הסודות, הכמות ו"מרגל האטום": מה שאפשר לספר על "הנשק הגרעיני" של ישראל | מיוחד

ברקע המלחמה בעזה, לצד הקרבות בצפון והחשש ממלחמת ענק עם ארגון הטרור חיזבאללה בסיוע איראן ושאר ארגוניה במזרח התיכון, רבים שואלים את עצמם האם ישראל עלולה במקרה קיצון להשתמש בנשק יום הדין? האם בתרחיש של סף מלחמת עולם שלישית, פצצת האטום תוטל שוב כמו בהירושימה וגסאקי, רק שהפעם היא תהיה על איראן למשל? בכדי לדון בשאלה זו בחרנו לצלול ל"סוד הגרעיני" של ישראל וליכולות הדרמטיות שיש למדינת היהודים, על פרסומים זרים. נציין ונאמר בראשית הכתבה כי כל הנכתב כאן הוא על פי פרסומים בתקשורת הזה.

לפי פרסומים זרים, למדינת ישראל יש נשק גרעיני, ולא מעט ממנו וכי "מפעל הטקסטיל" בדימונה לא באמת מייצר פיסות בד למכירה סיטונאית. למרות הרזמים העבים לאורך השנים של אנשי ממשל ישראלים, לישראל יש מדיניות של "עמימות גרעינית" – כלומר, לא לאשר ולא להכחיש יכולת גרעינית.

למרות שישראל מעולם לא הודיעה במפורש על יכולתה הגרעינית, על פי הדלפה לעיתונות של מרדכי ואנונו, טכנאי שעבד בקריה למחקר גרעיני ועל פי הערכות של מומחים וארגוני מודיעין שונים בעולם, ישראל נמנית עם המדינות שברשותן נשק גרעיני.

הכור בדימונה. צילום: צילום משה שי/פלאש 90

לאורך השנים כאמור ישראל שומרת על עמימות בנושא, אך למרות זאת יש רמזים לאורך השנים מפי גורמים ישראלים, כאשר האחרון שבהם היה רק לפני מספר חודשים על ידי ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק שחשף בציוץ בטוויטר כי ישראל מחזיקה בנשק גרעיני. "לנו זה נשמע הזוי. אבל בשיחות של ישראלים עם גורמים מדיניים במערב עולה דאגה עמוקה שלהם מהאפשרות שאם תצלח ההפיכה המשטרית בישראל, תכונן בלב המזרח התיכון, דיקטטורה משיחית, שלרשותה נשק גרעיני", כתב שר הביטחון וראש הממשלה לשעבר.

בתחילת דצמבר 2006 רמז שר ההגנה האמריקאי רוברט גייטס, בדיון בסנאט, כי איראן מעוניינת בנשק גרעיני על מנת להגן על עצמה מפני המעצמות הגרעיניות באזור, "פקיסטן ממזרח, רוסיה מצפון, ישראל ממערב, וארה"ב מהמפרץ הפרסי". ב-12 לאותו חודש התראיין ראש הממשלה אהוד אולמרט לתחנת הטלוויזיה הגרמנית SAT1, והסביר כי איראן מנסה להשיג נשק גרעיני "כמו אמריקה, צרפת, ישראל ורוסיה". לשכתו ביקשה להבהיר כי לא היה בדברים אלו בכדי לשנות במאומה את מדיניות העמימות.

ישראל היא היחידה מבין כל תשע המדינות הגרעיניות שמסרבת לאשר או להכחיש את מעמדה הגרעיני, לפי הפרסומים. סירוב זה משמעו התנערות מקוד התנהגות בין־לאומי שכל המדינות הגרעיניות האחרות נוהגות לפיו. קוד שאומר שבעלות על נשק גרעיני מחייבת גם הכרה פומבית בסטטוס הגרעיני של המדינה. ישראל היא המדינה היחידה שלא מכבדת נורמת התנהגות זאת. היא עושה זאת כבר במשך יותר מחצי מאה.

מתחם קמ"ג, כפי שצולם על ידי לוויין ריגול אמריקאי ב-1968

כך ישראל השיגה נשק גרעיני

בדיונים אצל מנהיגי המדינה – דוד בן־גוריון, שמעון פרס ויגאל אלון – עוד מראשית שנות החמישים עלה הצורך בפיתוח נשק גרעיני לישראל. בשלב מסוים הגיעו מנהיגיה של מדינת ישראל הצעירה למסקנה כי עליה להשיג כוח גרעיני על מנת להרתיע את המדינות הערביות שהקיפו אותה מנסיונות להביא להשמדתה.

