הקצין שנפצע קשה בלבנון והתעקש לחזור; סגר מעגל באיתור של רן הי"ד | גואילי בא לציון

עם ישראל התרגש עם הבאתו לקבורה של רס"ר רן גואילי הי"ד שנחטף ביום שמחת תורה תשפ"ד, לאחר שנלחם במסירות נפש במרצחים והציל חיי יהודים רבים עד הכדור האחרון שהיה לו באקדח.

רס"ן א', מ"פ שיריון בגדוד 75, נאות לשתף בהתרחשויות במסגרת המבצע בריאיון מיוחד שהעניק למגזין 'רגע' ומתפרסם כאן במלואו. הוא חוזר לרגעים המתוחים והמרגשים וחושף את סיפור הפציעה הקשה שספג בלבנון, וחושף: חזרתי לפקד על הפלוגה שלי למרות המגבלות. שוחחנו גם עם סרן ל', שפיקד גם הוא על אחת הפלוגות שהשתתפו במבצע 'לב אמיץ'.

"קוראים לי א', בן 25, אני מ.פ. כבר ארבעה חודשים. אני בעזה מתחילת המלחמה בכל מיני תפקידים שונים. היינו גם בלבנון בתימרון במבצע 'חיצי הצפון'", מספר רס"ן א'.

תכניס אותי למאמצים לחיפוש רן גואילי הי"ד.

"היינו שותפים לאורך המבצע כולו, בכל ההכנות לקחנו חלק באופן מלא, אני והפלוגה שלי תחת הגדוד. בפעולה עצמה, הפלוגה שלי הובילה את הגדוד למשימה שלנו בתוך האירוע הזה – לאבטח את הכוחות, עם הטנקים".

מדובר בשטח עם סיכון מיוחד?

"האמת שכל שטח בעזה הוא שטח עם איום פוטנציאלי, ובמיוחד בפעולה הזאת שהייתה ייחודית, במיקום שלה וכל מה שמשתמע מכך. אנחנו היינו האחראים לוודא ששום אויב לא מגיע ומאיים על הכוחות שמחפשים בבית הקברות".

תחזיר אותנו לרגע שעודכנת שמתחילים החיפושים, ידעתם באיזו משימה בדיוק מדובר? ידעתם שזה מאמץ למציאת רן גואילי?

"בהתחלה לא אמרו לנו מה בדיוק המשימה. לקראת היציאה עודכנו במה שקורה בדיוק, לשם מה אנחנו יוצאים, יצאנו למשימה בלב נרגש ובשלב הזה התמקדנו בעיקר באבטחת את הלוחמים, וחיכינו שתגיע הבשורה הטובה".

היה משעמם לאבטח או שמחבלים איתגרו אתכם?

"היו אירועים, כמו בכל פעילות. ביצענו הרבה מאוד ירי, עשינו כל מה שהיה צריך לעשות כדי להבטיח שלא ייפגעו כוחות שעוסקים בחיפושים".

תסביר קצת איך זה נראה בשטח. הם עובדים, מרוכזים במשימה שלהם ולא שומרים על הגב של עצמם?

"נכון. הם מתעסקים אך ורק בחיפושים, ואנחנו אמורים לגרום לזה שהם לא יפגשו אויב".

מתי אתה מקבל את העדכון שיש התפתחויות? או שכבר זוהתה הגופה? איך מודיעים לכם?

"אנחנו קיבלנו את העדכון אחריך… בשטח אנו ללא טלפונים. רק בשעה 17:00 אחר הצהריים, קיבלנו בקשר את העדכון שהגופה נמצאה, אחרי שכבר פורסם בתקשורת שמצאו את הגופה של רן גואילי (לציבור הודיעו בשעה 15:39). שמרו על המידע בסודיות מוחלטת שלא יהיה מישהו שיפטפט בטעות, חשוב שההודעה תגיע קודם כל למשפחה בצורה מסודרת ומכובדת ככל הניתן. אז למרות שלא היינו רחוקים כלל ממקום מציאת הגופה, אפשר לומר שעודכנו אחרונים".

