הגאון המקובל רבי ישועה בסיס זצ"ל: נולד בעיר טוניס בשנת ה'תקל"ג כיהן כרבה הראשי של תוניסיה, גדול היה בחכמת התורה על כל מקצועותיה, הן בחוכמת הנסתר והן בחוכמת הנגלה. התפרסם כצדיק גדול ומחולל נפלאות. גדולי דורו אמרו עליו, שהיה ניצוץ מנשמת האריז"ל המקובל ר' יצחק לוריא אשכנזי זצ"ל. הרביץ תורה והעמיד תלמידים רבים גדולים בתורה. שימש כדיין בבית-דינו של ר' יצחק טייב. נפטר ב-ט' טבת ה'תר"כ.
הערצת העם לצדיק הייתה כה גדולה עד שיהודי העיר צמו יומיים ברציפות, ביום ט' בטבת וביום י' בטבת. בשנת ה'תש"כ כמאה שנים לאחר פטירתו העבירו את עצמותיו מבית-החיים הישן לבית-החיים בורג'יל שבעיר טוניס. חי כ-87 שנים.
רבותיו: ר' משה סלום בעל 'ישמח משה', ר' יצחק טייב בעל 'ערך השולחן', ר' שאול הכהן מג'רבה ממנו למד את חוכמת הדקדוק.
מתלמידיו: ר' אברהם כהן יצחקי בעל 'משמרות כהונה' על הש"ס, ר' אברהם חג'אג' בעל 'זרעו של אברהם'. ועד רבים וחשובים.
מספריו: • אבני צדק על שולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה.
בספר "שבחי הצדיקים" מובא סיפור מופלא, שאירע עם הגאון ר' ישועה בסיס, ומעשה שהיה כך היה: בימים שלפני הכיבוש הצרפתי, מצב היהודים היה בשפל המדרגה, והיו נתונים לקלס ולביזה. יהודי שעבר לפני מוסלמי, היה מוכה על ראשו בחוזקה רבה על לא עוול בכפו בלא חנינה וחמלה עד שזב דם היה.
על כולם עלתה שנאתו של נוכרי אחד, רב מעללים, צורר יהודים, ראש פתנים אכזר, טבח שהאטליז שלו היה ברחוב העולה לבית-הכנסת. לא עבר בו יהודי בלי שיכהו הגוי על ראשו ויקללו קללות נמרצות. היו היהודים סובלים ומבליגים.
פעם, ביום שבת קודש, עבר שם הגאון הקדוש ר' ישועה בסיס בדרכו לתפילת שחרית. ראהו הצורר ויצא מחנותו להכותו כדרכו. בהשאירו על הדוכן בחנות שור שחוט, מנותח לנתחיו. עצר הרב לרגע, נתן את עיניו בו ובחנותו והמשיך בדרכו. עוד בטרם עלה בידו להכות את הרב, והנה הופתע לראות מרחוק, כי השור השחוט באטליז הפך לדמות אדם ואבריו תלויים. עודנו מסתכל אנה ואנה ואינו יודע מה לעשות, עוברים ושבים ראו את המחזה וזעקות שבר פרצו מפיהם. לשמע הזעקות ניתן היה לראות שוטרים הרצים למקום. וכאשר המחזה האיום נתגלה לעיניהם מיד אסרוהו בכבלי ברזל. המון העם החל לפסוע אחריהם בצעקות רבות ובמחאות קולניות: "הנשמע כדבר האיום הזה? לשחוט אדם ולנתחו, ולמכור את בשרו במקולין לעיני הכל?". עוברי דרך רבים הצטרפו. עד מהרה קהל רב ועצום פסע אחריהם.
וקול ההמון נשמע עד בית המושל. השקיף הוא בעד החלון, וראה את ההמון הסוער. "מה אירע?", שאל בתימהון. "הקצב", ענו לו, "עד היכן הגענו, לאן התדרדרנו- שוחט הוא בני אדם ועוד מוכר את בשרם לעיני הכל". והציגו את הגופה המבותרת. נחרד המושל, כי נבלה נעשתה. קצף ואמר: "מה תתמהמהו, הסירו את ראשו מעליו, ערפוהו וחסל!". והטבח זועק ובוכה: "הרפו, חכו- עלילה היא, מזימה! לא רצחתי מעודי, רק שור טבחתי. לא ידעתי מי המירו בגופת אדם. מישהו זמם להפילני בפח!".