התומך הראשי של מדיניות הגרעין היה ראש ממשלת ישראל דוד בן־גוריון, שראה באופציה הגרעינית מפתח לאי־מלחמה, ואולי גם לשלום. בן־גוריון הבין שמדינת ישראל נמצאת ב"מלכוד" לעומת הערבים: בעוד שהערבים יכולים להרשות לעצמם להפסיד בכל המערכות כנגד ישראל ולהמשיך להילחם, הרי שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה אפילו הפסד אחד. במילים אחרות, אבידותיהם של הערבים תהיינה תמיד שוליות, בעוד שמפלה ישראלית תביא להתפוררותה המוחלטת של החברה הישראלית ושל המדינה. בן־גוריון סבר כי אם ישיגו הערבים פצצת אטום ראשונים, הדבר יביא להשמדת ישראל, ועל־כן יש להשיג נשק גרעיני לפניהם, בכל מחיר.

שמעון פרס מבקר בכור בדימונה. צילום: הוועדה לאנרגיה אטומית

בניית הכור הגרעיני הסתיימה ב-1960 ולפי פרסומים בתקשורת הזרה היו בידי ישראל במהלך 1973 כמה עשרות פצצות גרעין. לישראל היו גם אמצעי שיגור. מטוסי מיראז' מתוצרת צרפת ומטוסי פאנטום מארצות הברית וכן טילי יריחו התבססו על טיל שישראל רכשה מצרפת והשביחה.

היסטוריון הגרעין ד"ר אבנר כהן סיפר בראיון ל"הארץ" בוושינגטון כי "בשנות ה-50 המוקדמות ואפילו עוד קודם לכן, היו בישראל כאלה שחלמו על פרויקט גרעיני, אבל בפועל לא היה כמעט שום דבר. כמה סטודנטים נשלחו לחו"ל כדי ללמוד פיזיקה גרעינית, קבוצה התחילה לחפש אורניום בנגב. לא היה כלום. למרות זאת, הקבוצה הקטנה הזאת, שכל מה שהיה להם זה חזון, כבר החזיקה בפולחן סוד".

תמונת ארכיון משנות ה-60 של מתחם הכור הגרעיני בדימונה. צילום: פלאש 90, באישור ארכיון הביטחון הלאומי

"באותן שנים לא היה עדיין משטר בינלאומי נגד תפוצה גרעינית, זה היה עשור לפני האמנה נגד הפצת נשק גרעיני, אבל כבר אז, כשלכאורה הכל היה מותר, היתה תחושה של טאבו. שאסור לדבר. בן גוריון ופרס הבינו שבתחום הזה אתה לא ממש רוצה לומר במדויק מה היעדים שלך. שקביעת יעדים היא ויכוח, ושעדיף להימנע מוויכוח, פנימי וחיצוני. שחיוני לא לפתוח את השאלות האלו".

הכור בדימונה. צילום: צילום משה שי/פלאש 90

מכיוון שתרבות הסוד הקיפה את הפרויקט הגרעיני מימיו הראשונים, אפילו לדרגים הפוליטיים והמקצועיים הבכירים ביותר שעסקו בו, לא תמיד היו ברורים יעדיו. כהן ציין כי לאורך כל שנות ה-60 היתה הצמרת הביטחונית הישראלית חלוקה בעמדתה בקשר לעתיד הפרויקט. מצד אחד עמד מחנה שביקש להפוך את ישראל למדינה גרעינית, ומנגד, שרים שרצו שישראל תהיה "מדינת סף", כזו שמסוגלת להרכיב פצצה גרעינית, אולם אינה עורכת ניסוי ואינה מחזיקה בנשק גרעיני בפועל.

סרטון לוחמה פסיכולוגית איראני: כך נפציץ את הכור בדימונה אם ישראל תתקוף

בשנת 62' כינס בן גוריון פורום מצומצם לישיבה אסטרטגית, שבה "מתקבלת פשרה ברוח העמימות", כדברי כהן. "לא מפסיקים את הפיתוח בדימונה אבל התקווה של שמעון פרס ואולי גם הרמטכ"ל צבי צור, שעל פי מלות הקוד של פרס באותם ימים, 'צה"ל יהפוך לצבא מתקדם מבחינה טכנולוגית ומודרנית', אינה מתקיימת. צה"ל נותר צבא קונבנציונלי שנשען על חיל אוויר וחיל שריון גדולים".

