אמש ציינה הכנסת באירוע מיוחד 31 שנים לפיגוע בבנייני הקהילה היהודית בארגנטינה, בהם נספו כ-85 בני אדם. את האירוע כיבד בנוכחותו הרה"ר הגאון רבי קלמן בר שנשא את הנאום המרכזי לזכר הנספים.
בדבריו עמד הרב על תופעת האנטישמיות הלובשת ופושטת צורה אל מול הקיום היהודי הניסי בארץ הקודש שהולך ומתעצם גם בימים אלו. הרב הסביר שככל שאנו עדים לניסים ולהצלחות גדולות יותר – כך שונאי ישראל בעולם מוצאים סיבות וטיעונים משונים יותר נגדה, סיבות וטיעונים שנועדו לאפשר להם להימנע ממבט למציאות כפי שהיא.
בהקשר זה ציטט הרב מתוך כתבה שפורסמה לאחרונה בדיילי טלגרף הבריטי בה הכותב, אליסטר הית', בא חשבון עם השיח האנטישמי בעולם כיום.
"אם תגרדו מתחת לזעם, תגלו משהו עמוק יותר. אי נוחות לא ממה שישראל עושה, אלא ממה שישראל היא. אומה כל כך קטנה לא צריכה להיות כל כך חזקה. נקודה. לישראל אין נפט. אין משאבי טבע מיוחדים. אוכלוסייה בקושי בגודל של עיר אמריקאית בינונית. הם מוקפים באויבים. שנואים באו"ם. מטרות טרור. מגונים על ידי ידוענים. מוחרמים, מושמצים ומותקפים. ועדיין, הם משגשגים כאילו אין מחר. בצבא. ברפואה. בביטחון. בטכנולוגיה. בחקלאות. במודיעין. במוסר. ברצון טהור ובלתי שביר. הם הופכים מדבר לאדמה חקלאית. הם מייצרים מים מהאוויר. הם מיירטים רקטות באוויר".
בהמשך מונה הכתב הישגים נוספים רבים ולועג לאופן בו הם "מתואצים" ע"י מבקי ישראל בעולם. "העולם צופה בזה ולא מצליח להבין את זה. אז הם עושים מה שאנשים עושים כשהם עדים לכוח שהם לא יכולים להבין: הם מניחים שזו בטח רמאות. זה בטח סיוע אמריקאי. זה בטח שתדלנות זרה. זה בטח דיכוי. זה בטח גניבה. זה בטח איזה טריק אפל שנתן ליהודים כוח מסוג זה. זו בטח סחיטה. כי חס וחלילה זה משהו אחר. חס וחלילה שזה אמיתי".
אלא ששורש הענין הוא ש"זה לא פוליטי. זה תנ"כי. אין קוד רמאות שמסביר איך קבוצת אנשים חוזרת למולדתם אחרי 2,000 שנה. אין דרך רציונלית מתאי גזים להשפעה עולמית.
"כי ברגע שאתה מודה שהישרדותה של ישראל אינה רק מרשימה, אלא אלוקית, הכל משתנה. המצפן המוסרי שלך צריך להתאפס. ההנחות שלך לגבי היסטוריה, כוח וצדק קורסות. אתה מבין שאתה לא צופה בסוף של אימפריה. אתה עד לתחילתו של משהו נצחי. אז הם מכחישים זאת. הם מכפישים זאת. וזועמים נגדו. כי קל יותר לקרוא לנס "רמאות" מאשר להתמודד עם האפשרות שאלוקים מקיים את הבטחותיו. אחת לאחת".
בסיום הדברים הדגיש הרב: "בכל זמן ובכל אירוע, גם ברגעים קשים ואל מול תופעות קשות, עלינו להמשיך ולזכור מי אנחנו. להמשיך לדבוק בשליחות שלנו ובמוסר שלנו.
אנחנו נמצאים בימי בין המצרים, והדבר שאנו הכי צריכים ונדרשים להתחזק בו זה בן אדם לחברו, בפרט בשעה זו שעשרות מאחינו נתונים בצרה ובשביה. אנחנו מתפללים "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה". הלשון לכאורה מעט מופרזת. הלא אימתי כל בית ישראל היו נתונים בצרה ובשביה? והתשובה היא שכל אחד צריך לחוש שאם אחיו בשבי גם הוא בשבי. ומכאן הנוסח הזה. הקב"ה יעזור שנזכה שישובו כולם בריאים ושלמים לביתם בקרוב ונזכה לראות בגאולה השלמה במהרה בימנו"
