוהג לעשות את הסדר מהר, לקראת השעה 9 הוא כבר היה מסיים – כי הרב ידע שאנשים יכולים להגיע ולשאול שאלות בהלכה וצריך לענות להם. הרב נוהג היה לישון שעה, כדי להיות מפוקח אחרי הארבע כוסות ולהשיב לשאלות האנשים. "המשפחה הגיעה עם הצלחת. הרב הסתכל על המשפחה, על הצלחת, על החתן ועל הגרגירים של החיטה. ואז הרב סלנט ביקש מהחתן את השטריימל שלו".

"הרב ניער את השטריימל של החתן, ומשם נפלו הרבה גרגירים של חיטה. ואז התברר שבליל החתונה זרקו על החתן גרגירים של חיטה, שנפלו על השטריימל ומאז הוא לא ניער את השטריימל לפני פסח – ולכן בליל הסדר זה נפל לו על הצלחת מרק. זאת החוכמה של רבנים ירושלמים, להבין מאיפה הגיעו הגרגירים לצלחת", מציין הרב גליס.

גליס ממשיך ומספר: "הרב אלישיב מקפיד היה לשתות את היין בלי סוכר, שיהיה יין-יין מבלי שנגע בזה משהו. כתוצאה מכך שלא היה סוכר, אז היין היה יבש מאוד. בשנתיים האחרונות לחייו כבר היה קשה לרב לשתות את היין היבש, ואז הביאו לו לטעום כמה יינות – והרב בחר יין מסוים שכבר היה מעורבב עם מיץ ענבים, וככה הרב היה מסוגל לקיים את הארבע כוסות".

באדיבות: ארכיון איש ירושלים, ישראל גליס

"הייתי אוהב ללכת לראות את ליל הסדר אצל האדמו"ר מבעלזא, מציע למי שיש לו כוח אז ללכת לשם. הרב'ה עושה את ליל הסדר ביחד עם הבחורים של החסידות שלא נסעו הביתה. הבחורים יושבים עם שולחנות קטנים על הפארצ'נעס, עם הגדות וארבע כוסות", ממליץ גליס לקוראים. אחרי זה יורדים הבחורים לאולם סמוך לאכול את סעודת החג ואז עולים חזרה להמשך הסדר, שנמשך כמעט עד הבוקר.

כשביקשנו לדעת את האווירה לפני הפסח, גליס מספר ששבת הגדול במאה שערים הייתה שבת בה הירושלמים הלכו עם שטריימל חצי קרוע ונעליים קרועות, מאחר ואת השטריימל החדש והנעליים החדשות שמרו לפסח. "אני זוכר כילד את הערבים שהגיעו אלינו לשכונה למכור ביצים. את הביצים הם הביאו עם ארגזים של חברת 'תנובה' שהיו עשויים מקש".

"את הביצים שהערבים היו מביאים עם הארגזים, לא היה אפשר לבדוק כמו היום האם יש בתוכם דם. אחרי ותיקין אנשים היו יוצאים החוצה עם הטלית והתפילין, ביד ימין מחזיקים אותם, וביד שמאל מרימים ביצים ומסתכלים מול השמש. זה היה נראה כמו שבט אינדיאני, כולם מסתכלים על הביצים האם יש בתוכם דם, ככה היו בודקים ביצה אחר ביצה", מתאר גליס בציוריות.

הביצים בירושלים של פעם היו יקרות, ובפרט בשכונת מאה שערים. לאנשים בשכונה לא היה יותר מדי כסף, והיו מנסים לחסוך כמה שיותר. גליס משחזר מהילדות שלו, שלא היו קונים תבניות שלמות של ביצים – אלא היו קונים מהערבים שהגיעו לשכונה עם הארגזים, ביצה ביצה בנפרד. "על כל ביצה היה חשבון מדויק האם צריך אותה או שהיא מיותרת", מספר.