ואיך הגיבו החיילים שלך לבשורה?

"הייתה שמחה גדולה מאוד. ברגע שהמג"ד עלה בקשר ואמר את המילים: "אני שמח לבשר לכם", כולם הבינו מיד מה הולך להגיע מיד לאחר מכן. הטנקיסטים בצוות שלי הגיבו בשמחה רבה, וכל צוות הגיב בסגנון שלו, חלק התחילו להתפלל, חלק צעקו, שמחו, הם היו ממש מבסוטים.

"אבל המשימה שלנו לא נגמרה באותו רגע משמח כואב יחד, למרות שרן כבר נמצא, אנחנו נותרנו בשטח ואבטחנו את הכוחות שעדיין פעלו בשטח, את הרמטכ"ל ומפקד הפיקוד שהגיעו לקבל את פניו של הגיבור שנפל בקרב. אנחנו לא שוכחים לרגע איפה אנחנו נמצאים. בשטח אויב בכל רגע עלולה לצוץ הפתעה, ולכן היה מדובר בשלב קריטי, האחראיות עלינו הייתה לדאוג שכולם יחזרו חזרה למוצב בשלום, ולכן נשארנו שם עד לשעות הלילה כשאחרון החיילים עזב את השטח".

איך התחושה שלך באותו רגע של סגירת המעגל?

"זו אכן סגירת מעגל משמעותית, והתרגשות מטורפת לקחת חלק בדבר הזה. אני זוכר איך התחלנו את המלחמה, באיזו נקודת שפל היינו, וכעת, אנחנו אמנם עדיין לא מסיימים את המלחמה, אבל סוגרים פרק משמעותי בהשבת החטוף האחרון".

איפה היית בבוקר יום שמחת תורה? איפה זה תפס אותך?

"הייתי בבית בצפון. בצבא הייתי באמצע לימודים בקורס מ.פ. ישר יצאתי לכיוון העוטף ובהמשך נכנסנו לתמרון. הקורס-מפקדים נקטע וחודש רק אחרי חצי שנה. זכיתי להתארס לפני כמעט שנתיים, אבל היה אירוע ששיבש את התוכניות. נפצעתי לפני שנה בערך, בלבנון בזמן התמרון שם, אז נאלצנו לדחות את החתונה בינתיים".

אתה רוצה לשתף איך בדיוק נפצעת וכיצד זה השפיע על חייך?

רס"ן א' לא תכנן לחשוף את ההתמודדות שעבר אולם משנשאל הוא מחליט לשתף: "הייתי מ.פ. בלבנון בזמן מבצע חיצי הצפון. פעלנו בכפר אל-עדייסה, מול משגב עם. לפתע ללא כל הכנה נקלענו למארב של מחבלי חיזבאללה. כשהחל הירי היינו סמוך לכלים, השבנו באש מהנשקים האישיים שלנו ומיד רצנו לטנק. כשעמדתי להיכנס לטנק ולהשיב אש חטפתי טיל נ"ט בכינון ישיר. הפציעה שלי הייתה קשה ואושפזתי למשך כחצי שנה בבית החולים".

היית פצוע קשה, ועכשיו מפקד פלוגת טנקים בעזה?

"אכן חזרתי להילחם אחרי שבעה חודשים. למה? כי המלחמה לא הסתיימה, גם עכשיו שכבר אין חטופים, היא לא הסתיימה. היה לי חשוב לסיים את זה ולחזור לעשות את מה שעשיתי".

אני מבין את הרצון, אבל איך בדיוק אדם שאושפז עם פציעה קשה חוזר לצבא ועוד לתפקיד קרבי ולפיקוד?

