השלטון יורד לנו לחיים? תשמחו – זאת מלחמת תרבות שניצחנו בה / יעקב בנדה

כל מי שרואה את התמונות הקשות מההילולא במירון – הריסת אירוע רוחני שמשפיע על מאות אלפי יהודים – אינו יכול שלא לחוש בנזקי המשפטיזציה שקידשה החברה השולטת בישראל. בעולם נטול ערכים יהודים בו הערך המוביל זה קידוש האנוכיות והנראות החיצונית, קל מאוד למנגנון הרסני של מישפוט כל תחום ציבורי לחדור ולהשתלט על החברה.

כיהודים המונחים על ידי התורה הקדושה אנו מסוגלים להבין את דרך האמצע בין לימוד והשינויים הדרושים בעקבות אסון מירון שהתרחש בשנה שעברה, אנו יודעים לעשות הכול כדי להקפיד על קדושת החיים ובד בבד להמשיך אותם במלוא עוצמתם ואף לצמוח מהאסון הקשה. אולם, בעולם שבו מול עיניי מקבלי ההחלטות עומד רק ההסבר שהם יצטרכו לתת ליועץ המשפטי או לוועדת חקירה אם תהיה תקלה, ההחלטות שמתקבלות מנותקות ממה שחברה אנושית זקוקה.

ההרס המכוון של ההילולה המסורתית רק כדי לצאת צודקים בעיניי ועדת החקירה מגלה את התהום התרבותי הפעורה בין הציבור החרדי לזה המעוניין להקראות "חופשי", אך למעשה מסתרבל בגלגלי המשפטיזציה שיצר.

נשמע לכם מוכר הרס של החיים עצמם על מזבח המשפטיזציה ומאבק בין הציבור החרדי החפץ חיים משמעותיים לחילוני? לא טעיתם, רק בימים אלה אנו מסיימים את טרפת הקורונה שהמחישה את השוני הזה היטב. וכמו במירון, גם אז מקבלי ההחלטות סירבו לתת את הדעת לכך שהחלטותיהם משפיעות על חיי בני אדם המורכבים גם מצדדים רגשיים שאותם המשפוט לא יכול לאמוד.

החלטה אחרי החלטה שקיבלו מנהיגי הציבור החילוני היו הרסניות לנפש אזרחיהם, כשמנגד, נעמדו גדולי ישראל בעוז מול השלטון ובדרך התורה מסרו לנו את ההבנה העמוקה יותר – שילוב בין קדושת החיים להמשך קיומם. אבל התרבות שלנו לא מתאימה להם – לא לממשלה הנוכחית ולא ממשלה עם "אוהבי החרדים" – אז הם מנסים לכפות עלינו את הבורות שלהם ולשנות אותנו.

השילוב והאיזון בין הלב למוח צועד לאורך החיים היהודיים ומגיע לידי ביטוי יותר ויותר בעידן המודרני. הכלים הציבוריים בימינו משתמשים באמירות שכליות, גם כאן תפקידנו ללמוד את השילוב והאיזון.

*

כעיתונאי, הילולת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי במירון זה אירוע מיוחד בכל קנה מידה, לפחות עד השנה שעברה. אין עוד הרבה רגעים מאחדים ומרוממים את כלל ישראל במהלך השנה כמו הרגעים המיוחדים שהיו חוזרים מידי שנה. מבחינת עורך אתר חדשות שקהל הגולשים שלו הם יהודים יראי ה' המכירים בערך הרגעים המיוחדים הללו, מדובר בסיקור שנערכים אליו במשך שבועות.

כך היה בשנה שעברה, אחרי הכנות קדחתניות הגענו ליום הגדול מצוידים בחומר איכותי כדי לספק תוכן מועיל לעשרות אלפי הגולשים. הכול התנהל רגיל, הכול נראה כשורה. בשעת לילה מאוחרת ישבתי ליד המחשב, מנסה לחלץ כותרת טובה יותר לשידור החי מההדלקה המיוחדת של חסידות תולדות אהרון אך לפתע קרה משהו מוזר – המוזיקה הפסיקה לנגן, זה לא קורה סתם, בטח לא במירון.

בשניות הראשונות המוביל במקהלה ניסה לברר מדוע ביקשו ממנו להפסיק והחל בניסיון להשיב את השמחה לרחבת הריקודים, אך מהר מאוד הוא הבין שמשהו יותר משמעותי מתרחש. ואני, ליד המחשב, צופה בדרמה אך מחכה לדווח רשמי.

מרתון הדיווחים שהיה מאז האסון ועד כניסת השבת, ובשבועות והחודשים שבאו אחר כך, היו המחשה של איזון בין הלב למוח. בדיווחים שנערכו בשכליות היה הפעם חובה להכניס המון רגש, גודל האסון חייב סיקור שונה – בקשה לתפילות, מאבק לטיפול הגיוני באלפים ששהו על ההר והעלאת זעקת משפחות הנספים אל מול הרשויות ביממה הראשונה, ומאז סיקור שעסק בעיקר בצד האנושי של ההרוגים ובצד הרוחני שלנו – הציבור שאליו נשלח המסר.

*

אם היה חסר ניכור לציבור החרדי מצד השלטון הגיעה המשפטיזציה והעמיקה אותו. אם היה חסר לחלקים בציבור החרדי את ההבנה למה עדיף לנו לשמור את המרחק מהשלטון, הגיעו התוצאות של המשפטיזציה וחידדו את המסר. ובנינתיים, אנו שימרנו את הרוח ואת האיזון.