ימי הפגרה בהם הכנסת לא מתפקדת כמעט ואין סדר יום עמוס ומחייב, הם ימי ברכה עבור כל ממשלה תקינה שמתפנה בזמן הזה להספיק לעשות את מה שהיא מתקשה לעשות בימי שגרה. המציאות המקובלת בה לפחות רוב שרי הממשלה מכהנים גם כחברי כנסת, מרתקת אותם ברוב הימים למליאה והם פחות עסוקים במשרדי הממשלה שתחת אחריותם.
תקופת הפגרה משמשת בדרך כלל לקידום תכניות ממשלתיות וחיזוק המשרדים עצמם, כך שבאופן טבעי פגרה אמורה לתת תנופה לכל קואליציה רגילה ומתפקדת, שחוזרת אחר כך לכנסת יציבה יותר ואף מגובשת יותר.
אבל בממשלה הנוכחית ששום דבר בה אינו נורמלי, גם תקופת הפגרה הופכת פתאום לאתגר, קודם כל מתוקף העובדה שהממשלה לא מושפעת כמעט מחיי הכנסת, רוב השרים התפטרו במסגרת החוק הנורבגי כך שהם לא מידי מרגישים את ההבדל. בנוסף, הממשלה הנוכחית ניתקה את עצמה מהכנסת והיא משקיעה את רוב המאמצים רק בהישרדותה האישית כך שאותם מאבקים ואותם משברים הפוקדים אותה לאורך כל חודשי קיומה, ממשיכים לפקוד אותה גם עכשיו.
יתרה מכך: תקופת הפגרה הזאת מהווה אתגר גדול יותר לממשלה מאשר ימי שגרת כנסת כי עכשיו גם חברי הכנסת פנויים לחשוב, לבדוק ולשרטט מהלכים. המפלגות שהיו עסוקות במאבקי הצבעות וועדות, פנויות עכשיו להתעמק באג'נדות ולחזק את הקשר עם המצביעים, כך שההבדלים המהותיים בין המפלגות המרכיבות את הקואליציה הפוכים בולטים יותר ועלולים לגרור התנגשויות חדשות.
קואליציה נורמלית חוזרת מהפגרה מאוחדת יותר ומחוזקת יותר, תקופה כזאת היא בדרך כלל תקופה של הפוגה והפסקת אש מהוויכוחים הפוליטיים, תקופה של שקט ואגירת כוחות, אבל לקואליציה הנוכחית יש פוטנציאל גבוה להגיע למצב הפוך לחלוטין. בהיסטוריה הפוליטית זכור רק מקרה אחד בולט בו המשבר הפוליטי המשמעותי התרחש דווקא בזמן הפגרה, וזה היה בתקופת ממשלת ברית האחים כשנתניהו ישב בממשלה עם לפיד ובנט.
הסכסוך המר בין נתניהו לשרים הללו הוביל לכך שבעיצומה של הפגרה הכריז נתניהו על פיטוריהם של השרים יאיר לפיד וציפי ליבני, זה היה המקרה הבולט בו הכנסת חזרה מהפגרה והתכנסה למליאה רק כדי להצביע על פירוקה ולהתפזר לפגרת בחירות. כעת, אפשר אולי לקוות שכך יקרה אבל כפי שזה נראה כעת מדובר בתקווה רחוקה בלבד. הפגרה הנוכחית אמנם צפויה להיות עמוסת משברים אבל בממשלה הבלתי צפויה הזאת, הדבר היחיד שיציב בה היא ההיאחזות בכל הכח בכסא מבלי לתת לשום רוח מצויה ושאינה מצויה לפזר אותם.
הקואליציה הזאת לא תתפרק מרצון, אף אחד לא יכריז על פרישה סתם ככה, רק משבר לא צפוי שייצא משליטה הוא זה שיכול לגרום להם להתפזר. הסיכוי שזה יקרה אמנם קיים אבל הוא לא גבוה. בינתיים, המשברים יימשכו אבל הקואליציה תמשיך להתקיים.