משום שניכרו דבריו כדברים היוצאים מן הלב, עוררו את פקפוק המושל. "הגידה נא", שאל, "מי הם שונאיך ומבקשי רעתך?"- "כל היהודים כולם", ייבב הטבח, "איבת נצח ינטרו לי חלף איבתי, וכל יהודי העובר לפני חנותי טועם את נחת זרועי. גם היום עבר רב היהודים ליד חנותי, אך בטרם הספקתי להכותו מכה רבה- בא לי האסון!". "אכן נודע הדבר", אמר המושל, "לך התרפס והיכנע לפני הרב, בקש את סליחתו ומחילתו על שביקשת להכותו. אין ספק כי הקפדתו עשתה זאת! אוי לך סכל ונבל,
איך מלאך ליבך לשלוח יד ברב אדיר ונורא, קדוש ונערץ! מי יתנכל ולא יפגע?". ביקש הטבח רחמים מהמושל לעכב את גזר דינו, עד שיסור לבית הרב ויבקש את סליחתו. אולי יאות להסיר את קפידתו ודמות הגופה תשוב להיות פר, כשהיה. נאות המושל, והורה לשוטרים ללוות את הטבח לבית הרב. ידע הרב ברוח קודשו, שהטבח קרב ובא. ולכך הורה לנערו לעמוד בפתח ולומר, כי זה עתה סיים הרב לסעוד את סעודתו ועתה הוא נח. עמדו בהכנעה ליד הפתח כעבדים, עד שנאות הרב לקבלם. באו לביתו, והטבח נפל לפני רגליו, והתחנן על נפשו כי ימחל ויסלח לפשעו ולזדונו, וישוב השור לכשהיה. ענה הרב: "לא אמחל, עד שתקדיש את חנותך לבית-תפילה ליהודים!". הבטיח הקצב ונשבע בכל הקדוש לו. נאות הרב- וראה זה פלא, הנתחים שבו והיו לנתחי שור. הורה המושל לשחרר את הקצב וביקש שיבוא הרב לפניו. כאשר הגיע הרב, המושל כיבדו בכבוד גדול.
סיפר לו הרב על התעללות הגויים ביהודים, על המכות ועל הקללות שסופגים הם מן המציקים. רגז המושל והעביר קול ברחבי העיר, שכל המציק ליהודים יבוא על עונשו בכל חומרת הדין, ותהי הרווחה.
הגאון ר' ישועה עמד בראש ישיבה גדולה, שבה למדו אברכים מופלגים, שהיו למאורות בשמי היהדות. רבנו תמך בהם ביד רחבה מהקצבאות שקיבל מעשירי המדינה- מוקירי התורה ולומדיה. גדול היה כבוד התורה בעת ההיא. בין תלמידי החכמים שהסתופפו בישיבתו היה גאון שקדן
ומתמיד. הרב נתן לו הקצבה שבועית של עשרים ריאל, סכום שהיה בו בכדי להתפרנס ברווח ובכבוד. קינא בו אחד משכניו ואמר: "יושב הוא על התורה, בטל מכל מלאכה, ומתפרנס ברווחה. ואילו אני, עמל מבוקר ועד ערב, ומתפרנס בדוחק!". מה עשה? הלך אצל הרב ואמר: "רבנו תומך
באברך פלוני בסכום נכבד, היודע הוא מה נעשה בכספו?"- "החכימני ואדע", ביקש הרב. "ראיתיו קונה ממתקים בלא קצבה, כאחד העשירים!", אמר האיש. "כך?!", תמה הרב, "אם כן טוב עשית שסיפרת זאת. עתה אדע את אשר לפני!". שמע האיש, שדבריו עשו פרי, והלך בלב שמח.
בסוף השבוע ניגש הרב אל האברך ונתן לו שלושים ריאל. "מאי האי?" תמה. "כועס אני עליך", אמר הרב, "שלא סיפרת לי, שאתה קונה לבני ביתך ממתקים ומגדים. שכן אלו עולים בסכום כסף ניכר, ועשרים ריאל אינם מספיקים לך. לאושרי, שמעתי על כך מדורשי טובתך, והזדרזתי להעלות את קצבתך! שמח אני, שאתה קונה ממתקים לחזק את גופך, שכן התורה מתשת כוחו של אדם. ולשם מה נבראו מגדים בעולם, אם לא בעבור תלמידי חכמים אמיתיים הממיתים עצמם באוהלה של תורה!". ראה השכן את האברך קונה ממתקים ביד רחבה. שאלו: "האם מספיקה לכך משכורתך?". ענה: "בעבר נדחקתי מעט, אך מישהו סח לרב, שאני קונה ממתקים, והוא העלה את משכורתי!". חפו פני השכן צר העין, שביקש להזיק- ונמצא מסייע.
תודה לד' ששתל לנו צדיקים בכל דור זכותו תגן עלינו ועל כלל ישראל בכל מקום.
תודה לכם על מתיקות יהודית שורשית.