סיטואציה הלכתית אירעה במהלך חופה וקידושין שערך ראש ישיבת "מאור התורה", הגאון רבי אברהם סאלים שליט"א. רגע לפני הקידושין, החליקה טבעת הנישואין מידו של החתן ונפלה אל תוך חריץ עמוק ברצפה, ממנו לא ניתן היה לחלצה, הורה הגר"א סאלים לחתן לקדש את הכלה באמצעות שטר של 100 שקלים,
המצב התרחש בעיצומו של החופה. בעת שהחתן עמד להניח את הטבעת על אצבעה של הכלה, חמקה הטבעת מידו ונפלה היישר לתוך חריץ שברצפת המקום. ניסיונות מיידיים של הנוכחים לשלוף את הטבעת עלו בתוהו,
ראש הישיבה, הגאון רבי אברהם סאלים, המוכר בפסיקותיו השקולות ובידיעותיו הרחבות, בשיקול דעת הלכתי, הורה הרב לחתן כי אין צורך לעצור את החופה או להמתין לחילוץ הטבעת.
הרב הורה לחתן להשתמש בדרך הלכתית חלופית המוכרת בחז"ל ובפוסקים – קידושין באמצעות שווה כסף. החתן לקח שטר של 100 שקלים שהיה ברשותו, ובנוכחות העדים כדת משה וישראל, קידש בו את כלתו.
עבור הנוכחים, היה זה שיעור חי מרתק ב"הלכה למעשה" פרקטית ודעת תורה חדה ומיידית.
בפדיון הבן משום מה לא מחשיבים שטר כסף ל"שווה כסף". מה ההבדל? ובכלל, למה הכתבה נראית כמו שיר הלל לרב? למה רב צריך את זה? תכתבו ידיעה עיתונאית – נפלה הטבעת והחתן קידש בשטר של 100 ש"ח בהוראת הרב. דרך אגב, אפשר היה גם לקדש בשטר – שטר הכתובה
גם בפדיון הבן אפשר מעיקר הדין
בנוסף שטר כתובה אינו שטר קידושין כמדומני
שטר הכתובה אינו שטר קידושין ולא קרב זה אל זה כלל
הכתבה שיר הלל ודאי כולנו למדנו מזה