תמונת ארכיון משנות ה-60 של מתחם הכור הגרעיני בדימונה. צילום: פלאש 90, באישור ארכיון הביטחון הלאומי

בשנים הבאות, המשיכו בן גוריון ופרס לנהל את הפרויקט תחת מעטה סודיות גדול כל כך, שאפילו הבכירים שבעוסקים בו לא ידעו אם ישראל אכן מעוניינת בנשק גרעיני, או רק להתקרב לשם. בספרו של כהן מובאת אנקדוטה היסטורית המלמדת שאפילו בשלבים הקריטיים ביותר של הפרויקט, נמנעו מקבלי ההחלטות מלהכריע, אפילו בינם לבין עצמם, על יעדיו האמיתיים.

החשיפה הראשונה של הפעילות הגרעינית של מדינת ישראל לפיתוח פצצת אטום אירע במהלך 1960. בחודשים הראשונים של השנה ביצעה צרפת שני ניסויים גרעיניים פומביים במדבר סהרה, והפכה באופן רשמי למדינה הרביעית בעלת יכולת גרעינית. ידיעות על קשרים בין ישראל לצרפת בנושא האטום החלו להתפרסם בעיתונות. באוקטובר פרסם העיתון הירדני "אל שעב" ידיעה על כך שישראל מפתחת פצצת אטום בסיוע צרפתי.

אזור הכור בדימונה. ארכיון

ב-17 בדצמבר פרסם על כך גם העיתון הבריטי דיילי אקספרס, והפעם דובר שגרירות ישראל בלונדון הכחיש את הידיעה. הפרסום וההכחשה הישראלית פרסמו בישראל ובעולם, והדבר הביא לתגובות שרשרת. עיתונים אחרים בעולם החלו גם לפרסם תחקירים בנושא. ב-19 בדצמבר חשף העיתון וושינגטון פוסט, שהוועדה המשותפת של שני בתי הקונגרס האמריקאי ערכה דיון בנושא הידיעות על הפעילות הגרעינית של מדינת ישראל, ב-8 בדצמבר, ושהכור שישראל בנתה יאפשר לה לפתח פצצת אטום בתוך 5 שנים. עיתון בגרמניה חשף שגם מבצע סיני תוכנן מראש על פי הסכם צרפתי-ישראלי. גם ידיעה על כך שארצות הברית גילתה שישראל בונה כור ליד דימונה נחשפה.

מחקר אמריקני: לישראל יש 115 ראשי נפץ גרעיניים

מחקר שערך דייויד אולברייט מהמכון האמריקני למדעים וביטחון בינלאומי, היושב בוושינגטון, לפני מספר שנים, קבע על פי חישובים סטטיסטיים ומידע שנחשף בעבר, כי לישראל יש כ-115 ראשי נפץ גרעיניים. מהמחקר עולה כי מדצמבר 1963, אז החלה הפקת הפלוטוניום בכור בדימונה, נאגרו בישראל בין כ-400 ל-915 קילוגרמים של חומר בקיע. זאת, עם סטיית תקן של 85 קילוגרמים. יצויין כי ישנם הערכות אחרות שאומרות כי לישראל ישנם "רק" 90 ראשי נפץ גרעיניים.

עוד עולה מהמחקר כי לפי תפוקת ייצור הפלוטוניום של מדינת ישראל, ניתן היה להשתמש בו לייצור של 90 עד 290 כלי נשק גרעיניים. אולם, אולברייט מעריך כי ישראל הסתפקה בייצור 115 ראשי נפץ גרעיניים בלבד – 30 אחוזים פחות ממה שהיא יכלה לייצר עם כמות הפלוטוניום הקיימת.

לטענת עורך המחקר, ייתכן שישראל הגיעה למצב שבו היא אינה מעוניינת בייצור פלוטוניום נוסף. הוא טוען כי רבים נתנו הערכות גבוהות לגבי יכולת ייצור הנשק הגרעיני של ישראל. לדבריו, את הטענה מחזקים דברים שאמר לו בשנות ה-90 ראש הוועדה לאנרגיה אטומית בישראל לשעבר, שאמר כי ייצור פלוטוניום הוא קשה יותר משרבים חושבים.

מספר ראשי הנפץ הגרעיניים בעולם עומד לעלות בעשור הקרוב – אחרי 35 שנים רצופות של ירידה במספרם. כך עולה ממחקר שפורסם ב-2022 של המכון הבינלאומי לחקר השלום בשטוקהולם (SIPRI), שמתפרסם על רקע המתיחות הגדולה בין מוסקבה למערב בצל הפלישה הרוסית לאוקראינה.

