אחרי שסקרנו לכם בהרחבה (יש שיגידו יתרה) את 30 המקומות הראשונים ברשימת הליכוד, והדשים שקיבלנו מאלה שהתחברו יותר או פחות לטקסטים, לא נמשיך לסקור עכשיו עשירייה-עשירייה עד 120 (מקומות, לא שנה), אבל בכל זאת יש כמה שמות בהמשך הרשימה ששווים התייחסות.
לפי הסקרים של השבוע האחרון, הליכוד נע על 34-35 מנדטים לכן חברי הכנסת המכהנים אופיר כץ ומאי גולן, שנדחקו למקומות ה-31 ו-32 עוד יכולים להיכנס לכנסת. חברת הכנסת אתי עטייה שנמצאת במקום 35 נלחמה עם חבר הכנסת קטי שטרית שסיימה במקום ה-39 (באמצע יש 3 שריונים) – יש שיכנו את הקרב ביניהם כקרב הדילים מול העבודה הקשה, עטייה המקורבת לחיים כץ, מול שטרית שבעיקר עבדה קשה בכנסת.
במקומות 34 ו-36 נמצאים חברי הכנסת לשעבר אריאל קלנר ועמית הלוי, שדווקא בגלל שלא נכנסו לכנסת הנוכחית, יכלו להתמודד בקלות במחוזות חיפה וירושלים מול מירוץ חסר סיכוי ברשימה הארצית.

במקום ה-46 ברשימה, לא פחות, נמצא צחי הנגבי, שמכהן בכנסת במצטבר לא פחות מ-30 שנה. הוא התחיל בליכוד, אפילו היה יו"ר זמני במפלגה אחרי הקמת קדימה, עד שגם עבר למפלגה החדשה, תמך בהתנתקות ואז חזר לליכוד כעבור כמה שנים. כמה שמתפקדי הליכוד הגיעו לתחושת מיצוי.
גם חברי הכנסת קרן ברק ואורלי לוי-אבקסיס נדחקו למקומות 48 ו-50. אבקסיס, שהייתה בישראל ביתנו, ואז הקימה את גשר שחברה למפלגת העבודה ומרצ, ואז מנעה הקמת ממשלה עם הרשימה המשותפת וחברה לליכוד, שוריינה ברשימה הקודמת כהכרת תודה על ידי נתניהו, אך זה לא שכנע את מתפקדי הלכוד להצביע לה.
בין לבין ניתן למצוא את גלעד שרון, שעורר סערה גדולה סביב מועמדתו, אך בסוף בנו של מבצע ההתנתקות הגיע למקום ה-49. שם מעניין נוסף שנדחק אחורה הוא ארז תדמור למקום 47, מחבר הספר "מדע את מצביע ימין ומקבל שמאל", איש תקשורת מוכר בימין, אבל כנראה לא מוכר מספיק.
אבי שמחון (מקום 53), יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה לשעבר, מי שהיה בעל השפעה כבירה על בתקופת נתניהו כראש הממשלה, ניסה שוב את מזלו בפריימריז. מסתבר שבין להיות פרופסור בכיר לכלכלה ליכול להיבחר – המרחק רב. (דש לירון זליכה).
משה פייגלין, פעם יו"ר מפלגה עם 7 מנדטים בסקרים ובמערכת בחירות אחר כך מועמד הליכוד לשר כלכלי בכיר, סיים בירכתי רשימת הליכוד – מקום 54. כנראה שלסחורה של הכחשת חיסונים אין ביקוש גדול בקרב אנשי המפלגה שראשה הביא את החיסונים לישראל.
4 הערות על רשימת הליכוד
- מהפכה משפטית
העובדה שיריב לוין, אמיר אוחנה, ודודי אמסלם נמצאים בצמרת הרשימה משקפים את העמדה של מתפקדי הליכוד בנושא המשפטי. כבר לא מדובר בנושא שולי, וזה לא קשור רק לנתניהו, בכנסת הבאה הליכוד יהיה חייב לקדם רפורמה משמעותית במערכת המשפט, אחרת נתניהו ימצא את בכירי הליכוד נגדו.
- הימין הלא מתנצל
חלק משמעותי מהרשימה משקפת את תמיכת מתפקדי הליכוד בנתניהו, ובתמיכת תומכי נתניהו – גם ובעיקר הבוטים והחריפים שביניהם. נתניהו אולי חשב לנהל קמפיין ממלכתי יותר, בסגנון מיקי זוהר, שיאפשר לו להביא את המנדט ה-61 מהימין הרך, אבל זה כבר לא ממש ריאלי בהרכב הנוכחי.
לנתניהו יש 2 קמפיינים אפשרים, והוא לא יכול את שניהם, הוא יצטרך לבחור ביניהם (כאמור, כרגע הבחירה כבר לא ממש בידו). האופציה עליה הוא התחיל ללכת היא לפנות לימין הרך, שבעת המנדטים של בנט וששת המנדטים של סער, מהסבב הקודם.

