לפיד טוען: למה ממשלת המרכז טיפלה טוב יותר בטרור מאשר ממשלת "ימין על מלא"?

יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מפרסם היום (שלישי) פוסט ארוך בו הוא מסביר מדוע לטענתו ממשלת השמאל-ערבים בראשה עמד תקופה קצרה, אחרי התפטרותו של נפתלי בנט, טיפלה טוב יותר בגל הטרור מאשר הממשלה הנוכחית.

הפוסט המלא:

עם העובדות אי אפשר להתווכח. מאז עלתה לשלטון ממשלת ה"ימין על מלא" מצב הבטחון האישי הידרדר בחדות. המספרים טרגיים: בשבעת החודשים האחרונים של הממשלה שלנו נרצחו מהתקפות טרור 12 בני אדם, בשבעת החודשים הראשונים של ממשלת נתניהו – 35 נרצחים. בשבעת החודשים האחרונים שלנו נרצחו בחברה הערבית 69 בני אדם, בממשלת נתניהו – 152 נרצחים.

ההידרדרות היא רוחבית, בכל הפארמטרים, מגובה בנתונים: יותר נשים נרצחו, יש עליה במספר אירועי הפרוטקשן, כבישי הדרום פחות בטוחים, יש עליה בפריצות, גניבות רכב ועוד.

בין שתי התקופות הללו לא חל במדינה שום שינוי סטטיסטי דרמטי. מספר התושבים לא השתנה, לא היתה מלחמה משמעותית. גם הדמויות המקצועיות לא השתנו. אותו מפכ"ל, אותו ראש שב"כ, אותו אלוף פיקוד המרכז. יש רק הבדל משמעותי אחד בין שבעת החודשים האחרונים של 2022 לשבעת החודשים הראשונים של 2023: זו לא אותה ממשלה.

אין שום הסבר אלטרנטיבי לסיבת ההידרדרות בבטחון האישי מלבד חילופי השלטון. ממשלת המרכז פשוט עשתה עבודה טובה בהרבה מאשר ממשלת "הימין על מלא". יש לזכור שממשלת הימין עובדת בסביבה נוחה יחסית, מפני שלהבדיל מהם האופוזיציה הנוכחית מגלה אחריות. אנחנו לא נוהגים להאשים את הממשלה בכך שטרוריסטים פלשתינים הורגים יהודים. כשהמצב היה הפוך האנשים שיושבים היום בממשלה לא הפסיקו לרקוד על הדם ולהאשים אותנו בכל פעם שישראלי נהרג או נרצח.

אנחנו לא נעשה זאת, אבל הגיע הזמן להודות שהבטחת הבחירות המרכזית שלהם – להחזיר את הבטחון האישי – היא כשלון טוטאלי. במהלך מערכת הבחירות נהג איתמר בן גביר לזעוק מול כל מצלמה, "מי כאן בעל הבית?" שבעה חודשים ועשרות נרצחים אחר כך הגיע הזמן לשאול – באמת מי?

אז מה עשינו אחרת?

הדבר הראשון, והחשוב ביותר, הוא מקצוענות. האנשים שהופקדו על הבטחון האישי באו מן התחום הבטחוני. היו לא מעט טענות כלפי השר הקודם לבטחון פנים, אבל עומר בר לב היה איש מקצוע. הוא היה בעברו מפקד סיירת מטכ"ל ומפקד חטיבת הבקעה. הוא עסק בלחימה בטרור חלק גדול מחייו. סגנו במשרד, והאיש שהופקד על הלחימה בפשיעה בחברה הערבית, היה הניצב בדימוס יואב סגלוביץ', בעברו קצין מודיעין בצנחנים, ושוטר שעבר את כל שרשרת השיטור, ממפקד תחנה ועד למי שהקים ועמד בראש יחידת "להב" 433, יחידת החקירות המרכזית של משטרת ישראל.

בממשלת הימין על מלא, כזכור, השר לבטחון לאומי לא שירת בצה"ל יום אחד בחייו. הוא נעצר עשרות פעמים והורשע בשורה של עבירות כולל תמיכה בטרור. הוא וראש המטה שלו, חמנאל דורפמן, היו יעדי שב"כ מוכרים. אין לאף אחד מהם שום נסיון מקצועי. את עיקר פרסומו של השר הוא צבר בעימותים עם כוחות הבטחון וברצף ארוך של סרטוני טיקטוק.

שר הבטחון בתקופתנו היה בני גנץ, שהיה כמובן בעברו רמטכ"ל ושירת בצה"ל קרוב ל-40 שנה. גם שר הבטחון הנוכחי, יואב גלנט, הוא איש בטחון ותיק, אבל במהלך כהונתו הקצרה במשרד הוא כבר פוטר והוחזר רק בגלל הפגנות ענק ברחובות.

משרד הבטחון גם סובל מפיצול סמכויות מסוכן. למרות התנגדותו של גלנט מונה שר נוסף, השר בצלאל סמוטריץ', ששירת בצבא רק שנה וארבעה חודשים בגיל 28. גם הוא היה יעד של השב"כ ונחשב בעבר לסיכון בטחוני. למרות חוסר נסיונו המוחלט הוא קיבל סמכויות רחבות ובלעדיות על המנהל האזרחי ועל יהודה ושומרון, שם נמצא דרך קבע רוב הכוח הלוחם של צה"ל. עד לרגע זה לא הובהרו ולא הוסדרו פערי הסמכויות בין שני השרים. הדרגים המקצועיים מדווחים על בלבול גמור לגבי הסוגיה מי אחראי על מה.

