השרה אורית סטרוק מסבירה הערב (ראשון) את שיקוליה ביחס לעסקת חטופים והסיבה שהיא מתנגדת אליה.
הפוסט המלא
"המבצע הצליח. גלעד חולץ. כולם שתקו" – במילים אלה סיכם רונן צור את עסקת שליט האיומה, העקובה מדם ומאפר, לא לפני שהתפאר במבצע שניהל למען השגתה: "מבצע מתגלגל, שכולנו תפקדנו בו על תקן… תולי דגלים, נוטי אוהלים, לובשי חולצות ומחלקי מנשרים… שעושים כל מה שנדרש כדי שברגע האמת תשתתקנה כל האמירות על מחיר השחרור, על סכנת הפיגועים, על המשפחות השכולות, ועל שאר דברים שתפקידם להעכיר את האוירה".
גם אני רוצה מאד בשחרור החטופים, ומשוכנעת שחובה מוסרית עליונה להביא לשחרורם. גם אני בטוחה שעלינו להפוך כל אבן, לצאת מגדרנו ולפעול במלוא עוצמתה של מדינת ישראל כדי להחזיר את כולם הביתה. וגם אני אשמח מאד לראות אותם חוזרים לחיק משפחותיהם, שעם רובן כבר נפגשתי. גם אני מביטה מידי יום בתמונותיהם שבחדרי ועל שלחני, מתפללת לשחרורם, דואגת לשלומם ואפילו חולמת עליהם בלילות.
וגם אני לא יודעת עדין את פרטי העסקה המתגבשת, ואשמח מאד אם הם יהיו כאלה שאוכל לתמוך בה. הלואי!
אבל, לא יעלה על הדעת ששוב "כולם ישתקו". על מחיר העסקה צריך לדבר, ואסור לטייח אותו. מאחורי כל אצבע שתורם בעדה צריך לעמוד שר שמבין את מלוא המחיר, ויודע שהציבור מבין אותו גם הוא. (ואם שרים מסוימים מגיעים "עם פתק בכיס" – חשוב שכותב הפתק יבין את כובד המחירים).
אמנם, לפניהם של נפגעי המחירים הללו אין קמפיינים עתירי-ממון, אבל אירועי הימים האחרונים מספקים לנו "קדימונים" לאותם מחירים נוראים, ואת היתר חובה עלינו להשלים בעצמנו:
• הירי הבודד על ישובי העוטף הוא קדימון בלבד לירי המאסיבי שיתאפשר עם נצא מעזה ונאפשר לחמאס לחזור ולפעול שם באופן חופשי. ושבעתיים אם נצא מפילדלפי, ונאפשר לכמויות הנשק הממתינות בסיני לעשות את דרכן פנימה. חובתנו להעמיד לנגד עינינו את פני הנפגעים, בגוף ובנפש, מהירי הזה.
• לוויות חיילינו הגיבורים הן קדימון בלבד לאבדות שנספוג כשנשוב לעזה לאחר צאתנו משם, ולאחר שהמחבלים ינצלו את היעדרותנו כדי להשתמש בכל הנפלים שבאזור כדי לפגוע בהם ביתר שאת. אין מנוס, חובה לדמיין לעצמנו את כל ה"הותר לפרסום" הרבים שיהיו פרי הבאושים של המחיר הזה.
• הפיגוע המזוויע בפונדוק, על שלושת נרצחיו, הוא קדימון בלבד להתפרצות הטרור באזור הזה, ובכל מדינת ישראל, לאחר שאלפי מחבלים רוצחים ישוחררו כנחשול של דלק אל חבית אבק-שריפה. חובה עלינו להיזכר בבנו של אלעד וינקלשטיין הי"ד, שנאלץ לצפות ברצח של אביו, לשכפל לעצמנו את עוצמת הזוועות שיהיו מנת חלקם של הנוסעים בכבישי יו"ש, תושבי הישובים שם, וגם של התושבים בישובי עוטף יו"ש.
• ועל גבי כל אלה – עשרות החטופים שישארו מאחור, בהם חיילים שנחטפו תוך כדי קרבות גבורה, צעירים שנחטפו רק משום שבמקום להימלט על נפשם בחרו לטפל באחרים, ושהמחיר להצלתם באותה עסקה הוא הפסקה מוחלטת של המלחמה, והשארת חמאס על כנו בעזה – מחיר שאף גורם בממשלה לא מוכן לשלם. משמעות ההסכם עבורם היא הפקרתם המוחלטת (כשאמרתי זאת לפני מספר חודשים כולם התקוממו, היום לפחות את זה כולם מבינים). חשוב שנתבונן היטב בתמונותיהם לפני שנקבל החלטה על הפקרתם.
• כל זה כמובן לפני שדיברנו על המחיר בחטופים הבאים, שבמו-ידינו נעודד את אויבינו לחטוף, כי הרי חזרנו ללמד את העולם שאין מהלך משתלם מזה מול מדינת ישראל.
אז הלואי-הלואי שאני טועה (כמה אשמח!), אבל את המחירים האלה לקחתי על עצמי להנכיח, וגם לשאול: למה בעצם, שבוע ויום לפני שהמציאות העולמית, וממילא גם המציאות בעזה, משתנה דרמטית –נכון ללכת לעסקה שמחיריה היו מותאמים, לכל היותר, לימים בהם ידיה של ישראל בעזה היו כבולות בכל מובן אפשרי? שבוע ויום לפני שלא יהיה יותר "דונט" לגבי עזה.
ולמי שאומר: זה מה שהנשיא הנבחר טראמפ מצפה מאתנו, תשובתי ברורה: אין לי ספק שטראמפ, כמנהיג העולם החופשי, אינו מעונין שירשם על שמו מחיר נורא כזה של כניעה לטרור. "שחרור חטופים בסגנון "כבול את ידי ישראל" של ביידן" – לא על זה תהיה תהילתו של טראמפ, אלא על סלילת דרך אחרת לחלוטין להשבת החטופיםבנצחון, תוך גביית מחירים כבדים דווקא מחמאס ולא מישראל.
לסיום אביא את דברי הסיום של רונן צור עצמו, באותו מאמר נורא על עסקת שליט: "אם לנהוג בכנות," – כתב צור – "הרי שכמעט התפלאתי למראה ראש הממשלה ושר הבטחון בקבלתם את פניו של גלעד ליד כבש המטוס. היה זה כאילו שניהם היו שוב על כנף הסבנה. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה, שהצד הנכנע חגג את נצחונו של הצד השני".
כל ילד פה בארץ מבין את זה, רק מי שצריך להבין לא מבין..