שוחד לא מוכשר
הסמן הראשון והעיקרי לכך הוא ההתנהלות מול רע"מ, המפלגה הסחטנית שבלעדיה אין ממשלה ולכן היא מרשה לעצמה לדרוש ככל העולה על רוחה, כשהשותפים המודאגים ממהרים למלא כל משאלה ועומדים הכן לכל בקשה וגחמה, העיקר שהעבאס יהיה מרוצה ולא יחליט לברוח חלילה. ככל שנראה שמשאלותיו של עבאס מתגשמות כך נדע שהקואליציה תוסיף להחזיק את עצמה בחיים.
בימים שאחרי סיום כנס החורף בכנסת, המשיכה הממשלה לקדם את תכנית החומש למגזר הבדואי, תכנית הדגל שהובטחה לרע"מ בהסכמים הקואליציוניים. מדבור בסכומי עתק שיועברו לבדואים בנגב במקומות מושבותיהם החוקיים והחוקיים קצת פחות, הישג אדיר שעבאס מתהדר בו מול הרשימה המשותפת.
בשבוע שעבר, כמעט והתחולל משבר קואליציוני בגלל חוק האזרחות, רע"מ לא יכלה להרשות לעצמה להצביע בעד חוק כזה החוסם את זכות השיבה שדורשים הפלשתינים, ולכן היה צריך לשמן היטב את גלגלי השוחד כדי שרע"מ יואילו לעשות את הדבר הכי בסיסי, אלמנטרי ומתבקש מחברי קואליציה: להצביע יחד עם הקואליציה. אבל בממשלה בה שום דבר לא מובן מאליו, בממשלה שאפילו מרצ הגישו בה חמישים אלף הסתייגויות לחוק הזה, היה צורך להוסיף עוד קצת בקשיש כדי לקבל את האצבעות.
רע"מ טרחו להדגיש את גודל ההקרבה ובהתאם לכך גם את גודל המחיר, אפילו חמאס גינה אותם על ההצבעה הזאת בעד החוק ולכן השוחד שהיה אמור להינתן הוא הוצאת סעיף האכיפה מתכנית החומש. כלומר: התכנית המקורית כללה בתוכה מקל וגזר, הטבות כלכליות מפליגות למגזר ויחד עם זאת גם אכיפה על בניה בלתי חוקית, נשק ועוד. אבל עבאס המסכן לא כל כך אהב את סעיף האכיפה, כי מה פתאום שמדינה שנותנת לו כל כך הרבה כסף גם תעז להגיד לו מה לעשות ואיך להתנהג.
בממשלה הבינו את הסיטואציה וניסו לשלוף בזהירות את סעיף האכיפה, כדי לא לאשר אותו בהצבעה יחד עם שאר התכנית. אך בעולם שלנו קשה להסתיר דברים כאלה, הפרטים הללו דלפו מיד לעיתון מקור ראשון והחגיגה החלה. הלחץ על הממשלה גבר ואיתו גם הביקורת מהאופוזיציה.
בתחילת השבוע הזה אושרה תכנית החומש סופית בישיבת הממשלה, כשבאופן רשמי היא אכן כוללת בתוכה גם את סעיף האכיפה. קשה להאמין שעבאס ישב בשקט במצב הזה ולכן אפשר רק לסמוך על האינטליגנציה של אזרחי ישראל שיכולים רק לנחש מה סוכם שם בעל פה ובקריצות עין.
המגמה הזאת המשיכה גם בוועדת הכספים, כשרע"מ קיבלה תקצוב נדיב עבור שעות תמרוץ וטיפול במוסדות המוכש"ר. המוסדות הללו שבמגזר הערבי קיבלו תמיד את התקציבים המגיעים להם, אבל החידוש הפעם היה שהמוסדות החרדיים הופלו מהתקצוב באופן בולט ללא כל סיבה חוקית הנראית לעין.
כשח"כ הרב גפני ישב בראשות ועדת הכספים, הוא היה מאשר את ההעברות למוסדות הפטור ומוסדות המוכש"ר אשר רובם פועלים במגזר החרדי ובמגזר הערבי, וזה היה חלק מהדילים הקבועים שהסיעות החרדיות ניהלו עם הסיעות הערביות, שיתוף פעולה שהיה יעיל תמיד למטרות החשובות לציבור החרדי.