לממשלה הנוכחית אין מדיניות ברורה כלפי הרשות הפלשתינית. הקבינט של ממשלת הימין על-מלא התכנס אמנם ואישר צעדים לחיזוק הרשות (הם עשו כל מאמץ לטשטש את העובדה הזו), אבל חלק מהשרים הודיעו שהם אינם מקבלים את ההחלטה ופועלים בגלוי כדי למוטט את הרש"פ. הבלבול שנוצר פוגע בתיאום הבטחוני ומחזק את החמאס ואת התארגנויות הטרור בג'נין ושכם.

חלק מרכזי בתפיסה של ממשלת המרכז, היה הכבוד לדרג המקצועי. פעלנו איתם באופן צמוד ומתוך כבוד לידע ולנסיון שלהם. היה ברור שגם בתקופות בטחוניות מתוחות לא יהיה מצב שהדרג המדיני – שרים וח"כים – יתקפו את הדרג המקצועי. איש מאתנו לא העלה בדעתו לפקפק במקצועיות או במניעים של הרמטכ"ל או של ראש השב"כ. גם נפתלי בנט וגם אני עודדנו את הקצונה הבכירה להביע את עמדתה בחופשיות ולהביא לשולחן פתרונות יצירתיים. הם ידעו שגם אם מהלך מסויים לא יצליח, הדרג המדיני לעולם לא יאשים אותם.

לא היינו מושלמים כמובן, אבל לפחות השתדלנו להיות בני אדם. איש אצלנו לא היה מעלה בדעתו לפרסם שהמפכ"ל לא יקבל שנה רביעית בתפקיד בדיוק ביום שהוא שוהה בחו"ל ליד מיטתו של אחיו שנאבק על חייו אחרי ניתוח קשה. בן גביר עשה את זה. איש לא היה נותן גיבוי לטרור יהודי ולפוגרומים כמו שריפת חווארה, סמוטריץ' עשה את זה. אף שר בממשלתי לא היה מעז להשוות את הרמטכ"ל והמפכ"ל לכוח וגנר – כלומר לשכירי חרב מן הסוג הגרוע ביותר – כפי שעשתה השרה אורית סטרוק.

תחת ממשלת "הימין על מלא" שר הבטחון, הרמטכ"ל, אלוף פיקוד המרכז, מפקד חיל האוויר, הטייסים ואנשי המילואים נמצאים תחת התקפה מתמדת, רעילה ומסוכנת. שרים מאשימים את שר הבטחון והקצונה הבכירה בגלוי כדי להסיר מעצמם כל אחריות. חברי כנסת כמו אביחי בוארון (הליכוד) ולימור סון הר מלך (עוצמה יהודית) אומרים דברי בלע חמורים על אלוף פיקוד המרכז. צה"ל ומפקדיו, אנשי השב"כ והמשטרה, לא החמיצו את המסר – אין להם גיבוי.

היה ברור לנו שבתחום הלחימה בטרור והמאבק באלימות, אין נצחונות מהירים ואין פתרונות קסם. יש רק עבודה קשה ויומיומית, שאין בצידה תגמול תקשורתי. בדרך זו הצלחנו לעשות צעדים אמיצים כמו החזרת "מצעד הדגלים" בירושלים לתוואי המקורי שלו דרך שער שכם, לצאת למבצע "עלות השחר" בעזה ולחסל את כל צמרת הג'יהאד האיסלאמי, להחזיר את הסיכולים הממוקדים בגזרת ג'נין ושכם (כן, הם הוחזרו כבר בתקופתנו), ולבצע את תוכנית "מסלול בטוח" שצימצמה באופן משמעותי את הפשיעה במגזר הערבי. גם בתקופתנו פרץ גל טרור, אבל הצלחנו לעצור אותו כי עבדנו נכון. בחודש דצמבר 2022, החודש האחרון לכהונתי כראש ממשלה, היו 0 הרוגים מטרור.

ממשלת המרכז, או "ממשלת השינוי", לא היתה ממשלה מאוחדת או יציבה במיוחד, אבל היה ברור לכל משתתפיה שתפקידנו הוא לקחת אחריות גם כשקשה, להוביל תהליכי עומק, לוודא שגורמי המקצוע מקבלים גב רחב. לא פחדנו להביא פתרונות חדשים ויצירתיים, אבל גם הקשבנו לבעלי נסיון. מעל הכל, זכרנו שתפקידנו הוא להביא תוצאות, לא רק להעלות סרטונים עם אמירות מתלהמות.

הסיבה שממשלת "הימין על מלא" גרמה להידרדרות מהירה כל כך אינה קשורה לתחום הדיעות או העמדות, אלא לעובדה שזו ממשלה לא מתפקדת. היא לא מתפקדת בתחום הכלכלי, לא מתפקדת בתחום המדיני, ולא מתפקדת בתחום הבטחון האישי. הטיפול בטרור ובפשיעה הוא מורכב, רווי סיכונים, ומצריך שיקול דעת זהיר, יכולת עמידה בלחצים והבנה של התחום. מי שמופקד עליו היום הוא ראש ממשלה חלש ואוסף של שרים יהירים, צעקנים, נטולי ידע או כישורים, שמעדיפים להאשים אחרים מאשר לקחת על עצמם את האחריות. זה לא יעזור להם – הם אחראים.