"האמת שזה לא היה פשוט, אם הייתי בא איך שאני היום לצבא, לא היו מגייסים אותי, בטח לא ללוחמה. איבדתי ראייה בעין שמאל, איבדתי אצבע, יש לי כוויות ביותר מ-30% מהגוף עם השתלות עור ועוד. כל זה כמובן מגיע בחבילה עם פציעות כמו שמיעה, פלטינות ומגבלות נוספות. אחרי אירוע כזה, אתה מבין את ההשלכות של מה שיכול לקרות, אבל יש דברים חשובים יותר".

איך אתה מפקד על פלוגת טנקים עם עין אחת ואצבע חסרה, בטח זו לא האצבע שעל ההדק…

"מצטער לאכזב, אבל זו כן האצבע איתה לוחצים על ההדק. אגב, יש גם ייתרונות במצב הזה: אני לא צריך לעצום עין בשביל להביט בכוונת הנשק, ואני משתמש באצבע אחרת בשביל לירות, וב"ה אני מצליח לפקד טוב מאוד על הצוות שלי".

מתי היה ברור לך שאתה רוצה לחזור ללחימה, והאם חלק מזה הוא הרצון להראות לאויב שאתה לא נרתע ואתה תנצח אותו?

"האמת שבתוך חודש, אחרי שהבנתי מה מצבי, החלטתי שאני חוזר לפקד בשטח. הרצון הוא שילוב של שני דברים. אני חושב שהשיקום הטוב ביותר הוא לחזור לעשות בדיוק את מה שעשית לפני הפציעה, וגם ההבנה שהמלחמה עדיין מתנהלת ואני לא יכול ולא רוצה לעזוב באמצע".

חזרת לפקד על אותם חיילים שהיו לך לפני הפציעה?

"כן".

איך הם קיבלו אותך?

בענווה הוא עונה: "בשמחה, אני חושב. הם ליוו אותי בכל התקופה שהייתי מאושפז והגיעו לבקר ותמכו. הם ידעו שאני אחזור, זו פשוט הייתה שאלה של זמן".

לסיום, משהו נוסף שחשוב לך לומר?

"הגדוד שלנו, גדוד 75 לקח חלק בפעולות רבות להשבת גופות של חטופים חללים. זו לא הפעם הראשונה, אבל אין ספק שזאת הפעם הכי מרגשת, אפשר להגיד שסיימנו עם המשימה של השבת החטופים".

סרן ל' פיקד של אחת הפלוגות שהשתתפו במבצע לאיתור וחילוץ גופתו של רן גואילי.

הוא מספר שלפני היציאה לשטח הלוחמים עברו כמה אימונים על מתווים אפשריים, אבל כל הזמן הזה "לא גילו לנו למה אנחנו מתכוננים. רק ברגעי הכניסה לעזה קיבלנו מהפיקוד את פרטי המשימה המלאים, זה היה רגע שאזכור כל חיי – ומהר מאוד התחלנו לפעול".

"אנחנו היינו האמונים על ביצוע המשימה הלכה למעשה בתוך בית הקברות. סרקנו את האזור, ומאוחר יותר גם התחלנו לחפור. זו מלאכה סיזיפית, אבל ידענו שיש סיכוי שנמצא את רן ז"ל ממש כאן, ולכן עשינו הכול כדי להגיע אליו".

על רגעי החיפוש הוא מספר: "אני עובר מגופה לגופה, מוודא שאין עליה שום דבר מסוכן, ובראש שלי אני יודע וזוכר טוב טוב, שכל אחת מהן יכולה להיות האחת המיוחלת".

לאחר איתורו של רן הי"ד, ההתרגשות אפפה את כולם. ל' מספר: "אספנו את כולם, עקבנו אחר כל מבט של הלוחמים, וראינו פתאום חיוכים על הפנים שלהם, ואת ההתרגשות הבלתי נשלטת הזו. הוכחנו לעצמנו שאנחנו לא משאירים אף אחד מאחור. ההבנה הזאת סיפקה לכולנו גאווה גדולה, וגם דמעות".

הריאיון פורסם במגזין 'רגע', תודתנו על רשותם לפרסם אותו לטובת גולשי אתר JDN.