תמונת ארכיון משנות ה-60 של מתחם הכור הגרעיני בדימונה. צילום: פלאש 90, באישור ארכיון הביטחון הלאומי

לפי המחקר, תשע המעצמות הגרעיניות בעולם – ארה"ב, רוסיה, בריטניה, סין, צרפת, הודו, צפון קוריאה, פקיסטן וישראל – מחזיקות יחד ב-12,705 ראשי נפץ גרעיניים, נכון לתחילת 2022. מדובר בירידה של 375 ראשי נפץ גרעיניים ממספר הראשים שבהם החזיקו ב-2021.

המספר ירד משיא של יותר מ-70,000 ראשי נפץ גרעיניים, שנרשם בשנת 1986, אז החלו ארה"ב ורוסיה לצמצם בהדרגה את המאגרים האדירים שלהן שנבנו במהלך המלחמה הקרה. עם זאת, לפי מכון המחקר השבדי, נראה שעידן זה של פירוק הנשק מגיע לסיומו, והסיכון להסלמה גרעינית נמצא כעת בנקודת השיא שלו בתקופה שלאחר המלחמה הקרה.

ישראל הייתה קרובה להפעלת נשק גרעיני

על פי פרסומים זרים, ישראל הייתה קרובה להפעלת נשק גרעיני פעם אחת בלבד, בעת מלחמת יום הכיפורים. על פי כמה מקורות, בתחילת המלחמה התקיים דיון בפורום מצומצם אצל ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, שבו עלתה השאלה האם על ישראל לאיים ביכולותיה הגרעיניות או להפגין בהם. הדיון התקיים בצוהרי יום ראשון, 7 באוקטובר, בנוכחות גולדה מאיר, משה דיין ישראל גלילי ויגאל אלון.

בדיון הזה הציע דיין שמפאת המצב הקשה בחזיתות, והיות שלא יהיה הרבה זמן והרבה אפשרויות, כדאי להיערך גם לאופציה הגרעינית. הנוכחים בחדר התנגדו בתוקף למהלך המומלץ, והצעתו של דיין ירדה מסדר היום. ההיסטוריון ד"ר חגי צורף, מחבר הספר 'יבוא יום ויפתחו את הארכיונים', הוסיף ואמר שדיין הציג לראש הממשלה ולבכירים הנוספים מציאות לפיה לישראל אין עוד כלים לפעול בהם אלא אך ורק נשק בלתי קונבנציונאלי. העמדה הזו של דיין לא התקבלה על גולדה כאמור, והמשמעות היא שבהחלטתה זו מנעה גולדה, סבור ד"ר צורף, מלחמת עולם שלישית, וזאת כביטוי נוסף לאחריות שגילתה בהחלטותיה וצעדיה לאורך המלחמה.

מהחלטה היסטורית זו עולה שהמלחמה נתפסה על־ידי מקבלי ההחלטות הישראלים כאיום על האינטרסים האסטרטגיים של ישראל, שבאותן שנים היו שמירה על הסטטוס קוו עד להשגת פתרון מדיני בתנאים שקבעה ישראל, ולא על האינטרסים החיוניים ביותר שלה, שהם שמירה על עצם קיומה של המדינה ועל שלמותה הטריטוריאלית.

ידיעות בעניין הכוננות הגרעינית במלחמה נותרו חסויות במשך שנים ועדיין לא נחשף כלל החומר. גיבורי הפרשה, ההנהגות הישראלית, המצרית, האמריקנית והסובייטית כבר אינם בין החיים וכעדות נותרו פרוטוקולים ומסמכים חסויים מאותה תקופה. עם הזמן התברר כי ישראל אכן הייתה קרובה להפעיל נשק גרעיני, נשק שלא נוסה על ידה קודם לכן, בכדי לא להפסיד במלחמה, אופציה שכאמור הייתה שקולה לשואה שנייה בעיני מקבלי ההחלטות.

מרדכי ואנונו

מרדכי ואנונו הגיע לישראל כילד ממרוקו, יחד עם הוריו במסגרת העלייה המאסיבית של סוף שנות החמישים. המשפחה מצאה את מקומה בבאר שבע. לאחר תום לימודיו בתיכון התגייס מרדכי הצעיר לצה"ל ולאחר שחרורו החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת באר שבע. בתום לימודיו מצא עבודה, כרבים אחרים מתושבי בירת הנגב, בתור טכנאי בקמ"ג (הקריה למחקר גרעיני) בדימונה.

