דיווח: מיליציות עיראקיות נשלחות לאיראן כדי לסייע בדיכוי ההפגנות

על רקע גל ההפגנות המתרחב ברחבי איראן, דווח הלילה כי המשטר בטהראן מגייס סיוע חיצוני בדמות מיליציות שיעיות פרו־איראניות מעיראק, במטרה לחזק את כוחות הביטחון ולהגביר את הדיכוי בשטח. הדיווח פורסם באתר האופוזיציה ״איראן אינטרנשיונל״, ומצטרף להחרפת הרטוריקה הביטחונית מצד הנהגת הצבא האיראני.

על פי הדיווח, כ־800 לוחמים עיראקים כבר הועברו לאיראן בימים האחרונים. בין הארגונים שמהם גויסו הלוחמים נמנים גדודי חיזבאללה, חרכת אל־נוג’באא, סייד א־שהדאא וארגון בדר. לפי מקורות הדיווח, גם גורמים בממשלת עיראק מודעים למהלך.

נטען כי העברת הלוחמים מתבצעת דרך מעברי גבול במזרח עיראק, תחת סיפור כיסוי של עלייה לרגל לקבר האימאם רזא בעיר משהד. בפועל, הכוחות מתרכזים תחילה בבסיס צבאי המקושר למשטר במחוז אהוואז, ומשם נשלחים לאזורים שונים במדינה לצורך סיוע בדיכוי ההפגנות.

למרות שאין לדיווח אישור ממקורות נוספים, גורמים מציינים כי בעבר כבר נרשמו מקרים שבהם מיליציות עיראקיות סייעו למשטר האיראני באירועי חירום פנימיים. עם זאת, שליחת כוחות זרים לצורך טיפול במחאה אזרחית נתפסת כמהלך חריג במיוחד, ועלולה לעורר ביקורת פנימית חריפה באיראן.

במקביל לדיווחים הללו, נשמעו הצהרות לוחמניות מצד הצמרת הצבאית בטהראן. מפקד צבא איראן, אמיר חתאמי, התייחס למחאות ואמר כי הפגנות הן תופעה טבעית, אך לטענתו הבעיה מתחילה כאשר הן ״מוסתות למהומות״. הוא האשים את ארצות הברית וישראל בניסיון ללבות את האירועים, והזהיר כי ״אם האויב יעשה טעות – ידו תיכרת״.

מפקד צבא איראן אמיר חתאמי (צילום: רשתות ערביות לפי סעיף 27 א)

על פי נתונים שצוטטו על ידי סוכנות הידיעות AP מארגוני זכויות אדם, מאז תחילת גל המחאה נהרגו לפחות 36 בני אדם ונעצרו יותר מ־2,000 מפגינים.

בתוך כך, בתקשורת האיראנית גוברים גם החששות מפני פעולה אמריקאית או ישראלית ישירה נגד בכירי המשטר, בעקבות המבצע האמריקאי בוונצואלה, שבו נתפס הנשיא ניקולס מדורו. כלי תקשורת ממלכתיים באיראן פרסמו בימים האחרונים טענות – שלא הוצגו להן ראיות – שלפיהן ארצות הברית וישראל בוחנות אפשרות לחטיפת בכירים איראנים.

במסגרת זו, דווח גם על אזהרות חריגות שנשמעו בדרשות פומביות, ובהן קריאה לציבור להתפלל לשלומו של המנהיג העליון עלי חמינאי, תוך טענה כי נשקפת סכנה לחייו. גורמים מערביים מציינים כי מדובר בעיקר בשיח פנימי שמטרתו ללכד את הציבור סביב המשטר, אך הוא משקף גם את עומק הלחץ שבו נתונה ההנהגה בטהראן נוכח המחאה המתמשכת.