שורד השבי איתן מור על השבתו של רן גואילי: “שמחה ועצב ביחד – ברוך ה’ שחיילי צה״ל חילצו אותו”

במהלך ישיבת אישור תקציב מועצת בנימין, שנערכה השבוע בהשתתפות חברי המליאה והנהלת המועצה, התקיים ראיון מיוחד עם שורד השבי איתן מור, ששוחרר משבי חמאס. את השיחה הוביל דובר המועצה, חנן גרינווד, ובה שיתף מור את סיפור החטיפה, תקופת השבי והתובנות שאיתן חזר מעזה.

בפתח דבריו התייחס מור להשבת גופתו של רס”ר רן גואילי הי”ד. “אני שמח ועצוב בו זמנית”, אמר. “אני שמח שהוא חזר לקבורה בארץ, ומצד שני עצוב שהוא לא חזר בחיים. האמת שהופתעתי – חשבתי שחמאס יחביא אותו טוב כי הוא היה הקלף האחרון שלהם. ברוך ה’ שחיילי צה״ל חילצו אותו”.

מור שחזר את אירועי בוקר 7 באוקטובר, כאשר שימש מאבטח במסיבת הנובה סמוך לגדר. “בשעה 06:29 התחילו האזעקות והטילים. בהתחלה לא היה לחץ, עד ששני שוטרים הגיעו בבהלה והורו לנו לפרק את הגדרות ולברוח דרך שבילי העפר. כשהמחבלים השתלטו על הצירים הבנתי שמדובר באירוע חריג מאוד”.

לדבריו, במהלך הבריחה נחשף למראות קשים: “ראינו עשרות פצועים, טנדרים לבנים עם מקלעים. אנשים לידי נפלו ונרצחו. ניסינו להשיג גורמים בצה״ל – אבל אף אחד לא הגיע. ראינו מסוקים מעלינו, ושמחתי שלפחות הקיבוצים קיבלו עדיפות בגלל המשפחות והילדים, למרות שגם לשם הם הגיעו באיחור”.

מור סיפר כי ניסה לשוב לשטח המסיבה כדי לאתר את חברו אליקים ליבמן הי”ד, לאחר שקיבל ממנו הודעה כי הוא מסייע לפצועים באמבולנס. “חזרתי יחד עם רום ברסלבסקי, שנחטף איתי. שלושה מחבלים ירו עלינו – כדורים שרקו ליד הראש – ובנס יצאנו חיים. מי שתפס אותנו בסוף לא היו אנשי חמאס אלא ‘אזרחים בלתי מעורבים’. הם היכו אותי קשות ורק אז העבירו אותי לאנשי חמאס, שהכניסו אותי לרכב עם אקדח לראש”.

לדבריו, גם בדרך לעזה היה מעורבות אזרחית נרחבת: “אזרחים חסמו את הדרכים בצמיגים וקרשים, וכל חמאסניק שעבר פתחו לו וצעקו ‘אללה אכבר’. בעיניי – מעטים מאוד באמת לא מעורבים”.

צילום: שחר כהן, דוברות בנימין

על תקופת השבי סיפר מור כי שהה מעל שנה בבידוד, ברוב הזמן בעיר עזה תחת הפצצות חיל האוויר. “יש מושג שנקרא ‘חגורת אש’ – כמה מטוסים שתוקפים במקביל. זו רעידת אדמה. בשלב מסוים קיבלתי את המוות. מה שחיזק אותי היה שלמדתי ערבית מקריאת ספרים וצפייה באל-ג’זירה. הבנתי הכול וכך ידעתי מה קורה סביבי ואיפה אני נמצא”.

מור התייחס גם למאבק שמוביל אביו במסגרת פורום תקווה. לדבריו, בשבי לא ידע על פעילותו, אך בטח בו לחלוטין. “לא הראו את פורום תקווה באל-ג’זירה, אבל ידעתי שלפי החינוך שלו – הוא לא יעשה משהו שיפגע במדינה. מצד אחד רציתי לעוף מעזה, אבל הבנתי את המורכבות. חברים שלי נרצחו. מי אני שאבקש לצאת תמורת מחבלים שרצחו את חבריי, בזמן שחיילים מסכנים את חייהם בשבילי? אני גאה בו על העמידה העקרונית”.

על תהליך השיקום סיפר: “אני מתקדם לאט. רעשים חזקים, כמו אופנועים, מלחיצים אותי – זה מחזיר אותי להפצצות בעזה. אם מקום צפוף או רועש מדי, אני פשוט יוצא. לוקח את הדברים בקצב שלי”.

לסיום שיתף מור בתובנותיו לגבי האויב: “צריך להבין את המנטליות. האדמה היא הדבר הכי חשוב להם. כשפוגעים להם באדמה – זה מה שמדליק אותם. לפני 7 באוקטובר זלזלו בחמאס, אבל הם למדו את צה״ל לעומק. ההנהגה שלהם לא תמיד מתחת לאדמה – הם מחליפים זהויות, מראה ומקומות. אסור לזלזל בהם”.