באדיבות: ארכיון איש ירושלים, ישראל גליס

מלבד זה, גם בעניין היין היה חוויה שלמה של קנייה. "היו הולכים למקווה של בתי אונגרין, שם היה מישהו שמכר יין. גם במאה שערים היה עוד מוכר יין, בשם וינשטוק. המכירה הייתה במרכז מאה שערים, אבל לא היה יין בבקבוקים אז היינו מביאים בקבוקים מהבית, בקבוקים שהיינו שומרים משנה לשנה. בזה המוכר היה ממלא לנו את היין, לפעמים זה היה יין שהוא עשה ולפעמים יין שהוא הביא מאיזה מקום", אומר גליס.

מלבד המכירה של וינשטוק במאה שערים והמכירה בבתי אונגרין, היו עוד מספר מקומות שהיו קונים שם תושבי ירושלים החרדית את היין לארבע כוסות לליל הסדר ולכל החג. "היה קורנשקי בשערי טירה, היה ברחוב דויד מוכר בשם אויזמן. היו כמה שמכרו יין, לא קנו בקובקים אז אחים שלי היו מביאים מהבית. הייתה אווירה מאוד מיוחדת".

לדברי גליס, "אני יספר כילד בבית, עם הניקיונות לפסח. כבר שבועיים לפני פסח הבית נקי, וכבר עובדים ומבשלים ומכינים לחג. כשהייתי מביא בפורים לסבתא שלי משלוח מנות – היא הייתה אומרת לי להשאיר את זה בחוץ, כי הבית כבר היה נקי לפסח. בשביל לנקות לפסח היו צריכים להתחיל לעבוד מוקדם וקשה, לא היה את כל חומרי הניקיון לפסח שיש כיום. היינו צריכים לעבוד מאוד קשה כדי לנקות את הבית".

"בפסח אחד, שבוע לפני פסח, באתי רעב הביתה – ולא היה מה לאכול בבית. כולם ניקו לפסח, והבית כבר היה נקי מחמץ. אז אמא שלי הביאה לי חולצה ישנה, חולצה שכבר לא היינו צריכים, ובחולצה הזאת היו שמונה כפתורים. אמא אמרה לי 'לך לאשר פון דקנפלעך', אשר הריזון מהכפתורים, 'תלך אליו ותמכור את הכפתורים, כדי שיהיה לך כסף לקנות פלאפל', אמרה לי אמא".

באדיבות: ארכיון איש ירושלים, ישראל גליס

"סיפרתי לחברים שלי, כולם ליוו אותי. הייתה מאחורי שיירה, כי לכולם לא היה מה לאכול. הלכנו למוכר הכפתורים, הוא הסתכל ואמר 'כן, קח 25 גרוש', זה היה אז מטבע גדול. 'תקח' הוא אמר לי וקנה ממני את החולצה עם הכפתורים. ממול, היה יוסוף שמכר פלאפל, הלכתי אליו. ליווסף הייתה קערה גדולה של שמן שעם זה הוא היה עושה את הפלאפל".

גליס צוחק: "את השמן יוסוף היה מחליף אולי כל שלושה או ארבעה חודשים, השמן בקערה כבר היה שחור. הבאתי לו את ה-25 גרוש, ואמרתי שאני רוצה פלאפל. כשקונים אצלו פלאפל יש גם פירורים, ואת הפירורים אמרתי לו שיביא לחברים שלי – ולי שייתן פיתה-פלאפל בעד ה-25 גרוש. יוסוף אומר לי 'בבקשה', אבל אז זה השתבש".

"התכוונתי לתת לו ביד את ה-25 גרוש, אבל במקום ליד שלו זה בטעות החליק לי לתוך קערת השמן, לא רואים שום דבר. יוסוף אמר לי ש'תראה, תגיע בעוד חודשיים אז אני יחליף את השמן, אמצא את ה-25 גרוש. כשאמצא את הכסף אכין לך בעדו פלאפל'. אני מחכה עד היום לפלאפל בעד הגרושים", מסיים הרב גליס את סיפורו בציניות.

