האב השכול שאיבד את בנו בעזה מתחנן: "לא בכל מחיר!"

דוד פיש, אביו של סרן איתן פיש הי"ד שנפל בקרב בעזה כותב: "לא בכל מחיר! זעקתם האילמת של החטופים פוצעת ושוברת כל לב יהודי. אני לא מכיר מישהו האדיש לסבלם של אותן המשפחות. האסון הנורא פגע בליבו של כל יהודי באשר הוא נמצא, בדרום, בצפון ובכל מקום על הגלובוס. חייבים להשיבם הביתה בריאים ומהר.

והמחיר יהיה יקר. וכבר שילמנו מקדמה כואבת. גם אני אישית. בננו סרן איתן פיש, מ"מ בשריון נפל יחד עם עוד שני חייליו בקרב בסג'עיה.

שעות בודדות אחרי מותו מצאנו במקרה ציור שצייר המתאר חייל האוחז בידו של ילד ומובילו אל הטנק. הציור איכשהו עלה לרשתות בתפוצה רבה תחת הכותרת "חייל משחרר חטוף". ואכן, זו התודעה שמילאה את איתן כשיצא למלחמה, ולמענה מסר את חייו. חיילים סיפרו על מעמד בו איבטח שיירה של אזרחים המפונים מצפון הרצועה לדרומה, וראו אותו סורק במבטו במשך שעות בריכוז רב את השיירה, אולי יזהה בה חטופים, ביניהם שניים מחבריו. וכך סיפר להם.

אנא מכם, אל תכריזו שתסכימו לשלם כל מחיר. האם באמת מלבד הערך הנעלה של הצלת נפשות והחזרת החטופים עכשיו אין שום ערך ואין שום שיקול לאומי נוסף?

קרה לנו אסון בשביעי באוקטובר. מעל אלף יהודים נרצחו ונטבחו, מאות יהודים נחטפו, מאות חיילים ואזרחים שחשו להצלת אחיהם נהרגו בקרב, מאות אלפי תושבים נעקרו מבתיהם מאימת חדירת מחבלים ורקטות על בתיהם. הכבוד הלאומי נרמס.

בבואנו לנסות לצמצם את האסון של החטופים היקרים, חלילה לנו להמיר את האסון הזה באסון גדול ונורא עוד יותר, במו ידנו.

אני מתחלחל רק מלחשוב על מציאות שבה אלפי מחבלים רוצחים עם וותק ניסיון ותשוקה לרצוח, אלה שנתפסו נשפטו ונשלחו למאסרי עולם, יסתובבו חפשיים בינינו, בקומה זקופה ובחיוך שטני של מנצחים. בוודאות רובם הגדול ינסו ואף יצליחו לרצוח נוספים. הרבה יותר ממניין החטופים. אבל להם אין עדיין שם ופנים, ויכולים להיות כל אחד ואחת מאיתנו.

אותם המרצחים כבר לא יחששו מלהיתפס שוב, ויצליחו גם לפתות רוצחים פוטנציאלים חדשים שלא ירתעו מעונש. הרי אז חבריהם המרצחים יחטפו ילד, נערה או זקן כבן ערובה למען שיחרורם בשנית. ואז חיי התושבים במדינה יהפכו לגיהנום מחשש חטיפה, בכל נסיעה או טיול בשטח הפתוח.

ויש לנו נסיון מר. למשל הרצח של ברוך מזרחי בערב פסח 2014 בידי עז אדין עואד מחבל אחד מאלף משוחררי עסקת גלעד שליט. ומשוחרר נוסף בשם יחיא סינוואר, שהמיט עלינו את האסון.

ומה עם הכבוד הלאומי שנרמס? לא כבוד בזוי של מצ'ואיזם מתרברב, או כבוד מדומה של זכיה בתחרות ספורט או תחרות זמר עולמית. אלא כבוד כזה שעליו נלחמו גיבורי המכבים ביוונים, חיילי בר כוכבא, מורדי גטו וארשה, המעפילים ומקימי המדינה לפני כשמונים שנה, ומסרו נפשם למען יהודי יוכל לחיות בארץ ישראל ולגדל את ילדיו בכבוד ובביטחה.

גם הכבוד הלאומי, גם החטופים וגם הבטחון ישובו רק אם נכריע את האוייב המר. והכרעה פירושה כניעה. ולא משא ומתן. יריב שנכנע, מתחנן על נפשו או מחוסל. הוא לא "מנהל משא ומתן".

גרמניה הנאצית נכנעה בפני כוחות הברית בסוף המלחמה, ולא ניהלה משא ומתן.

אני פונה אל מנהיגנו, זוהי שעתכם לגלות אומץ וגבורה. עם ישראל מאחוריכם, והצבא שלנו עומד לפניכם למלא כל פקודה.

אל תעצרו לפני הכרעה מוחלטת וברורה. חיילנו מגלים גבורה מופלאה מול החמאס, ועליכם לגלות עמידה מוצקה וגבורה מול העולם, ביניהם מנהיגים שאוייבים לנו ומצקצקים במוסרנות צבועה, ומול אלה המכריזים על ידידות, בין מדומה או אמיתית. ולא לאפשר להם לכפות עלינו להכניס דלק וחמצן אל הרצועה, וכך להרחיק את ההכרעה הצבאית, תוך חלוקה שיקרית בין המחבלים ל"בלתי מעורבים".

כמעט אין שם 'בלתי מעורבים'. חיילים סיפרו לנו שבכל בית אליו נכנסו, מצאו בין צעצועי הילדים ומתחת למיטות התינוקות נשק פצצות ורימונים, ועל המדפים חוברות וספרים המלמדים איך לרצוח יהודים ומהללים את הרוצחים.

הכאב של הורה שבנו חטוף בידי שובים אכזרים שאולי מתעללים בו, נקרע מגעגועים ולא יודע האם ישוב לראותו או לא, הוא עצום. אני לא יכול לגמרי לדעת אותו, אבל רק לנסות לדמיין.

אני כעת כן יודע את כאבו של אב שליבו שבור מגעגועים ויודע בוודאות שלעולם לא יראה את בנו.

לא יודע מה משניהם יותר קשה, אבל הפער קטן.

מה לא הייתי נותן כדי להשיב את איתן שלי לחיים? בוודאי הייתי משלם את כל הרכוש שצברתי. הייתי נותן את חיי שלי בתמורה לחייו שלו.

אבל דבר אחד לא הייתי מוכן לתת תמורת השבתו של איתן אהובי לחיים, – את חייו של יהודי אחר".