לטייסת 200 יש ייחוד יוצא דופן במלחמה – הם נמצאים באופן שוטף בכל גזרה וזרוע בצבא. מתקיפת מטרות טרור, דרך חיפוי אש לכוחות הקרקע ועד לאיסוף מודיעין מהאוויר עבור כל הזרועות.
בתוך קרון קטן מלא במסכים, יושבים מפעילי הכטמ"ם (כלי טיס מאויש מרחוק) ורואים הכול. בדרך כלל הוא ממריא לאוויר לטובת משימה ספציפית – ליווי כוח קרקעי, תקיפה מסוימת או סיור ימי.
אבל בזמן כמו עכשיו, בעת לחימה, כבר בהמראה ברור להם שברגע אחד הכול יכול להשתנות – אם פתאום מתגלה מידע חדש, למשל, לאותו צוות קטן של מפעילים יש שניות ספורות להגיע להחלטה שיכולה להכריע קרב.
"השובל", הכטמ"ם אותו מפעילה הטייסת, מאפשר להם לראות הכול מלמעלה. הוא מציג חוזי בצבע ובאיכות טובים מאוד, אך בנוסף לזה, גם יכולת התקיפה שלו מאוד מדויקת – מה שיוצר שילוב מנצח.
"אנחנו יודעים לתקוף מטרה בודדת כמעט בלי נזק אגבי, בלי לפגוע בבלתי מעורבים או בכוחותינו", משתף סרן א', סמ"ט ב' למבצעים בטייסת 200, "אם מזהים חוליית מחבלים מתקרבת לכוחותינו, למשל, אפשר לנטרל אותה מהאוויר גם אם המרחק ביניהם הוא מטרים ספורים".
רב-הזרועיות של הטייסת מתבטאת גם בשגרה, בשיתוף הפעולה עם זרוע הים. בטייסת קיים גף סיור ימי (גס"י), בו יושבים כתף אל כתף חיילים וקצינים משתי הזרועות, ובעזרת מכ"ם מיוחד המתחבר לשובל – הם סורקים את כל המרחב הימי, מסווגים כלי שיט ואיומים בגזרה ומשתמשים במידע שאספו יחד כדי לבנות תמונה ימית מדויקת.
העבודה עם זרוע היבשה התחילה עוד לפני המלחמה, אך הקשר ההדוק החל ברגע הראשון של הלחימה. "מיד כשהבנו שתהיה כניסה קרקעית לרצועת עזה, שלחנו נציגים של הטייסת לאוגדות השונות", מעיד סרן א', "ישבנו יחד על התוכניות כדי להבין איך זה יעבוד, הבהרנו לכולם מה היכולות הקיימות אצלנו ונתנו דגשים כדי שנדע לעבוד בשפה משותפת. כך נוכל לחפות עליהם מהאוויר מתי שיצטרכו".
"אנחנו בקשר ישיר עם תאי התקיפה בחטיבות", מסביר סרן א', "הם בונים תמונה מול כוחות השטח ואומרים לנו לסרוק אזורים מאויימים, ואם אנחנו או הכוחות בשטח מוצאים מטרה חשודה אנחנו מבררים, ובמידת הצורך – תוקפים".
התהליך אולי נשמע ארוך, אך בפועל יכולות לעבור דקות ספורות בין חשד עד להפללה ותקיפה, "ברור לנו שאם לא נסיר את האיום מיד יש סכנה לכוחותינו, וזו תחושת אחריות עצומה. באוויר צריכות להתבצע החלטות קשות", ממשיך, "צריך להבין את דחיפות המשימה ולדעת לנהל את האירועים המתפרצים, תוך התחשבות בתמונה המלאה".
"ההרגשה בקרון היא לא משהו שאפשר באמת להסביר", משתף סרן א', "כל גיחה היא עולם ומלואו – באוויר קורים דברים בלתי מתוכננים, וההחלטות שלנו קריטיות. אני יושב בתוך קרון התקיפה, אבל התחושה היא לגמרי שאני בשמיים".
"רק בסוף המשמרת כשאני חוזר 'לעולם האמיתי' אני מתחיל לעכל מה עשיתי שם וכמה זה משמעותי, ובסוף היום כשאנחנו עושים תחקיר עם כוחות הקרקע ומקבלים פידבקים מהשטח – אז מבינים באמת כמה חשוב שאנחנו איפה שאנחנו נמצאים".