הפעם, כשוועדת הכספים נמצאת בידי ישראל ביתנו, אף אחד שם לא מיהר להעביר כספים למוסדות הפטור והמוכש"ר, אנשי ישראל ביתנו ובראשם ליברמן, בתוך תוכם שונאים את הערבים לא פחות ממה שהם שונאים את החרדים, אבל לפעמים יש דברים חזקים יותר מהשנאה, כמו למשל אהבת הכסא. ואם המסר הקואליציוני הוא לדאוג שמנסורי החמודי לא ייעלב, הרי שאין ברירה אלא להעביר כספים למוסדות הללו. כך קיבלו חברי ועדת הכספים את הצעת ההחלטה לאשר רק חלק מתקציב המוכש"ר והפטור ולהעביר רק מה שחייבים למגזר הערבי.
זרעי הפורענות
בחסות המתן והמתן הבלתי פוסק לרע"מ, מצליחה הממשלה להחזיק למרות כל המשברים שהיו בתקופת החורף ושצפויים להתפתח בזמן הפגרה, ויש כמה כאלה, הראשון שבהם דווקא עלול הפעם לעצבן את עבאס, משלחיו וחבריו.
השר אלקין אמר בימים האחרונים כי בכוונת הממשלה לחדש את הנטיעות בנגב, שהופסקו בעקבות המהומות הקשות שפרצו בט"ו בשבט לאחר שהבדואים ניסו למנוע את נטיעתו של יער חדש באזור ערד.
אותו יער היה אמור ליצור הפרדה מלאכותית בין היאחזויות השבטים הבדואים כדי להקשות על ההשתלטות הבדואית בנגב, נטיעות כאלה מתקיימות מידי שנה אלא שהפעם יש לבדואים גב פוליטי חזק ולכן הם הרשו לעצמם לקום ולמנוע את העבודות. האינתיפאדה שפרצה אז הסתיימה רק אחרי ההתקפלות המפוארת של ממשלת ישראל שהודיעה על הפסקת העבודות.
כעת, מנסה אלקין לחדש אותן למרות הזעם הצפוי, תוך הערכה שכעת אין לרע"מ כדורים בקנה, אין הצבעות במליאה שהם יכולים להפיל, חוק האזרחות כבר עבר ועד פתיחת כנס הקיץ יעופו הרבה מאוד גרגרי אבק בשמי מדבריות הנגב, מצד שני לא סביר להניח שרע"מ יילכו כל כך רחוק ויפילו את הממשלה על דבר כזה תוך איבוד תכנית החומש על שלל הטבותיה, כך שזה הזמן קצת להרגיז אותם וקצת לקרוץ בחזרה לקהל הימני ההולך ומתרחק. אם זה אכן יקרה, נהיה עדים למשבר קואליציוני גדוש צעקות ואיומים הדדיים, אבל כל זמן שהוא לא ייצא משליטה הוא לא יפיל את הממשלה.
משבר נוסף שכבר גורר קשיים מהותיים בממשלה הוא כמובן משבר הפליטים מאוקראינה. התפיסה הימנית אומרת שאי אפשר לקלוט כל כך הרבה פליטים גם בגלל מצוקת הדיור, מצוקת הכלכלה, יוקר המחיה, פליטים כאלה יפלו למעמסה על הקופה הציבורית אבל מעל הכל עומד כמובן נושא צביונה היהודי של מדינת היהודים והרציונל לפיו אין סיבה לקלוט יותר פליטים ממדינות אחרות וקרובות יותר לאוקראינה שסגרו את שעריהן ואין פוצה פה.
מצד שני עומדות מפלגות השמאל שדורשות קליטה ללא הגבלה, במיוחד במדינה שקמה על חורבות השואה והלקח שלעולם לא עוד. הצביון היהודי פחות משמעותי לדידם וכך הפכו ישיבות הממשלה לסוערות ועמוסות ויכוחים בין השרים.
שרת הפנים שקד שכבר הציגה תכנית סדורה שיכולה בהחלט להיות מקובלת על כל הצדדים, מצאה את עצמה תחת מתקפה מצד השרים נחמן שי, מרב מיכאלי ועוד שחשפו מבלי משים את כל מה שהם וחבריהם באמת חושבים על שקד, מבחינתם היא ובנט ימניים בזויים בדיוק כמו סמוטריץ' ובן גביר, והם רק הוכשרו לבוא בקהל לצורך קיומה של הממשלה אבל ברגע שלא יזדקקו להם, הם יהיו הראשונים שייזרקו החוצה בביזיון מכל המדרגות.
