ח"כ מתן כהנא מפרסם פוסט בפייסבוק בו הוא מתאר את תחושותיו אחרי סיור בשטח שנכבש לשעות ארוכות על ידי מחבלי חמאס, ואחרי שעשה סבב לניחום אבלים אצל משפחות שכולות.
"ככה מריח טבח. ריח שאף פעם לא הרחתי קודם. קצת קשה להסביר. בעצם אולי עדיף שבכלל לא אנסה. "המנוסים", אלה שהגיעו כבר במהלך הקרבות לפני שבועיים, נכנסים עם עלי מרווה ביד. להתגבר על הריח. המראות לא נתפסים".
"התיאורים של אלו שהגיעו לפנות את הנרצחים כאילו לקוחים מעדויות של ניצולי שואה. "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך" מתנגן לי השיר בראש שוב ושוב. אנחנו עוברים ליד ביתו של אופיר ליבשטיין, ראש המועצה שהוא ובנו ניצן נרצחו באותה שבת שחורה. אני נזכר איך רק לפני מספר חודשים אופיר לקח אותי לראות את המקום בו הוא חולם להקים איזור תעשייה חדש לתושבי עזה, איזור תעשייה שיקרב את השלום. זו הפעם השניה שהוא לוקח אותי לשם, אבל אין לי לב להגיד לו שכבר ראיתי, כי הוא כל כך מתלהב".
כהנא ממשיך, "בדרך לקיבוץ בארי אנחנו פוגשים חיילים ועוצרים לדבר איתם. יש להם רק בקשה אחת, תנו לנו כבר להכנס ולנצח את החמאס. רק אל תעצרו אותנו. כמה שעות אחר כך אני בלוויה של זאב וזהבה הקר מקיבוץ בארי. אני חושב לעצמי שכבר הרבה זמן לא שמעתי אנשים מדברים על אדמה בכזו אהבה. הילדים מבטיחים להורים שלהם שהם יחזרו לקיבוץ וימשיכו את הדרך".
"אני נזכר שרק שעתיים קודם כשהייתי בבארי, איש מבוגר ועצוב אמר, שברור שהם יחזרו והוסיף "אבל שיהיה ברור, זה אנחנו או הם". וציינתי לעצמי שבכל סיטואציה ותזמון אחר זה לא משפט שחשבתי שאשמע שם".
"בלוויה הכל כך עצובה אחד המספידים היה אדם עם כיפה שחורה גדולה, והוא דיבר על המחותנים שלו זאב וזהבה. והוא דיבר עליהם בכזו הערצה. על המידות הטובות שלהם, על החינוך לערכים שהם העניקו לילדים שלהם, על האהבה שלהם אחד לשני, ולאדמה, ולארץ. ובתוך כל העצב הנורא הזה הסיטואציה הזו שמחה אותי ונראתה לי כל כך נכונה".
הוא מתאר לאן המשיך משם: "בבית החולים אסף הרופא פגשתי לוחם מגדוד 51 בגולני. קצת קשה לי להחליט אם הוא היה יותר ענק או יותר יפה. הוא כבר היה לבוש במדי הקרב שלו והוא בדיוק היה עסוק בויכוח עם הסגל הרפואי כי הוא רצה לחזור להלחם עם החברים שלו. הם חשבו שעדיין לא הגיע הזמן. שאלתי אותו מה היה באותה שבת. הוא סיפר וסיפר, ותיקן את עצמו כי אולי הוא לא זוכר מספיק טוב והמשיך לספר. והגיבור הזה אפילו לא שנה בצבא. כל כך הבנתי למה הוא רוצה לחזור וכל כך קיוויתי שישכנעו אותו לחכות. כי הגוף שלו עדיין מלא רסיסים, ובטח גם הנפש".
"למחרת הייתי בניחום אבלים אצל הרב תמיר גרנות ואשתו אביבית, ההורים של מפקד מחלקת הטנקים סגן אמתי גרנות ז"ל, שנהרג בקרב עם חיזבאללה בצפון. ויושבים שם דתיים, חילונים וחרדים, ומנסים ביחד לחשוב מה עובר בראש של קצין שדוהר על הטנק שלו לקרב ויודע שביציאה הבאה הביתה הוא עומד להתחתן עם ארוסתו. ומדברים על הלכות המלחמה של הרמב"ם".
"הרב תמיר מבקש מאיש חרדי, הנכד של הרבי מפיאסצנה "תגיד משהו שינחם אותנו". ולי בכלל נראה שבעצם הנוכחות שלו שם יש משהו מנחם, והנכד מזכיר לכולנו שהרבי איבד את אשתו וכל ילדיו בשואה, והתחיל כאן בארץ הכל מחדש. הרב תמיר ואביבית בכוחות נפש שאין לי מושג מאיפה הם שואבים, מדברים על הכאב והאובדן האישי שלהם בתוך המהלך הגדול של תקומת עם ישראל".
"ואת כל זה אני כותב עכשיו במוצאי שבת, לבוש מדים במילואים, בהפסקה קצרה בין סיורים, מוקף בחיילי וחיילות מילואים ששרים ומנגנים "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי". ואני חושב לעצמי – "בדמיך חיי, בדמיך חיי". ביחד ננצח!".
טעות קטנה במאמר.
הרבי מפיאסצנה נהרג בשואה.
ולא זכה לעלות לארץ.