מסעי הצלב הינם מהפרקים העגומים והעצובים בתולדות עמנו, פרק בן מאתיים שנה בהם נרצחו ונטבחו רבבות יהודים על ידי פורעים רצחניים בכל רחבי אירופה הקדומה. בעלי התוס', ראשונים ומצוקי ארץ נרצחו ונטבחו על קדושת השם הגדול והנורא, ואת זכרם הנורא אנו מזכירים מידי שבת בשבת בעת אמירת נוסח 'אב הרחמים' שנתקן על הרוגי גזירות תתנ"ו שנטבחו על קידוש ה' בעת מסע הצלב הראשון, בשנת ד' אלפים תתנ"ו.
בשורות הבאות נעסוק בסיפורם של קדושי קולוניא – עיר הנקראת כיום קלן, הממוקמת במערב גרמניה, על גדות נהר הריין. לקולוניא הגיעו הצלבנים לאחר שכבר שתו מדמם של היהודים בערים רבות כמו שפיירא, וורמייזא ומגנצא.
כאשר הגיעו השמועות הקשות אל קולוניא היה זה ערב חג השבועות. הפחד הנורא שהשתרר הניס את כל היהודים אל בתי מכריהם ושכניהם הגויים, ושם התחבאו במשך שני ימי חג השבועות. ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר נכנסו הצלבנים אל קלן, פרצו אל שכונת היהודים, הרסו את הבתים, שברו את בית הכנסת והתעללו בספרי התורה. ביום נתינת התורה באו בה זרים וחיללוה, קרעו את ספרי התורה, רמסו אותם ושרפו אותם על המוקד.
הצלבנים חיפשו ותרו אחרי כל יהודי, אבל כמעט כולם התחבאו והם לא מצאו אף אחד, עד שנפל לידיהם כפרי בשל חסיד אחד ושמו רבי יצחק ב"ר אליקים. הוא לא רצה לברוח גם בגלל החג וגם כפי שכותב הראב"ן "כי היה שמח ומרוצה לקבל עליו דין שמים", ולכן נשאר בעיר. הם גררו את ריב"א אל בית טומאתם, שם ירק בפניהם ובפני הצלם-צורת השתי וערב, לעג וביזה לאמונתם, והם רצחו אותו במקום.
משפחתו של יהודי בשם ר' שלמה הסתתרה בבית של מכר גוי, שכמובן דרש תשלום – ולכן אם המשפחה, מרת רבקה, הלכה אל ביתם להביא כלי כסף וכלי זהב. היא לקחה את הכלים ויצאה מהבית, אז תפסו אותה הצלבנים ושחטו אותה במקום.
למעט שני יהודים אלו נשארו היהודים בקלן בחיים כשהם מסתתרים בבתי הגויים.
בי' סיון הבין ההגמון הרמן השלישי כי חייבים להרחיק מהעיר את היהודים שהיו כלואים בבתי הגויים, ולכן הוא העביר אותם בחשאי וחילק אותם בין שבעה כפרים שהיו תחת שליטתו, שם הסתתרו עד ר"ח תמוז. היהודים צמו מידי יום ביומו כשהם מצפים למוות שריחף כל העת מעל ראשם. הצום היה ללא הפוגה, כולל בשני ימי ר"ח תמוז – אז אף החמירו בעצמם עוד יותר וצמו שלושה ימים רצופים.
אבל משמים נחתמה הגזירה.
ביום השלישי הגיעו הצלבנים אל הכפר נושא. בנושא היה כינוס קבוע בחגא הנוצרית ואליה היו מגיעים מכל האזור. כשהגיעו אל הכינוס בנושא הם גילו את היהודים. הם תפסו את החסיד מר שמואל ב"ר אשר יחד עם שני בניו ורצחו אותם על שפת נהר הריינוס. את גופת החסיד ואת גופת אחד מבניו הם הותירו שם, אבל כדי ללעוג ליהודים הם גררו את גופת אחד הבנים ותלו אותו על פתח הבית בו הסתתרו – והמשיכו לתור אחר טרף נוסף.
