ראיון מיוחד "'אם לא תתכוננו עכשיו, תשלמו על זה בכל יום של החופש'"

ראיון מיוחד ל'חרדים ירושלים' | רגע לפני שהילדים יוצאים לחופש הגדול ולימי בין הזמנים, מנהל המרכז הטיפולי "מבטח", פנחס וייס, קורא להורים לעצור לרגע, עוד לפני שמתחיל המרוץ אחר האטרקציות. לדבריו, דווקא השיחה המשפחתית שמתקיימת לפני החופש, היא זו שתקבע כיצד ייראו השבועות הקרובים.

"החופש לא מתחיל ביום הראשון"

"יש רגע אחד בשנה שבו להורים יש הזדמנות אמיתית להשפיע על כל החופש הגדול", אומר וייס ל'חרדים ירושלים'. "הבעיה היא שרובנו נזכרים בו מאוחר מדי. אנחנו מתחילים לדבר על גבולות רק כשהילדים כבר משועממים, כשהוויכוחים מתחילים והמסכים עובדים שעות. בשלב הזה כולם כבר עייפים ומתוחים."

לדבריו, במצב כזה ההורים כבר לא פועלים מתוך שיקול דעת, אלא מתוך הישרדות.

"כשאנחנו בחוסר אונים, המוח ההישרדותי מנהל אותנו. אנחנו לא מקבלים החלטות מתוך מחשבה אלא מתוך קריסה. צועקים, מוותרים, מחליטים מהר רק כדי שהשקט יחזור. זו לא הדרך שבה רוצים לנהל חופש משפחתי."

לשבת יחד, עוד לפני שהחופש מתחיל

לדברי וייס, הימים שלפני בין הזמנים הם חלון הזדמנויות נדיר.

"הילדים עדיין במסגרת, הבית עוד רגוע, וזה בדיוק הזמן לשבת כולם יחד. לא מול מסכים, אלא סביב השולחן, ולשאול שאלה פשוטה: 'איך היית רוצה שהחופש שלך ייראה?'"

לדבריו, עצם ההקשבה כבר משנה את האווירה.

"לא כל רצון יתממש, וזה בסדר. אבל ילד שמרגיש שמקשיבים לו, שמכבדים את הרצונות שלו, יהיה הרבה יותר מוכן לקבל גם גבולות."

קודם הקשבה, אחר כך גבולות

וייס מסביר כי אחת הטעויות הנפוצות היא להתחיל את השיחה דווקא מהאיסורים.

"רק אחרי שהילד מרגיש ששמעו אותו, אפשר לדבר על הגבולות. ואז הם כבר לא נשמעים כמו עונש, אלא כמו מסגרת שמעניקה ביטחון."

לדבריו, שיחה מקדימה יכולה לכלול נושאים פשוטים כמו שעות שינה, זמני קימה, לימוד יומי, שימוש במסכים לאלו שמשתמשים, תקציב לבילויים, כללי יציאה מהבית ואפילו סוגי האטרקציות שהמשפחה בוחרת לעשות.

"לא צריך משטר נוקשה", הוא מדגיש. "צריך שהילד יידע באופן כללי איך ייראה החופש. כשיש ציפיות ברורות, יש הרבה פחות חיכוכים."

למה דווקא בחופש צריך מסגרת?

בניגוד למה שנהוג לחשוב, וייס סבור שחופש ללא מסגרת אינו באמת חופש.

"ילדים זקוקים לעוגנים. לא לבית ספר, אבל כן לסדר יום בסיסי. כשאין שום מסגרת, השעמום הופך לחוסר שקט, ומשם הדרך לוויכוחים קצרה מאוד."

לדבריו, מסגרת יכולה להיות פשוטה מאוד:

– טווח שעות קימה ושינה.
– זמן ללימוד או קריאה.
– אחריות קטנה בבית.
– תכנון מראש של ימי יציאה.
– רשימת רעיונות למה עושים כשמשעמם.

"הדברים הקטנים האלה מעניקים לילדים תחושת ביטחון וגם חוסכים להורים עשרות ויכוחים בכל יום."

ההחלטות שמתקבלות מתוך לחץ, עולות ביוקר

בשיחה עם כתבנו מתאר וייס תרחיש המוכר כמעט לכל משפחה.

"שתים עשרה בצהריים. כמה ילדים בבית. כל אחד רוצה משהו אחר. בסוף ההורים נשברים, מחליטים לנסוע לאנשהו רק כדי להרגיע את המצב. בדרך כבר מתחילים הוויכוחים על המקומות ברכב, אחר כך על מה עושים, ובסוף כולם חוזרים הביתה מותשים."

לדבריו, זו אינה בעיית הילדים, אלא תוצאה של חוסר תכנון.

"כשלא חושבים מראש, מקבלים החלטות מתוך לחץ. הן בדרך כלל עולות יותר כסף, יוצרות יותר מתח, וגם גורמות להורים להרגיש שהילדים הם נטל במקום חוויה משפחתית."

לא רק אטרקציות, אלא חוויה משפחתית

בין הזמנים מזוהה פעמים רבות עם טיולים, פארקי מים ואטרקציות, אולם וייס סבור שהדבר החשוב באמת נמצא במקום אחר.

"הילדים לא יזכרו בעוד מתקן אקסטרים או בעוד פארק. חמש דקות אחרי שהחוויה נגמרת, הדופמין יורד והזיכרון דוהה."

ומה כן נשאר?

"הם יזכרו את הזמן ששיחקתם יחד, את המנגל המשפחתי, את המשחקים בבית, את השיחות בדרך, את ההרגשה שהייתם איתם. אלו הזיכרונות שנשארים לכל החיים."

הזדמנות חינוכית מיוחדת לציבור החרדי

וייס מוסיף כי עבור משפחות חרדיות, לימי בין הזמנים יש גם היבט חינוכי משמעותי.

"במשך השנה הילדים נמצאים בסביבה מוגנת יחסית. בבין הזמנים הם יוצאים יותר, פוגשים מקומות ואנשים אחרים, ורואים דברים שלא תמיד מוכרים להם."

לדבריו, דווקא כאן נדרשת עבודת ההורים.

"לא צריך לחכות לרגע שבו הילד כבר שואל תוך כדי הטיול. אפשר להכין אותו מראש, להסביר מה הוא עשוי לראות, לדבר על הערכים של הבית ולתווך את המציאות בצורה רגועה. כשעושים את זה לפני, הרבה יותר קל להתמודד אחר כך."

"השיחה הזאת מלווה את הילד לכל החיים"

לסיום אומר וייס כי המסר שלו אינו מיועד רק לחופש הגדול.

"מה שהילד מרוויח מהשיחה הזו זו לא רק הכנה לבין הזמנים. הוא לומד שמקשיבים לו, שהוא שותף, שיש מקום לרצונות שלו, ושגם כשיש גבולות, הם מגיעים מתוך אהבה."

לדבריו, "בסופו של דבר הילדים שלנו לא יזכרו אם הספקנו לקחת אותם לעוד אטרקציה אחת. הם יזכרו איך הם הרגישו בבית שלהם, האם היה שם מקום לרצונות שלהם, האם היו שם גבולות ברורים, והאם הייתה שם משפחה שהייתה איתם באמת."