הקהל הזה, או לפחות בחלקו, מבין בשלב הזה שאין דבר כזה ממשלת אמצע, או ממשלה עם גורמי קיצון או ביבי. יש כאלה שמבחינתם, השני ייהרג ובל יעבור, וחלק לא מבוטל חושב אחרי השנה הכושלת שהאופציה הראשונה יותר גרועה. אם נתניהו רוצה את הקהל הזה הוא יצטרך לשכנע אותו שהוא, והגוש שלו, לא כאלה נוראיים כפי שזה מצטייר.
מנגד, לנתניהו יש אפשרות להגיע ל-61 גם מהבייס. מאות אלפי מצביעי ליכוד פוטנציאלים לא יצאו להצביע בארבעת מערכות הבחירות, כדי להוציא אותם צריך קמפיין הפוך, שיצייר להם תמונה שחורה ואוימה לימין הישראלי אם לא ייצאו מהבית. נראה שהמתפקדים בחרו בשבילו.
- משחק הגוש
לתוצאות הפריימריז יש השפעה משמעותית על הנעשה ימינה מהליכוד, בגזרת הציונות הדתית-עוצמה יהודית.
זה לא סוד שההתחזקות של בן גביר היא בעיקר בפריפריה המזרחית, שנחשבת למעוז ליכודי, אבל עם רשימה שמככבים בה דודי אמסלם, אמיר אוחנה, מירי רגב, מיקי זוהר, ושלמה קרעי – מי צריך את בן גביר.
מנגד, מול רשימה כזו, דווקא בצלאל סמוטריץ' נחשב לימין ממלכתי יותר עבור הבוחרים המפונקים יותר (גם אלה מההערה הקודמת) אבל אם הוא נותן חצי רשימה והנהגה משותפת לעוצמה יהודית הוא יכול לשכוח מהקהל הזה.
קשה לקבוע בשלב הזה מה המסקנה הנכונה, אבל ללא ספק התוצאות בפריימריז מחייבות חשיבה מחודשת לגוש.
- היעדר מיעוטים
למעט שיפור מרשים בייצוג למזרחים ברשימה, הליכוד הפעם מציג חוסר ניכר בייצוג למיעוטים.
עולי ברית המועצות לשעבר שיוצגו בעבר אחר כבוד על ידי יולי אדלשטיין בצמרת הרשימה, וגם על ידי זאב אלקין, מוצאים את האחרון בתקווה חדשה – כחול לבן – המחנה הממלכתי (ט.ל.ח. לכו תדעו מה יהיה השם מחר) ואת הראשון במעמקי הרשימה.
עולי אתיופיה שיוצגו בעבר על ידי אברהם נגוסה ולאחר מכן על ידי גדי יברקן, ימצאו עכשיו את שניהם איפשהו בעשירייה השישית (הם הגיעו למקום ה-42 וה-43 ברשימה הכללית, אך לא הצלחתי לחשב כמה זה יוצא אחרי כל השריונים).
את משבצת העולים המשוריינת במקום ה-33, שבאופן מסורתי הלכה לאחת מ-2 מגזרי העולים הגדולים והמקופחים היום בישראל, תפס דן אילוז שעלה לישראל מארצות הברית בגיל 23, לפני 13 שנה. איש ראוי כנראה, אבל לא ברור איזה אמריקאי יחליט לבחור לליכוד בזכותו.

את הדרוזים, שגם ככה לא מעט מהם מאוכזבים מהליכוד אחרי קידום חוק הלאום, יצגו עד עכשיו פטין מולא ולפניו איוב קרא הססגוני. קרא משובץ עכשיו במקום ה-44, המשוריין למשבצת המיעוטים, מולא באזור העשירייה השישית (מקום ה-40 ברשימה הארצית לפני השריונים).
תוסיפו לזה את העובדה שחובש הכיפה הראשון ברשימת הליכוד, שלמה קרעי משובץ במקום ה-13 ברשימה, אם כי לפניו צמרת מסורתית מרשימה שכלל וכלל לא מתביישים ביהדותם. גם קרעי הוא לא איש הציונות הדתית הקלסית, אותו תמצאו באזור ה-18-19 (תלוי איך מגדירים את אדלשטיין). חוץ אם כוללים את השריון הצפוי של עידית סילמן.
במירוץ רגיל נתניהו היה פותר את זה בשלושת השריונים הריאליים שלו ברשימה, אך הפעם השריונים האלה לא ממש פנויים. זה לא רשמי כמובן, אבל 2 המקומות הראשונים, ב-14 ו-16, מיועדים לעמיחי שיקלי ועידית סילמן, שסייעו להפיל את הממשלה. ולמקום השלישי, ב-28, נתניהו כבר ייעד את גל הירש או אולי ציון אמיר, וניר אורבך חושב שהוא מועמד. השריון הבא הוא במקום 37, ואחריו 43, לא מאוד אטרקטיבי בהתחשב בכך שבכירת כחול לבן כיום היא פנינה טמנו-שטה, ובישראל ביתנו מינו את חמד עמר לשר במשרד אוצר.





















בכותרת: הקמפיין המסתמן וההשפעה על סמוטריץ' ובן גביר. מילה מכל אלו לא כתובים בכתבה
נו באמת …………… ?!
דורשות השיריון לנשים רוצות רק את עצמן לאחר כישלונן בפריימיריז.
הן לא באמת רוצות נשים וודאי לא נשים אחרות .