באדיבות: ארכיון איש ירושלים, ישראל גליס

איש ירושלים מספר לנו על תופעה מעניינת נוספת שהייתה בירושלים. לדבריו, "בשביל הניקיונות לפסח היו מגיעים ערבים שחוצים את הגבול משטח ירדן דאז אל ירושלים. הערבים היו מגיעים לרחבת בתי אונגרין, והיה להם חומר ניקיון מיוחד כמו סודה לשתייה, היה להם חומר ניקיון חזק. ברחבת בתי אונגרין הם התיישבו עם החומרים האלו ומנקים כלים שאנשים מירושלים היו מביאים להם".

"את המזרונים של פעם", ממשיך גליס לספר, "היו 'מנפצים', ככה היו מנקים את המזרונים. רוב המזרונים היו או מקש או מצמר גפן, ובשביל לנקות אותם לפסח היו מנערים את המזרונים. מלבד החומרי ניקוי, לערבים שהגיעו מעבר לגדר הייתה שיטה מיוחדת איך לנקות את המזרונים. אבל הערבים לא הסתפקו רק בניפוץ מזרונים או בניקוי כלים עם חומרים חזקים".

לפני פסח, בשביל להשחיז את הסכינים היה מגיע מישהו מומחה להשחזת סכינים. "כל שנה היו צריכים להשחיז את הסכינים לקראת החג, והייתה פשוט פעילות סביב עניין הניקיונות. כל השכונה פעלה, מי להשחיז סכינים, מי לנפץ מזרונים ומי לנקות כלים. כל מיני דברים שאנשים עשו כדי להכין את עצמם לקראת הפסח", אומר גליס.

"היה סנדלר שיושב בבתי ורשא, ממול בתי ורנר. הסנדלר גם היה תלמיד חכם, יושב ומתקן נעליים ותוך כדי לומד תורה, אומר משניות בעל פה. היו מגיעים אליו בעיקרון לתקן את הנעליים – אבל כשהיו רוצים לקנות אצלו נעליים חדשות לילדים אז הסנדלר היה מוציא עיפרון מתחת לאוזן, אומר לילד לשים את הרגל על נייר ומסמן את גודל כף הרגל של הילד".

באדיבות: ארכיון איש ירושלים, ישראל גליס

"האמא הייתה אומרת לסנדלר לעשות קצת יותר גדול, כדי שהנעל תהיה טובה על הילד גם כשהוא יגדל. אחרי שבועיים היו מגיעים לסנדלר לקחת את הנעליים החדשות – אבל איפה הרגל ואיפה הנעל. הנעל הרי הייתה בכמה מידות גדולה יותר מהרגל, אז בשביל שיישב טוב היו מכניסים לתוך הנעל עיתונים וככה הכול היה בסדר".

כל כמה שבועות היו מוציאים עוד עיתון ועוד עיתון, עד שהנעל הייתה 'יושבת' מעולה על הרגל בלי עיתונים, זה לקח בערך חצי שנה. אבל אז הנעל כבר התחילה להיות צרה על הרגל אז היו פותחים אותה מקדימה ומאחורה, הנעל נהפכה להיות סנדל. אבל גם אז, כשהסנדלים היו קטנים כבר על הרגליים, לא היו זורקים אלא מביאים לאח היותר קטן שיהיו לו סנדלים".

"האווירה הייתה שלא קנו, לא היו חנויות נעליים ולא כל מיני חנויות אחרות, הכול אנשים היו עושים לבד. בשטיבלאך של מאה שערים היה עומד מוכר עם כל מיני שמאטעס, ואנשים היו קונים אצלו דברים בזול. פעם מישהו קנה אצלו חליפה ומסתבר שבפנים היה הרבה כסף, אז הלכו לבד"ץ של העדה החרדית לברר למי מגיע הכסף, ובד"ץ הכריע שהכסף יילך לקונה", מספר. גליס מסכם: "האווירה במאה שערים הייתה מאוד מיוחדת, שונה לגמרי ממה שכיום".

באדיבות: ארכיון איש ירושלים, ישראל גליס