בזמן שמטוסי הקרב חוצים את 1,500 הקילומטרים המפרידים בין תל אביב לטהרן, הסיפור האמיתי של מבצע "שאגת הארי" נכתב בכלל על המסכים ב"בור". שם, בחדרי המבצעים האפופים בעשן של עשייה בלתי פוסקת, המושג "שותפות" מקבל משמעות פיזית: קצינים ישראלים ואמריקנים יושבים כתף אל כתף, כשהם רואים את אותה התמונה בדיוק בזמן אמת. זהו מרחב של "אפס הפתעות", שבו כל יירוט של טיל בליסטי וכל תקיפה כירורגית על משגר איראני הם תוצאה של סנכרון מודיעיני וטכנולוגי שטרם נראה כמותו.
אחד הגילויים המרתקים מהשעות האחרונות הוא עומק התיאום עם ארצות הברית. במישור המבצעי מדובר ב"אפס הפתעות". בבור של חיל האוויר בקריה יושבים נציגים אמריקנים סביב אותם המסכים, ומהצד השני – קצינים ישראלים נמצאים בלב מפקדת פיקוד המרכז האמריקני.
המבצע הנוכחי באיראן הוא לא רק קרב של טייסים ומטוסים; הוא קרב של סינכרון. אחרי 18 ימי לחימה עצימים, מתברר כי מה שמאפשר לישראל לפעול במרחק של 1,500 קילומטרים מהבית הוא "מטרייה" אחת גדולה, שבנויה משיתוף פעולה בינלאומי ומאמץ לוגיסטי אדיר.
התיאום הזה הוא לא רק לצרכי "עדכון". האמריקנים מספקים לישראל את מה שמכונה "מטרייה מודיעינית ולחימה אלקטרונית". בזמן שהמטוסים הישראליים חוצים שמיים עוינים, המערכות האמריקניות עוזרות "לעוור" את המכ"מים של האויב ומאפשרות לטייסים לבצע את משימתם ולחזור בשלום.
השותפות הזו היא המנוע שמאפשר לחיל האוויר למתוח את גבולות היכולת שלו. בתוך פחות משלושה שבועות, צברו הטייסות כמות שעות טיסה שבימי שגרה מתפרסת על פני שנה שלמה. מדובר במאמץ לוגיסטי אדיר של המערך הטכני, ה"גלימה הכחולה", שמתדלק ומחמש את המטוסים בקצב של פס ייצור, בזמן שהטייסים פועלים תחת "מדיניות אדומה" – לקיחת סיכונים גבוהים כדי להבטיח שזרוע הטילים של איראן לא תוכל להשתקם מהאפר. עם מעל ל-90% הצלחה ביירוטים והשמדה שיטתית של אתרי ייצור ומשלוחי נשק, ישראל לא רק מכה באויב, היא מפרקת את היכולת שלו לחלום על תגובה
בחיל האוויר מסמנים בסיפוק את הפגיעה הקשה במערך הטילים הבליסטיים של איראן. המאמץ המרכזי הופנה להשמדת ה"זרוע הארוכה" – אותם טילי "ח'ייבר" ו"קאסם" שנועדו לפגוע במרכזי הערים בישראל.
ההצלחה היא כפולה: מצד אחד, השמדה של מחסני טילים ומשגרים על אדמת איראן, ומצד שני – שיעור יירוט מדהים של מעל 90%. מערכות ה"חץ" ו"קלע דוד" הוכיחו שהן מצליחות ברוב המטחים להתמודד גם עם המטחים הצפופים ביותר, מה שמעניק לדרג המדיני את אורך הנשימה הנדרש להמשך המבצע.
אבל למבצע הזה יש מחיר לוגיסטי שקשה לתפוס. בחיל האוויר מציינים כי בתוך פחות משלושה שבועות, המטוסים צברו שעות טיסה וביצעו כמות תקיפות (למעלה מ-8,500) שבימי שגרה היו מתפרסות על פני שנה שלמה.
מי שנושאים את המאמץ הזה על כתפיהם הם אנשי המערך הטכני. במוסכים ובדת"קים (דירים תת-קרקעיים), הטכנאים והחימושניקים עובדים במשמרות מסביב לשעון כדי להבטיח שכל מטוס שנוחת יחזור לשמיים בתוך זמן קצר. "ללא הגלימה הכחולה, המכונה הזו הייתה עוצרת מזמן," אומרים בחיל. המאמץ הזה מצריך גם "רכבת אווירית" של חימוש מארה"ב, כדי לוודא שהמחסנים נשארים מלאים בחימוש המדויק ביותר.
השלב הנוכחי של המערכה עוסק ב"שימור ההישג". זה לא מספיק להשמיד את הטילים הקיימים; חיל האוויר פועל כעת באופן אקטיבי כדי למנוע מאיראן להשתקם. זה כולל תקיפות על קווי ייצור, מפעלים להרכבת רכיבים אלקטרוניים, וסיכול נתיבי אספקה – כולל הציר הימי מהים הכספי.
המטרה ברורה: לוודא שביום שאחרי המלחמה, היכולת של איראן לאיים על ישראל תהיה נחלת העבר. עם טייסים שפועלים תחת "מדיניות אדומה" של לקיחת סיכונים וטכנולוגיה שפורצת גבולות, חיל האוויר ממשיך להוביל את המהלך המכריע של מבצע "שאגת הארי".
אמריקה לא הייתה יכולה בלי ישראל וההפך שני חילות אויר מספר אחד על הגלובוס שפו.