המשא ומתן העקיף מול איראן ב-2026 מגיע לצומת דרכים קריטי. בעוד שבזירה הבינלאומית מדברים על הסכמי סחר ופיקוח, בטהראן מנהלים משחק שחמט מורכב שבו היעד המרכזי אינו היכולת הגרעינית בלבד, אלא ביצור חסינותו של השלטון הדתי והמשך ההגמוניה האזורית.
לפי דיווחים שהגיעו לאחרונה, וביניהם הצהרות מפי גורמים המקורבים לציר הטרור בלבנון, איראן הגדירה את "הקווים האדומים" של המשא ומתן. בניגוד לעבר, שבו הדגש היה על יכולות גרעין, היום העמדה האיראנית מתמקדת בשני צירים בלתי מתפשרים, המנהיג והמשטר.
חסינות המנהיג העליון: כל ניסיון לפגיעה פיזית או סמלית בעלי ח'אמנאי מוגדר כעילה למלחמה כוללת. בטהראן מבהירים כי מנהיגם הוא מחוץ למשוואת התקיפות ה"מוגבלות". יציבות המשטר: איראן דורשת ערבויות בינלאומיות לכך שלא יהיו ניסיונות ל"שינוי משטר" (Regime Change) – לא באמצעים צבאיים ולא באמצעות תמיכה במחאות פנימיות.
טקטיקת ה"סחיטה" מול המערב: האסטרטגיה האיראנית הנוכחית מבוססת על ההבנה שהמערב, ובמיוחד ארה"ב, חוששים מעימות רחב. לכן, טהראן מוכנה להפגין "סמי-גמישות" בנושאים טקטיים, תוך שהיא שומרת על נכסיה האסטרטגיים.
המבקרים מימין מציינים כי המערכת הבינלאומית נופלת שוב ושוב למלכודת ה"מתינות" המדומה של בכירים איראנים, בעוד שבשטח תעשיית הטילים וההתבססות האזורית נמשכות ללא הפרעה. "המערב מוכן לקנות שקט זמני במחיר של הפקרת ביטחון ישראל לטווח הארוך. האיראנים מזהים את החולשה הזו ומשתמשים בה כדי להכתיב תנאים שאינם מתקבלים על הדעת."
חלק בלתי נפרד מהעמדה האיראנית במו"מ הוא השימוש בחיזבאללה ובמליציות בעיראק ובתימן. איראן מציגה את עצמה כמי שיכולה "להרגיע" את האזור בתמורה להסרת סנקציות, אך בפועל היא שומרת על יכולת ההיזק של שלוחיה כחרב המתנופפת מעל צווארו של המשא ומתן. הדיווחים על כך שחיזבאללה לא יתערב בתקיפה אמריקאית "מוגבלת" הם חלק מאותו משחק פסיכולוגי שנועד לייצר הפרדה בין איראן לגרורותיה, בשעה שהן פועלות תחת פקודה אחת.