יהודי בשם רבי יצחק הלוי עלה ברשתם, והם התחילו להתעלל בו קשות כשהוא סובל מייסורים נוראיים עד שכמעט ואיבד את הכרתו. כשהוא מטושטש הכרה הטבילו אותו לנצרות, וכך הם השאירו אותו זרוק בכנסיה. רק כעבור שלושה ימים מאז שהוטבל חזרה דעתו לצלילותה והוא הבין שבעודו מעורפל הכרה הוא הוטבל לנצרות. כולו מזועזע הוא חזר ברגל לקולוניא, נכנס לבית שלו, ישב שם שעה אחת, בבית הריק, יצא והלך לנהר הריינוס והטביע את עצמו – וכמו שאומר רבנו שלמה ב"ר שמשון "על כיוצא בו נאמר מבשן אשיב אשיב ממצולות ים"; המים סחפו את הגופה במורד הנהר חזרה אל עבר נושא, ושם השליכו אותו המים סמוך למקום רציחת החסיד מר שמואל ובנו. ר' שמואל ור' יצחק נקברו יחד בקבר אחד.
הם המשיכו ותפסו גם את מר גדליה יחד עם זוגתו ובניהם ורצחו אותם, וכך המשיכו ועברו בית אחר בית עד שלא נותרו עוד בכפר יהודים. מאות רבות של יהודים נרצחו בנושא.
הצלבנים האכזרים לא שבעו; עוד באותו יום המשיכו הלאה, לכפר נוסף בשם וויבלינקהווא. הם שחטו שם יהודים רבים שסירבו להמיר את דתם, כשרבים אחרים חוששים מכך שיכריחו אותם להמיר את דתם ולכן הקדימו ושחטו את עצמם תחילה. חבורה אחת נזכרת בשמותיה אצל הראב"ן – ר׳ לוי ב״ר שמואל ואשתו ובניו וכל בני ביתו ומרת רחל הזקנה אשת ר׳ שלמה הכהן וכל החבורה שהביא עמו לשם, אנשים ונשים וטף חתנים וכלות זקנים וזקנות, אשר שחטו עצמם ופשטו צוארם להתיז ראשם על קידוש שם המיוחד בתוך אגמי מים אשר סביבות לכרך. בכפר היה מגדל אחד, סמוך לנהר, ולשם שמו הצלבנים את פניהם. במגדל הסתתרה קבוצת יהודים, וכשראו כי כלה נגד עיניהם הם קפצו מראש המגדל למים וטיבעו את עצמם. כל היהודים שקפצו מהמגדל טבעו ונהרגו למעט שני בחורים – ר' שמואל החתן ב"ר גדליה ומר יחיאל ב"ר שמואל הזקן, שהיו חברותא: הם למדו יחד והיו ידידים קרובים, וכשראו שאין כל ברירה הם נשאו דברי חיזוק זה באוזני זה ובכו בכי תמרורים אחד על כתפי רעהו, וכך קפצו יחד לנהר הריינוס. כנראה עקב כך ששניהם היו צעירים וחסונים וכל אחד מהם ספג חלק מהמכה של הקפיצה הם נשארו בחיים, והנהר סחף אותם הלאה אל תוך הכפר, שניהם בקושי חיים ואחוזים אחד בתוך זרועות רעהו. כשהחסיד מר שמואל הזקן ראה את בנו מר יחיאל הוא קרא לעברו "יחיאל בני פשוט צווארך לפני אביך ואקריב אותך קרבן לפני ה', נפש בני, ואברך על השחיטה ואתה תענה אמן". וחבירו ר' שמואל החתן ב"ר גדליה ראה זאת וביקש ממנחם החסיד, שמש בית הכנסת שבקולוניא, שיבדוק שבסכין אין כל פגימה והיא כשרה, ושיברך על השחיטה והוא יענה אמן ואז ישחט אותו. וכך עשו: ר' שמואל שחט את בנו ר' יחיאל והשמש מנחם שחט את ר' שמואל החתן בעודם במים, ובעת שנהרגו עוד היו אחוזים זה בזה לקיים ובמותם לא נפרדו. אז ביקש ר' שמואל הזקן ממנחם השמש שיהרוג גם אותו באותה סכין בה שחט את בנו, ואחר כך מיהר החסיד מנחם השמש והפיל את עצמו על חרבו ומת שם.