במהלך עבודתו זומן ואנונו פעמים מספר לקב"ט של הכור כדי להשיב על חשדות לפיהם שהוא מתרועע עם "חוגים בלתי רצויים" ואף הוזהר שלוש פעמים. לאחר שפוטר מעבודתו מסר לעיתונאים זרים תצלומים מתוך מתקני הקריה ומודיעין טכנולוגי על יכולתה הגרעינית של ישראל, מידע שממנו עלה שלמדינת ישראל מספר רב של פצצות גרעיניות. בעקבות כך נחטף ואנונו לישראל, הורשע בבגידה ובריגול חמור וריצה בכלא את מלוא עונשו, 18 שנים. לאחר מכן שוחרר בתנאים מגבילים ולאחר שהפר אותם נאסר שוב לשלושה חודשים. ואנונו מכונה באמצעי התקשורת בישראל "מרגל האטום".

ואנונו בבית המשפט העליון בדצמבר 2019. צילום יונתן סינדל/פלאש90

הסיפור החל כאשר עיתונאי קולומביאני שפגש את ואנונו באוסטרליה שכנע אותו למכור את התמונות שצילם ועזר לו ליצור קשר עם העיתונאי פיטר הונאם מהעיתון הבריטי סאנדיי טיימס, שחשף בסופו של דבר את הסיפור. בשנת 1986 פגש ואנונו בסידני את הונאם, מסר לו את המידע שברשותו ואת התצלומים שצילם בחשאי.

כאשר הגיעו הונאם וואנונו ללונדון, בספטמבר 1986, ניסו עורכי העיתון לברר האם ואנונו אמין ולצורך כך העבירו את התצלומים למומחים לנשק גרעיני, שקבעו כי המידע מדויק מבחינה מדעית ומראה בבירור שישראל מחזיקה ארסנל גרעיני מתקדם של בין 100 ל-200 ראשי נפץ שאותם ייצרה. המידע עדכן הערכות קודמות שגרסו כי לישראל כ-20 ראשי נפץ, והציב את ישראל במקום השישי בעולם בין המעצמות הגרעיניות.

עיתון הסאנדיי טיימס עם הדיווח על סודות הגרעין של ישראל

ניסיונות העיתון לאימות המידע הגיעו לידיעת רשויות הביטחון הישראליות והשב"כ פתח בחקירה. המוסד שלח צוותים, בפיקודו של בני זאבי, לאוסטרליה ולבריטניה, שניסו לאתרו במבצע שכונה מבצע קניוק. ואנונו אותר לבסוף בלונדון, על ידי סוכנת מיחידת העוקבים בשם שריל בנטוב, אשר כונתה "סינדי". לאחר מספר פגישות פיתתה אותו סינדי לבוא עימה לרומא, ב-30 בספטמבר 1986.

המוסד רצה להביאו לרומא, משום שראשיו לא רצו לקלקל את מערכת היחסים הרגישה עם הממסד והמודיעין הבריטי. עם הגיעו לרומא, נחטף ואנונו על ידי חוליית לוחמי המוסד בפיקודו של גיורא צחור והובא בחשאי לישראל באונייה אח"י נגה שהתחזתה לאוניית משא. ב-5 באוקטובר 1986 פרסם העיתון את המידע והצילומים, כולל שרטוט של מבנה הכור שנעשה על-פי תיאורו של ואנונו. לטענת העיתון, פרסום זה היווה הוכחה ראשונה לכך שבידי ישראל יש נשק גרעיני.

ואנונו מדבר עם עיתונאים בבית משפט השלום בירושלים באפריל 2007. צילום מיכל פתאל/פלאש90

במשך תקופה של 40 ימים הוסתרה העובדה שואנונו מוחזק בישראל עד שלבסוף הובא להארכת מעצר, ללא שהוסבר כיצד הגיע לארץ. בדרכו להארכת המעצר הערים ואנונו על שומריו, כתב את נסיבות חטיפתו על כף ידו והצמיד אותה לחלון הניידת שהובילה אותו. הטקסט תועד בתצלום כף ידו שעליה נכתב באנגלית: "ואנונו מ' נחטף ברומא. איטליה. 30.9.86, 21:00. הגיע לרומא בטיסה BA504".

ואנונו כתב את נסיבות חטיפתו על כף ידו והצמיד אותה לחלון הניידת. מאת מקור, שימוש הוגן, https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=769253

על פי מידע שנחשף במהלך משפטו של ואנונו, והותר שנים לאחר מכן לפרסום, ה"סאנדיי טיימס" הציע לואנונו סכום של 100 אלף דולרים תמורת הסיפור והצילומים. אחד מחוקריו של ואנונו סיפר במשפטו כי אמנם הוא אמור היה לקבל כסף אך מבחינתו מטרתו העיקרית הייתה לא בצע כסף אלא "לחשוף את פרצופה האמיתי של ישראל, המדינה המטורפת".