הוא ישב לכתוב רק אחרי שהלב נרגע מעט. לא מתוך שקט אמיתי, אלא מתוך הלם. ימים ספורים קודם לכן, חייו וחיי אשתו עמדו להיכנס שוב למסלול שלא בחרו בו – מסלול של מחלה קשה, של טיפולים מייסרים, של פחד שאין לו מילים.
זו הייתה הפעם השנייה.
הרופאים הודיעו בבירור: לימפומה ממאירה חזרה. בדיקות הראו בלוטות מוגדלות מתחת ללשון וברֵיאות. החדשות נפלו עליהם כרעם. מי שעבר כבר פעם מסע כזה, יודע שאין נחמה בידיעה ש״כבר היינו שם״. להפך. הפחד גדול יותר, הידיעה קשה יותר.
ההחלטה הרפואית לא איחרה לבוא: כימותרפיה במינון גבוה והשתלת מח עצם עצמית. טיפולים קשים, כאלה שמטלטלים גוף ונפש. הם החלו להיערך. מסמכים, בדיקות, הכנות. המציאות נסגרה עליהם.
ובתוך כל זה – תפילה.
הם שמעו על תפילת הכהנים בזאת חנוכה, לתורמי 'ועד הרבנים'. הם קיבלו על עצמם לתת אלף שקלים לצדקה לעניי ועד הרבנים, וביקשו דבר אחד בלבד: להכניס את שמה לתפילה ביום הגדול.
הם הגיעו לבית החולים כדי להתחיל את הטיפולים. הכול כבר היה מוכן. ואז, ממש ברגע האחרון, קרה דבר לא צפוי. מנהלת המחלקה, פרופסורית בכירה, החליטה לעצור ולהורות על בדיקה נוספת. עוד סיטי. עוד המתנה. הם חזרו הביתה, מותשים, מבולבלים, לא מבינים אם זו דחייה של גזר הדין – או התחלה של מסע ארוך עוד יותר.
למחרת, הטלפון צלצל. מהצד השני – בית החולים. הקול היה ענייני, כמעט אדיש. אבל המילים שנאמרו שינו הכול: בדיקת הסיטי יצאה תקינה לחלוטין. אין עדות למחלה. אין צורך בכימותרפיה. אין צורך בהשתלה. כך, ברגע אחד, נעלם מסלול הייסורים שכבר עמד בפתח.
המכתב הזה הוא סיפור אחד. אבל בימים שלפני זאת חנוכה, במשרדי ועד הרבנים, זה לא סיפור בודד. מצד אחד מתקבלות פניות מצוקה קשות של משפחות שאין להן זמן, שאין להן אוויר. מצד שני זורמים מכתבים, טלפונים וסיפורי ישועה, כל אחד בדרכו, כל אחד בנקודת השבר שלו.
ובתוך כל זה עומדים הכהנים, בראשות ראש ישיבת חברון, רבי דוד כהן, וממתינים לרגע שבו ייכנס היום השמיני. היום שמעל הטבע. היום שבו, כך לימדו גדולי ישראל, החיתום יוצא מן הכוח אל הפועל. לפעמים זה מתבטא בפרנסה. לפעמים בזיווג. ולפעמים – בטלפון אחד קצר מבית החולים.
אל תוותרו על הישועה שלכם. הצטרפו למגבית זאת חנוכה של ועד הרבנים. הכניסו את שמכם, את הבקשה שלכם, אל המקום שבו כבר נכתבו כל כך הרבה סיפורי נס. ובעזרת ה’, בחנוכה של השנה הבאה – גם אתם תכתבו מכתב של תודה.