היה שם זקן אחד בשם מר אלעזר הלוי אותו תפסו ביחד עם אשתו וחתנו ר' לוי ב"ר שלמה. היכו אותם בחוזקה ובעוצמה ויסרו אותם ביסורים קשים, ופצעו אותם בפצעים חמורים, עד שהאישה נרצחה ומתה מהיסורים, אבל הוא והחתן נותרו בחיים ובמשך שלושה ימים שכבו כך פצועים ומוכים וחבולים בלי אוכל ובלי מים, כשאחת לשעה הגיעו אליהם הצלבנים ושאלו אותו אם הם מסכימים להמיר את דתם אבל הם מסרו את הנפש ולא הסכימו לגעל את עצמו בטינופי הנוצרים. ובמשך כל אותם ג' ימים היה מר אליעזר הלוי צועק בקול גדול לק-ל מרום עד שיצאה נשמתו.
מאות רבות, אולי אפילו אלפים, היו באותם שני כפרים ונרצחו כולם כשרק שני בחורים ושתי תינוקות שרדו את התופת.
ביום חמישי ג' תמוז, הגיעו הצלבנים אל הכפר אילנא או אולנדא ורצחו את היהודים שהסתתרו שם. שלוש מאות איש נתפסו בידי הצלבנים ונשארו בחיים.
ביום שישי, ד' תמוז, החליטו לייסר את אותם אומללים שנתפסו ולענות אותם עד שיסכימו להמיר את דתם. היהודים שמעו את הצלבנים משוחחים על כך, ולכן מינו חמישה אנשים, כולם אנשים ראשי בני ישראל המה, חסידים וצדיקים אנשי לבב יראי אלוקים, וערכו את סדר הווידוי. החמישה, רבי גרשם ומר יהודה ב״ר אברהם ואחיו מר יוסף ורבי יהודה הלוי בן רבינו שמואל ורבן פטר עברו והרגו את כל היהודים שהיו שם.
היה שם רגע מיוחד שנרשם לדורות עולם ורבים מציינים אודותיו: ראש לכולם היה הפרנס מר יודא ב"ר אברהם שהיה יהודי ת"ח עצום ומראשי המדברים בכל מקום. רבנו שלמה ב"ר שמעון מספר שהוא היה משבט דן, "איש אמונים ומופת הדור". בנו היה ר' אברהם, והוא היה מאורס לכלה בשם שרית. כשראתה את הצלבנים משתוללים בחוץ מצד אחד ומן הצד השני ראתה שמתחילים להרוג את היהודים בפנים היא נבהלה מאוד ולא ידעה את נפשה. חמיה, ר' יודא, היה אחד מהחמישה שנבחרו להרוג את כולם, והוא הגיע להרוג גם אותה, באומרו לכל הנוכחים לראות איך במקום להוביל את בנו וכלתו לחופה הוא מוביל אותם לשחיטה, "ויבכו כולם בבכי גדול ויללה תאניה ואניה". ר' יודא הרג את שרית ואחריה שחט את בנו ר' אברהם, חתנה, על גופת כלתו.
אחד ההרוגים היה החסיד דוד ב"ר יצחק שבגלל דברי הצומות וזעקתם נחלש כל כך שכאשר שחטו אותו כמעט ולא יצא ממנו דם, ורוחו כמו חלפה ממנו ותשב לאלוקים בלי שראו רושם חיצוני, ויצאה נשמתו בטהרה.
