חצי שנה אחרי חזרתה לארץ בעסקת החטופים, מספרת מורן סטלה ינאי על רגעי החטיפה שלה בראיון לחדשות 13. היא שחזרה תחילה איך התחילה לברוח מהמסיבה ברעים עם רכב, אבל במשטרה אמרו להם בשיחה טלפונית לעזוב את הרכב ולהתחבא ביער.
"בשלב הזה, במרחק נגיעה מאחוריי, רץ לו מוחמד, כולם זה מוחמד, ואני קופצת. שברתי את הרגל. הסתובבתי במהירות וצעקתי לו בערבית שאני ערבייה. אחד מספקי התכשיטים שלי הוא ממצרים. הוא הכין לי ליום ההולדת שרשרת עם השם שלי חרוט בערבית. שלפתי את השרשרת ואמרתי – 'שמי סטלה', שזה השם השני שלי. בעצם התחננתי על חיי. חזרתי על זה – אני ערבייה, בבקשה אל תהרוג אותי. הוא אומר לי – טוב. מסמן לי לקום".
"ראיתי שהוא מחזיק צינור מאוד גדול מברזל ביד, ויש לו סכין ברגל, והשני עם שרשרת ברזל ענקית עם מנעול ענקי. הוא שאל אותנו כמה שאלות והם שחררו אותנו. המשכנו ללכת ואז שמענו עוד קבוצה של ערבים. אני רואה עשרה ערבים הפעם. אין לך שום דבר שעובר לך בראש חוץ מ'הולכים לרצוח אותך ולהעלים אותך'. אחד מהם בא ומספר לי שרצחו את אח שלו יום לפני ושזה לא בסדר. ואני אומרת לו 'זה לא בסדר'. אני כרגע במשחק של חיי, בתפקיד חיי. והכול בערבית ופנטומימה".
"הוא שואל אותי – לאן תלכי? אני מסמנת לו – לשם. אז הוא אומר לי 'לא, חמאס בום בום בום'. הם יהרגו אותך. ואני נשארת לבד באמצע שום מקום. ואני מתחילה לצעוק 'הצילו, הצילו, הצילו'. וכלום. בשלב הזה אני שומעת צעקות מכיוון אחר. אני מסובבת את הראש ואני רואה עוד קבוצת ערבים מגיעה אליי. הפעם זה 13 ערבים. בשלב הזה הצעקות הרבה יותר אגרסיביות. ממש סוחבים אותי".
היא סיפרה כי הכאיבו לה, "אבל המוח מתנתק. אין שום כלי שיכול להכין אותך לזה שאת כזאת חסרת אונים. בשלב הזה כבר קולטים שאני מעכבת אותם כי אני לא יכולה ללכת. אז הם מתחילים לזרוק אותי מאחד לשני. הגוף שלך מטולטל לכל כיוון בכל צורה אפשרית. ואז הם מוצאים רכב ובעצם נכנסים משהו כמו 13 ערבים לרכב, ואני איתם".
"פתחתי את העיניים פעמיים. הייתה פעם אחת שאחד החוטפים הסתכל עליי, דאג שאראה אותו ואמר לי 'ברוכה הבאה לעזה', אבל בצורה הכי תיאטרלית שיכולה להיות. זה משהו שנשאר איתי הרבה בלילות, הפרצוף שלו והשיתוק הזה באותו רגע. והם נותנים לי אגרופים בראש ואחד מושך לי את הרגליים והרגל שבורה. ובפעם השנייה שאני מרימה את הראש, אני רואה את עזה. זה נראה כמו קולוסיאום של פאודה. כל העיר שמחה".
"זה הדבר הכי מפחיד שראיתי בחיים שלי. השמחה על הרוע. השמחה לדם, השמחה שהם הצליחו להשיג שלל מאוד גדול. את בעצם שלל. אני חשבתי על לינץ' שקרב ובא וגם הכנתי את עצמי לזה. את תחטפי מכה ראשונה, זה יכאב, את תחטפי מכה שנייה זה יכאב, במכה השלישית כנראה את לא תרגישי כאב. ככה את מכינה את עצמך ללינץ'. הדלת של האוטו נפתחה באמצע הרחוב, באמצע הכביש, באמצע ההמון, ואני כבר מתחילה לחטוף מכות. בכל אופן הגעתי לבית הראשון ומכסים אותך בסדין עד שאת מגיעה אליו כדי שלא תראי את הדרך. ואז אנחנו מגיעים לבית ומושיבים אותי על הרצפה ושולפים ממני את הסדין ואז אני רואה שמונה גברים ערבים בחדר. בשלב הזה אני כבר מרשה לעצמי לבכות".
היא תיארה גם איך נראו הימים הראשונים בשבי. "זו הייתה טלטלה שאין כמותה. את נרדמת, את קורסת לתוך עצמך. את לא באמת באיזשהו סדר יום. זה יום? בוקר? לילה? צהריים? ערב?". היא סיפרה כי שוביה התחלפו: "בכל קול חדש, כל פרצוף חדש, כל אזור חדש, את מחדש עוברת את כל התהליך". חרי 54 ימים, היא שוחררה במסגרת עסקת חטופים.
פשוט גהינום אין איך לתאר את זה… איום ונורא.
והצרה הגדולה שלנו זה ארה"ב שרק בגלל החלאות האלה לא הפצצנו את עזה בעוצמה שהיו צריכים לחטוף, היו צריכים לעשות שם באמת רצח עם, זה מה שמגיע לחלאות אדם האלה.
והצרה היותר גדולה שלנו זה העבירות והשנאת חינם שלנו, כי רק זה גורם לגזרות הקשות האלה לבוא עלינו.
מה שהכי עצוב שהתרגלנו למצב הזה ושוב חוזרים לסורנו ולא עושים תשובה. הלוואי שאזכה
אהבת אחים לא רק בשעה קשה חביבי
הצרה שלנו זה אנחנו. הכל בתוכנו. אנחנו צריכים לעשות תשובה אמיתית.
כתבה מגמתית שנועדה להעביר לנו בתת מודע לתמוך בעסקה בכל מחיר, אבל צריך לזכור שהנידון כאן שטעות חמורה עלולה להביא את כל הציבור שלא נחטף לעבור גהנום
👍🏿