מה הם מרגישים?
- דחויים וחסרי ערך ( לא רוצים אותי)
- חסרי אונים (אין לי יכולת לגרום לזה לקרות)
- כאב וחלל גדול
הם הפכו לשקופים, הם מתפללים איתנו באותו בית כנסת, קונות באותו מכולת, אבל המוח מסנן אותם.
בהדלקת נרות, בהפרשת חלה, בתפילות, אנחנו זוכרים אותם, אבל ביומיום, במהלך השבועות והחודשים שעוברים, האם עשינו משהו בשבילם? סביר להניח שאצל רובכם התשובה היא 'לא' (עם קוועץ' חזק בלב)
למה?
כי התחושה שלנו, של הרוב הדומם של הציבור, שאין לנו איך לעזור להם, וברגע שזה לא רלוונטי, אז המוח מסווג את זה במחלקת הדברים הלא רלוונטיים, והוא ממשיך הלאה בחיי היום יום (כמובן אחרי איחול פנימי בלב "השם יעזור שבקרוב תתארס/י")
אנחנו לא רעים, אנחנו לא אטומים, אנחנו לא חסרי לב, אנחנו בסך הכול מרגישים חסרי אונים.
אנחנו אומרים לעצמנו:
- אני לא מכיר בחורים/בחורות.
- אין לי מושג מה הם באמת מחפשים.
- נראה לי שהם סתם בוררים ואין לי איך להשפיע עליהם.
- אני לא שדכן אין לי מושג איך לעשות את זה.
- אני לא רוצה לפגוע.
- צריך לזה אופי מיוחד, אין לי את זה.
- אין לי את ההבנה בשידוכים מה מתאים ומה לא.
- בטוח יש כבר מי שעובד עבורם.
- ואם חלילה זה לא יצליח בסוף… איך אשא פניי?
מה האמת?
- כל אחד יכול, כל אחת יכולה.
- לא צריך להבין במיוחד, צריך לעשות.
- לא צריך לעשות הכול, אפשר לעשות חלק מהתהליך.
- זה מרגש, זה מעניק המון סיפוק, וזה אפשרי!
כדי להראות לכם שאכן באמת אפשר, כתבנו מדריך מקיף לעשיית השידוך, משלב הרעיון עד שלב הסיום, צעד אחר צעד.
כאשר מצמצמים את אפשרויות הבחירה למי שדומה לך מכול בחינה זאת התוצאה!!!