כל שלוש מאות היהודים שנתפסו באילנא מתו. את חמשת אלו שמונו להרוג הרג רבנו פטר עצמו, שהרג את ארבעת האחרים ואז נפל על חרבו. כשהגיעו היהודים שנאנסו להמיר את דתם לקבור את ההרוגים הם מצאו אישה אחת שעוד היה רוח חיים באפה. הם לקחו אותה, טיפלו בה, והצליחו להחיות אותה. במשך שבוע היא לא הצליחה לדבר. רק אחרי שבוע היא התחילה להתאושש, ועד יומה האחרון היא נהגה לצום בכל יום ויום ולאכול רק בלילה סעודה אחת, למעט שבתות חגים ור"ח. לפי הראב"ן נותרו בחיים עוד 2 ילדות שנשחטו אף הן, אבל שרדו כי לא נשחטו ברוב סימנים.
בערב שבת בין השמשות באו הצלבנים אל הכפר זנטש או זנטא. היהודים שם היו מכונסים יחד לסעודת שבת. הם כבר קידשו על היין, אמרו ויכולו, נטלו ידיים, בירכו המוציא ורצו להתחיל לאכול, ואז שמעו את קול המים הזידונים, הצלבנים שבאים עליהם לבולעם – ועדיין לא הספיקו לאכול רק כזית של המוציא בלבד. הראש שבכולם לא נזכר בשמו אבל הוא נשא דברים בפני הציבור ובין השאר הביא את לשון הפסוק על כן עלמות אהבוך – עד מות אהבוך, כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה.
ואז דיבר החסיד איש אמונים הכהן הגדל מאחיו, שגם שמו לא נודע, וכך אמר: "נברך ברכת המזון לא-ל חי, לאבינו שבשמים, כי תמורת המזבח עכשיו השולחן ערוך לפנינו. ועתה נקומה ונעלה בית ה' ונעשה רצון יוצרנו במהרה, כי באו האויבים עלינו היום, לשחוט בשבת איש את בנו ובתו ואחיו, ולתת עלינו היום ברכה. ואל יחוס אדם לא על עצמו ולא על חברו. והאחרון הנשאר ישחוט עצמו בגרונו בסכין שלו או ידקור בבטנו בחרבו, שלא יטמאו אותנו הטמאים וידי רשעה בפיגוליהם, ונקריב עצמנו את קרבן ה' כעולת כליל לגבוה, הקרבה על מזבח ה', ונהיה בעולם שכולו יום כגן עדן באיספקלריא המאירה ונראהו עין בעין, בכבודו ובגדלו, וינתן לכל אחד ואחד עטרה של זהב בראשו ובה קבועות אבנים טובות ומרגליות, ונשבה שם בין יסודי עולם ונסעד בחבורת הצדיקים בגן עדן, ונהיה מחבורת ר׳ עקיבא וחביריו ונשב על כסא של זהב תחת עין החיים ונורהו כל אחר ואחר ממנו באצבעו ונאמר: הנה אלוקינו זה קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. ולשם נשמור השבתות, כי בכאן לא נוכל, בזה העולם חושך, לשבות ולשמרו כהילכתו".
כולם קיבלו על עצמם למסור את הנפש על קידוש ה' באהבה, ובישוב הדעת בלתי נתפס הם התיישבו לברך ברכת המזון. מי שברך היה החסיד רבינו משה שהיה כהן לקל עליון (ושמא הוא הכהן הנזכר קודם) ואמר נברך אלוקינו שאכלנו משלו וכו', וכשהגיע להרחמן הוסיף ואמר ׳הרחמן הוא ינקום בימי הנשארים אחרינו לעיניהם נקמת דם עבדיך השפוך והעתיד עדיין להישפך', ועוד כמה סדרי 'הרחמן' מאותו עניין. כשסיימו ברכת המזון אמר להם החסיד רבינו משה לומר יחד שמע ישראל, "ועתה אל תעכבו עוד יותר כי בא העת לעשות, להקריב קרבן נפשינו לפניו", ובשמחה ובששון, כמאמר הכתוב כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח הרגו הם את עצמם וקיימו בעצמם להיות כקרבן עולה ותמיד.
