כשהם פוסעים בסמטאות הצרות, מוקפים במסגדים ובכתובות בערבית, לוחמי הקומנדו כמעט ושוכחים לרגע שהם נמצאים בכלל ברחוב צפוף בלב חאן יונס – קן הטרור של חמאס, ולא בכפרים המוכרים להם כל כך באיו"ש.
אבל המשימה שהם מבצעים עם רדת החשיכה זהה כמעט לזו בגזרה המזרחית – סיכול טרור וחיסול מחבלים בפעולות מדויקות.
ולא סתם הם שם. דובדבן היא אחת היחידות המסווגות ביותר בצה"ל, ומתמחה בפעילות מבצעית באזורים שאולי לא תחשבו עליהם. הם מיומנים לבצע מעצרים וסיכולים ממוקדים, בעזרת יכולות מתקדמות ואמצעים מסווגים, בעומק שטחים עוינים – בלי שהאויב יבין שהיו שם בכלל.
ואם עליהם כמעט לא תשמעו, על צוות 100 שלהם – ברור שלא נוכל לפרט יותר מדי. מה שכן אפשר להגיד, שמדובר בחוד החנית של דובדבן. צוות בעל יכולות והכשרות פריצה מסווגות שתמצאו רק בו. לכן, אין כמעט משימה שצוות 100 לא חלק ממנה. ביום-יום הלוחמים פועלים במעצרים והיתקלויות נגד מחבלים באיו"ש, ומכירים את האזור כמו את כף ידם. כעת, במלחמה, הם הגיעו לגזרה נוספת – הדרום.
"בשבת השחורה", משחזר רס"ל ת', לוחם בצוות 100, "שמענו מה קורה וישר קפצנו. כולנו הגענו לבית של אחד הלוחמים, עלינו על ציוד והתכוננו ליציאה יחד, כי אנחנו הכי טובים כצוות. ב-10 בבוקר כבר נלחמנו בעוטף".
יחד עם כוחות נוספים הם פעלו במשך יותר מ-36 שעות רצופות: ניהלו קרבות פנים אל פנים מול מחבלים, פינו פצועים וטיהרו את בתי הקיבוצים. כבר אז הם הבינו – הכול עומד להשתנות.
בימים שקדמו לכניסה הקרקעית לעזה, חזר הצוות ל"מגרש הביתי" שלו – מחנות הפליטים באיו"ש. בזיכרונות שלהם עדיין צרובים המראות מ-7 באוקטובר, אך הם יודעים שהם לא יכולים להוריד רגל מהגז באוגדה – אפילו לרגע.
באחד הלילות, אחרי מבצע מוצלח במ"פ ג'נין, ירדה הפקודה – בעוד יומיים הם ירדו דרומה וייכנסו ללחימה ברצועה. כפי שרס"ל ש', לוחם בצוות מסביר, תוואי השטח החדש לא הרתיע: "היתקלות עם מחבלים היא אותו הדבר בעזה ובאיו"ש – מטען זה מטען ונק"ל זה נק"ל. הגענו עם יתרון, משום שאנחנו רגילים למצבי הקיצון האלו, וזה המקצוע שלנו".
"אנחנו מתורגלים לפעילויות נקודתיות", הוא ממשיך, "גם כשמדובר בסביבות מורכבות עם אוכלוסייה אזרחית. נדע לחסל את המחבלים ולסגור אירוע, מבלי לפגוע בחפים מפשע שנמצאים באותו אזור או מבנה".
"בלילה הראשון, כשנכנסנו לחאן יונס, התקדמנו על ציר מורכב", נזכר רס"ל ת', "שם אני מבין כמה אנחנו טובים בעבודה כצוות. המעבר בין הבתים – שמכל אחד מהם עלול לצאת מחבל, הייתה כמעט מושלמת, בדיוק לפי הספר – מחפים אחד על השני, מדלגים ויורים. אתה מרגיש בטוח יותר כי לידך לוחם שאתה סומך עליו כמו אח, ויודע שהוא יעשה הכול כדי לשמור עליך".
הרגע הזכור להם ביותר הוא הלילה בו איבדו חברים לצוות, בעודם בעומק מעוז הטרור של חמאס, במרכז רצועת עזה: "התפצלנו ל-2 חוליות, אחרי שפרצנו את הדלת לאיתור שמענו קול פיצוץ מאחורינו. חיכינו לעדכון בקשר, היה רגע של שקט – זה מה שהכי מפחיד, כמה שניות מאוחר יותר כבר שמענו שחוליה רפואית בדרך אליהם והבנו שחברים שלנו נפצעו. רק לאחר מכן, הבנו את גודל האירוע".
"הם אחים שלנו", מכריז רס"ל ת', "צוות 100 כולו הוא אגרוף אחד, מהצעיר ביותר ועד אנשי המילואים, אנחנו משפחה, הרגעים שהבנו שרס"ל ליאב אלוש הי"ד, רס"ם (במיל') עמרי מיכאלי הי"ד ורס"ר (במיל') איתן נאה הי"ד לא איתנו, היו קשים. אבל אתה עדיין נמצא בשטח האויב, אז אתה מתקדם קדימה ולא מוותר, אבל הפעם זה גם בשבילם. הם היו כועסים אם לא היינו ממשיכים לפעול ולהשלים את מטרות המלחמה, ואנחנו לא שוכחים את זה".
חברי הצוות לא מפסיקים להילחם בגזרות השונות, בדרכים שאומנם לא ניתן לחשוף, אבל הם נחושים לצלוח כל פקודה ולהתמודד עם כל אתגר בדרכם. "המנטליות לאורך כל ההכשרה והשירות בדובדבן היא להרים את הראש, להילחם ולפעול כדי להשלים את המשימה", מסכם רס"ל ש׳, "אבל בשקט".