מהצד השני, היתה שרת הקליטה שהטיחה בהם על גזענות ועל כך שאחרי המלחמות בסודאן, אריתראה ואתיופיה הם לא מיהרו להיות כאלה יפי נפש ולקלוט ארצה כל כך הרבה פליטים כמו שהם מבקשים לקלוט עכשיו, כנראה שצבע העור מהווה פקטור משמעותי גם כאן. בעקבות ההתקפה המתוקשרת הזאת התחילה שקד לרדת לאט לאט מהעץ ומאחורי כסות של מילים יפות היא בעצם פתחה בחזרה כמעט ללא הגבלה את גבולות הארץ לכל דכפין.
הכניעה לרוח השמאל הקיצוני השולטת במסדרונות השלטון מהווה כשלון מוחץ לשקד וחבריה. את הקהל הימני הם ממשיכים לאבד והקהל מהמרכז שמאל לא באמת מתחבר אליהם, הנה ברגע האמת הוא חשף בדיוק מה הוא חשוב עליהם כך שמשבר הפליטים היה תזכורת כואבת ומדאיגה מאוד לאנשי ימינה, משבר שחשף שוב בדיוק את מצבם העגום האמיתי בזירה הפוליטית.
המשבר הבא המתרגש ובא עלינו הוא משבר החקלאות. כבר בהעברת תקציב המדינה בתחילת החורף, הודיעו שר האוצר ליברמן ושר החקלאות מטעמו עודד פורר, על רפורמה האמורה להוזיל את מחירי הפירות והירקות באמצעות הורדת המס על ייבוא תוצרת מחו"ל. הרפורמה מעוררת דאגה רבה בחקלאות הישראלית האמורה להיפגע מכך באופן משמעותי.
ארגוני החקלאים, בהם נציגים רבים מהקיבוצים והמושבים המתפרנסים מחקלאות, מזוהים בעיקר עם מפלגות כמו העבודה ומרצ ואלה מנהלים מאבק חסר פשרות מול ליברמן. במרצ מאיימים במפורש שמשבר כזה יביא להפלת הממשלה והם לא יהססו לעשות זאת. במקרה הזה אין להקל ראש ויש סיכוי סביר שהמשבר עלול לצאת משליטה, מאחורי המפלגות הללו עומדים ועדים וגופים חזקים שלא ימהרו לוותר על ענף הכנסות משמעותי כל כך.
במשרד החקלאות מנסים למצוא פשרה שתניח את דעתם של החקלאים באופן כלשהו אבל לפי שעה זה לא בנמצא, כפי שזה נראה כעת, זה המשבר המשמעותי ביותר מכל השאר והוא צפוי לתפוס בשבועות הקרובים נפח משמעותי בסדר היום הציבורי, כשההשלכות שלו יהיו על כל מחירי הפירות והירקות גם לקראת חג הפסח הבעל"ט.
הניסיון הפוליטי מלמד, שליברמן נחשב חוליה חלשה בכל ממשלה וכבר זכה בתואר מפרק הממשלות הסדרתי, אחרי מה שעשה לאורך הקדנציות האחרונות. עיני הפרשנים הפוליטיים נשואות כל הזמן לכיוון שלו והוא מסומן כראשון שעלול לפרק את הממשלה כשמשהו לא ימצא חן בעיניו.
לצד זאת, מרצ והעבודה אוהבים לאיים בלי סוף בהפלת הממשלה אבל בינם לבין עצמם הם מודים במפורש, שהם יוותרו על כל רעיון וכמעט על כל עיקרון ובלבד שלא לעזוב את מושכות השלטון, אחרי למעלה מעשרים שנה שהם לא יכלו אפילו לחלום על כך. גם בסיטואציה כיום, המצב הוא שאם הממשלה מתפרקת הסיכוי שלהם לחזור ולהיות שוב חלק מהשלטון הוא קטן מאוד עד אפסי, כך שככל שזה תלוי בהם, הם לא ימהרו לפרק את הממשלה למרות הלחץ.