היה שם אדם שמוגדר אצל רבנו שלמה ב"ר שמעון 'גר צדק', למרות שמהסיפור נראה כי הוא התגייר אז(!) בתוך גיא ההפיכה. הוא שאל את רבנו משה הכהן שהזכרנו קודם מה יהיה דינו אם יקריב את עמו על המזבח וישחט את עצמו למען יחוד ה' הגדול. רבנו משה השיב לו כך: "עמנו תשב במחיצתנו, כי גר צדק תהיה ותשב עם שאר צדיקים גרי צדק במחיצתם ותהיה עם אברהם אבינו שהיה תחילה לגרים". מייד לקח אותו אדם את הסכין ושחט את עצמו, "והנה נפשו צרורה בצרור החיים בגן עדן באור ה'".
יהודי בשם רבי נטרונאי ב"ר יצחק התחבא יחד עם אחיו בביתו של אחד הכמרים. במשך היום כולו ניסו הכמרים לשכנע אותו להמיר את דתו, והוא כמובן סירב. כשהבין שבדעתם להכריח אותו להמיר את דתו שחט את אחיו ואחר כך הרג את עצמו.
יהודי נוסף היה רבי מצרפת, שהכין לעצמו מראש חפירת קבר, ושחט את עצמו סמוך לחפירה, ונפל פנימה, אל תוך הקבר שהכין לעצמו מראש.
ביום ראשון הגיעו הצלבנים על הכפר מירזא או מירא, והטילו מצור על המקום. שר העיר יצא לקראת הצלבנים וביקש מהם לחכות עד הבוקר, מתוך מחשבה שאולי יצליח לשכנע את היהודים להמיר את דתם. הצלבנים הסכימו והוא כינס את היהודים ואמר להם שאכן הוא הבטיח להגן עליהם, אבל אין לי אפשרות לעמוד מול ההמון הזה, ולכן תעשו מה שאתם רוצים. הם הודיעו לו שהם מוכנים למסור את נפשם על קידוש ה', אבל הוא בכל זאת רצה לשכנע אותם ולכן הוא הראה להם את ההמון הפרוע כדי להפחיד אותם – אלא שהיהודים אמרו לו שאין להם כל יראה מול יראת ה'. מכיון שכך תפסו גויי מירזא את כל היהודים, ואסרו את כולם. מחששם שהיהודים ישלחו יד בנפשם כמו אחיהם הם אסרו כל אחד בפני עצמו, לבד. בבוקר הם פתחו את השערים בפני הצלבנים שמיהרו בחדווה לשחוט את מרבית היהודים, כשאת היתר הם אנסו להמיר את דתם.
במקום מבודד מכל היהודים היו שתי נשים ששמם מרת יינטל ומרת רבקה ואיתן ילדה אחת בת עשר בלבד. הן היו חולות – לאחת מהן נולד בן והשניה חלתה בקדחת, ולכן לא אסרו אותן ולא הפרידו ביניהן אלא השאירו אותן יחד. כשהן ראו את שלפניהן הן שחטו את הילדה, ואז לקחו את התינוק, שעוד לא היה בן שבוע, והן לא היו מסוגלות לשחוט ולהרוג אותו, ולכן הן השליכו אותו מהמגדל, אז תפסו אותן הצלבנים הרגו אותן בצורה אכזרית.
