בימי חול המועד, בצל המלחמה באיראן וגרורותיה, נשא מרן ראש הישיבה הגרמ"ה הירש, משא חיזוק והתעוררות בהיכל בית המדרש 'דרכי איש' בעיר. בדבריו התייחס מרן באריכות לחובה המוטלת על כלל הציבור בעת הזו, והתריע על הסכנה הרוחנית החמורה הטמונה דווקא בהסתמכות על הפיתוחים הטכנולוגיים של מערכות ההגנה האווירית.
מרן הגרמ"ה הירש, פתח את דבריו בעובדה היסטורית מצמררת מימי מלחמת העולם השנייה, עת ריחפה סכנת השמדה ח"ו על היישוב היהודי בארץ ישראל מצד הצורר הנאצי שקרב למצרים: "ידוע שבתש"ד או תש"ג היה הצורר הנאצי ממש במצרים, בדרך להיכנס לארץ ישראל, וח"ו לעשות כליה על כל הנמצאים פה. והייתה פה תפילה חזקה מאוד מאוד של הציבור, ובדרך נס הוא החליט לא להיכנס והלך. והחזון איש אמר אז, שרואים פה את הכוח של התפילה, ואם זהו הכוח של תפילה – חבל שלא ידענו זאת קודם! לא ידענו את כל מה שקורה באירופה. אם היינו מתפללים אז כמו שהתפללנו עכשיו, יכול להיות שכל החורבן של אירופה לא היה מתרחש, כך אומר החזון איש".
לאור זאת, המשיך מרן בכאב: "ביחס למצבנו פה, יש הרגשה שחסר אצל הציבור בכוח התפילה, לא מספיק מרגישים. אני חושב שהסיבה שלא מרגישים כל כך שהתפילה עוזרת, היא משום שאדם אינו רואה בעיניו בכל פעם שהתפילה פועלת באופן מיידי. למעשה, אם אדם היה מרגיש באמת שאם נתפלל בכל הכוח זה יגרום שלא יהיה פה שום דבר – אז התפילה שלנו הייתה שונה לגמרי.
"לא רואים אצל רוב הציבור שינוי מהותי בצורת התפילה עכשיו. 'שמונה עשרה' היה צריך להיות הרבה יותר זמן, היה צריך להיות שינוי מהותי בכל צורת התפילה, ולא רואים את זה. ועל זה רציתי לדבר, להתחזק, שמה שלמעשה צריכים עכשיו זה תפילה! יש דברים שקורים, יש גם ניסים, אבל צריכים תפילה, וחסר תפילה".
בשלב זה עבר מרן ראש הישיבה לבאר את מהותה של התפילה האמיתית, תוך שהוא מביא מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים: "יש תנאי יסוד בתפילה, וכולם מודים בו. עיקר התפילה הוא הכניעה וההתבטלות לפני הבורא, ושיחזק את ההכרה שאין לו כלום וכל מציאותו תלויה בבורא יתברך שמו, ומרגיש עצמו כעני ואבוד ומצפה לקבל מה' יתברך. זה כתוב במהר"ל ובמבי"ט – היסוד והתנאי של תפילה צריך להיות שאדם בא לקב"ה ואומר: 'אני כלום! אין לי כלום והכל ממך, כל דבר הוא ממך!', וממילא אני מבקש רק בצורה הזאת. מי שסתם מבקש, זו לא תפילה. תפילה מצריכה את ההרגשה שאני כלום והכל מהקב"ה, ומתוך כך אני מבקש".
כאן הגיע מרן לעיקר אזהרתו, הנוגעת באופן ישיר למציאות הטכנולוגית של ימינו: "ישנן כמה וכמה דרגות עד כמה האדם באמת מרגיש זאת. לו יצויר שהייתה מתגלית עכשיו פתאום איזה מכונה שבוודאי יכולה למנוע הכל, שכל טיל או פצצת מצרר שזורקים היא מבטלת באמצע הדרך, ולא מגיע כלום לשום מקום – כל אחד היה מרגיש 'ברוך ה', טוב מאוד'. אבל כמה ירגישו שריבונו של עולם עשה פה נס ואנחנו מודים לו, או שתהיה חלילה הרגשה שבדרך הטבע כבר ניצלנו?
"חסר פה את החשיבות וההכרה שהכל, הכל, הוא מהקב"ה! ישנה איזה תחושה שיש פה 'דרך הטבע' שעוזרת לנו, שכל ההתפתחות והיירוטים שיש פה למנוע – זה מה שעוזר, זה מה שטוב, ולא תולים ש'ברוך ה' הקב"ה יצר לנו את המציאות הזו שנוכל ליירט'. צריך להרגיש שהכל הוא הקב"ה! אפילו אם לא אומרים זאת בפה, צריך להרגיש. כל הרגשה פנימית קטנה שלא קשורה לקב"ה, שאנחנו סומכים על משהו שאיננו הקב"ה – זה מוריד מכוח התפילה! כוח התפילה צריך לנבוע מכך שאנחנו כלום. כלום. ואם הקב"ה עושה לנו חסד שיש דברים שעל פי דרך הטבע מועילים – הקב"ה עשה את זה! ברגע שיש איזה הרגשה שעכשיו 'יותר קל לנו' על פי דרך הטבע, וממילא אני 'לא כל כך קרוב' לקב"ה – זה עצמו חיסרון עצום בתפילה".
את משאו חתם מרן הגרמ"ה הירש שליט"א בקריאה נרגשת לכלל הציבור: "התפילה צריכה להיות חזקה, מתוך הרגשה שהיא זו שעוזרת. התפילה חייבת להיות מתוך תחושה שאין שום דבר טוב שנעשה אלא רק על ידי הקב"ה. כל מה שנקרא 'טבעי', כביכול בגלל התקדמות המדע – זה לא התקדמות המדע באמת, זה שום דבר! הכל הוא הקב"ה! הקב"ה עשה לנו חסד שיש התקדמות מסוימת שלא צריכים ניסים גלויים, אבל הכל הוא מאיתו יתברך.
"אם אנו נרגיש שאנחנו תלויים אך ורק בקב"ה, שבלעדיו אין לנו שום דבר, ונתפלל בכל החוזק ובכל הכוח – אז למעשה, אם ירצה ה', תהיה פה ההצלחה ולא יהיו שום נזקים והכל יהיה טוב לנו. אבל צריכים להתחזק בתפילה! להתחזק ולהרגיש שהכל מהקב"ה ואין לנו כלום חוץ ממנו, ואז סייעתא דשמיא והתפילה יעזרו".