ועם זאת, כשמשבר עם משמעות כלכלית חזקה כל כך מתחיל לדהור קדימה הוא עלול לצאת משליטה ולהפיל את הממשלה למרות שליברמן לא ייזום את זה ולמרות שמרצ והעבודה לא ירצו בזה. הממשלה יכולה לתת לרע"מ עד חצי המלכות ואפילו מלכות שלמה, אבל המאבק במשבר החקלאות הוא עמוק יותר ומבוסס על כוחות איתנים כלכליים שעלולים לעשות הכל.
התנגשות מחודשת
לצד המשברים האלה, ממשיכה ימינה בהתמודדות הבלתי נגמרת מול הקהל הימני שברובו כבר נטש אותם. האירועים ביהודה ושומרון לא משחקים לטובתם וכל אירוע כזה הוא עבורם עוד סדק בדרך לקריסה.
הטרור ביהודה ושומרון מרים את ראשו למימדים מדאיגים, אבל שר הביטחון, השר לביטחון הפנים וצמרת מערכת הביטחון מעצימים מאוד בסיוע התקשורת דווקא את אלימות המתנחלים. הזעם בקרב המתיישבים גואה ומגיע לשיאים בלתי נסבלים והזעם מופנה כמובן לחברי ימינה, המסומנים כבוגדים שהביאו למצב הזה מלכתחילה ועכשיו לא עושים כלום כדי למנוע אותו או לפחות לשפר אותו.
לבנט ושקד אין הרבה מה לעשות. הם מאוגפים היטב משמאל, השמאל עוטף אותם בצמר גפן חד פעמי ומאחוריו הם מצליחים להרגיש היטב את מה שהשותפים שלהם חושבים עליהם, זה כבר מגרד להם היטב מאחורי השכבות הרכות והנעימות שמתחילות להתקלף לאיטן ולהיעלם.
לימינה אין הרבה מה לעשות נגד מדיניות מערכת הביטחון ביו"ש, נגד משבר חומש, נגד הטיפול הכושל בטרור ונגד העצמת אלימות המתנחלים והצגתם ככאלה שאשמים בכל מה שרע ומכוער בשטחים שמחוץ לקו הירוק. ואם בימינה חשבו לנצל איכשהו את ימי הפגרה כדי לנסות להציל מה שאפשר, לחזק קצת את הקשר עם הבוחרים מימין, הרי שבאים האירועים הרבים המתרחשים בזה אחר זה וטופחים על פניהם בכאב. מסתבר שאת הזירה הזאת הם איבדו כבר מזמן.
ארגוני השמאל מנגד, עשויים להגביר את הפעילות שלהם בשטח בסיוע חברי הכנסת ממרצ, מהרשימה המשותפת ואפילו מהעבודה שעכשיו יהיו פנויים להגיע לסיורים, לפגוש את החיילים במחסומים ולעשות הרבה רעש תקשורתי ודה לגיטימציה למדינת ישראל, לצה"ל וכמובן למתנחלים. ההתנגשויות הללו בין ימין לשמאל הן בלתי נמנעות, יהודה ושומרון הפכה לחבית חומר נפץ שהסיכון שלה להתלקח מגיע דווקא מכיוון בערה פנימית ולאו דווקא מהאויב החיצוני.
לכל זה תהיה השפעה לא מבוטלת על יחסי הכוחות בממשלה ועל החיבור הבלתי אפשרי גם כך בין הימין שאנשי ימינה ותקווה חדשה מנסים לייצג לבין השמאל הקיצוני שממשיך בדרכו באין מפריע. חייהם של חברי ימינה ותקווה חדשה לא עומדים להיות קלים מידי באביב הפורח הממשמש ובא.
הפגרה הזאת תהיה שונה משאר הפגרות שידעה הכנסת, רצופת מכשולים ומאבקים שלא ייטיבו עם הדבק הקואליציוני. הסיכון לקריסת הממשלה הוא עדיין נמוך והקואליציה הזאת שורדת למרות כל המשברים, אבל כשהאדמה רועדת ופוערת עוד סדק ועוד סדק בחומה, היא עלולה ליפול גם אם אף אחד לא ירצה בכך.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