בין יהודי מירזא היה יהודי בשם מר שמריה שהיה יחד עם אשתו ושלושת ילדיו. הוא נתן הרבה מאוד כסף לגזבר של ההגמון כדי שיציל אותם, וזה לקח אותם אל היער, שם סיבב אותם עד ט' באב, כשמידי פעם הוא דורש עוד ועוד כסף עד שתם הכסף שלקחו עימם, ואז הודיע להם שאם לא יתנו לו עוד כסף יהרוג אותם, ולכן הלכו שניים מהבנים, ר' נתן ור' מרדכי, ונסעו אל היהודים הניצולים בעיר שפייר, אספו שם כסף וחזרו אליו כדי לתת לו את התשלום. מיד לאחר שהגזבר האכזר קיבל את הכסף הוא העביר אותם לכפר בשם טירמוניא, שם התאספו כל הגויים, שהכירו את מר שמעיה ומשפחתו, והודיעו להם שאם לא ימירו את דתם הם יהרגו אותם. מר שמעיה ובניו אמרו להם שיחכו עד למחרת ומחר יעשו כרצונם. בלילה ערכו הגויים סעודה מפוארת לר' שמעיה, ור' שמעיה ומשפחתו דרשו אוכל כשר, בטענה כי כל עוד הם יהודים הם ינהגו את מנהגי היהודים וכאשר כביכול יתנצרו הם ינהגו את מנהגי הגויים. הטענה התקבלה על לב הגויים שנתנו להם סכין, מאכלת חדה, לשחוט בקר כשר לסעודה. אחרי הסעודה, באמצע הלילה, קם ושחט את אשתו ושלושת בניו ואז ניסה להרוג את עצמו. הוא פגע בעצמו אבל הוא רק התעלף ולא מת, ובבוקר כשהגיעו הצלבנים לחגוג את המרת הדת של המשפחה הם גילו שכולם מתים והוא עצמו גוסס אבל חי. הם נכנסו איתו לדין ודברים כדי שיסכים בכל זאת להמיר את דתו, אבל ר' שמעיה סירב, ולכן הם החליטו להרוג אותו במיתה משונה: הם חפרו קבר גדול, ור' שמעיה לא היסס ונכנס פנימה אל תוך הקבר בעצמו. לצידו הם השכיבו את גופות אשתו ובניו והתחילו להשליך עפר וחול אל תוך הקבר בעוד ר' שמעיה חי. כאשר הוא כוסה בחול הם הסירו את העפר מעל פניו ושאלו אותו אם רוצה להתחרט – וכשסירב חזרו על כך שוב ושוב, כשהם קוברים ומגלים אותו חליפות, ואפילו למות לא נותנים לו עד למחרת היום, אז כיסו אותו בעפר ולא הוציאו אותו עד שיצאה נשמתו בטהרה.
הצלבנים הגיעו גם לכפר גילדרא, שם היו היהודים לבז ולמשיסה ואין מציל מידם. כל היהודים רוכזו למקום אחד וגויי שני כפרים בשם אילינירא הרגו את כל היהודים.
היהודים היחידים שניצלו היו חלק מיהודי קולוניא שהתחבאו בכפר קרפנא או קרפן, אבל גם שם שלטה יד זדים: חלק מהיהודים אמנם לא נהרג אבל בחלקם בהחלט פגעו הצלבנים והכריחו אותם להתנצר, וגם שם היו מראות של קידוש ה' ומסירת נפש. המושל המקומי של הכפר אולי לא התעלל ביהודים החיים אבל בהחלט התעלל במתים; הוא הגיע אל בית החיים של קולוניא, הרס וניתץ את כל המצבות ובמצבות ציווה שיבנו לו בניין, ארמון עשוי מצבות. יד ה' נגעה בו, אשתו השתגעה ובזמן שבנו את חומת הבניין נפלה מצבה אחת מראש החומה על ראשו, ריצצה את גולגלתו והוא מת.
כן יאבדו כל אויבך ה'.
להרצאותיו של הרב יחזקאל אשכנזי ניתן להאזין בקו 'עמנו' 072-270-6090
ואו ואו חתיכת הסטוריה
יש ספר מיוחד של הסופר המופלא מאיר ברעם המספר את סיפורה של קהילת קולוניה הק' בשם הפרנס מקולוניה